הבת האובדת // נילי לנדסמן - כנרת־זמורה־ביתן - 304 עמודים

"הייתי מקסימה", מסכמת את עצמה גיבורת הספר, "עד שבעטתי בדלי". בחלק אחר של 'הבת האובדת', הדימוי הזה מוצג יותר בפירוט. "אתה זוכר, אמרה לאבנר... איך הפרות היו מפוחדות? חוץ מאיזה פרה כרכרנית תורנית" שהייתה "דוחפת את הראש שלה אליך לקבל ליטוף... אני כמו הפרה הזאת, אתה מבין? אני כל החיים שלי מחפשת אהבה במקומות הלא נכונים במקום להשתייך סוף־סוף לאיזה עדר".

בספר הפרוזה הרביעי שלה, לנדסמן מכליאה בעצם שני טיפוסי עלילות של שיבה הביתה. למסגרת העלילה הראשונה יש טעם טלוויזיוני מאוד. אישה בתחילת שנות ה־50 לחייה חוזרת לעיירה הקטנה שבה גדלה. נפגשת שוב עם המקום ועם הטיפוסים שמהם ביקשה להימלט. מקבלת סיכוי להתפייס עם עצמה, עם נעוריה, עם בני משפחתה. אולי להיפגש עם חתיכים מקומיים מימי התיכון.

במקרה הזה לא מדובר בעיירה אמריקאית אלא בקיבוץ מופרט בגליל העליון. גם הבת האובדת, גם הקיבוץ, נושאים עדיין סימנים של יופי ונעורים, וגם של הזנחה ומרירות מצטברת. "איה הבית של אורה ושלומקו?" שואלת הגיבורה, "כיסחו לו את גג הרעפים האדומים ושתו את המדשאה".

השיטוטים בנוף הקיבוץ הם לא העיקר בספר, אבל הם החלק הנחמד בו. ההיזכרות במין גלויות מחיי הרפת והקיבוץ, הדחף "להיכנס לתוך מכון החליבה, להשיל נעליים ולתחוב רגליים למגפי גומי... להתיישב עם כל החברים מהענף לשולחן בחדר האוכל ולקצוץ איתם ירקות לסלט משותף".

המשאלה לשוב אל האספסת קשורה להקשר התרבותי והעלילתי הנוסף ש'הבת האובדת' משחק איתו, אולי בלי להתכוון: מסורת של סיפורי שיבה גדולים וכבדים בספרות העברית. מאחורי הקיבוץ חסר השם בספר, שאוטוטו יחגוג מאה שנים להקמתו, כאילו מסתתרות העיירות המזרח־אירופיות מוכות הגורל, שאליהן שבו הבנים האובדים של הספרות העברית. ההקשר הזה גדול על רומן קליל וסחבקי - או לכאורה קליל, ולכאורה סחבקי - כמו 'הבת האובדת', אבל הוא מהדהד שם. מהדהד - ומתפייד. כמו נקודות המתח או הדרמה העיקריות בספר. נמצאות שם, אבל בסופו של דבר מתממשות באופן פושר.

פתיחת הרומן היא החלק הטוב ביותר בו, והיא עוררה ציפיות לקריאה מבדרת, שנוגעת באופן שנון ולא יומרני בתכנים רציניים. "ויהי בחצי הלילה ההוא והגורו של הגורו שלה הופיע בחלום, עטוף בשמיכה משובצת, חרוש קמטים, עיניו מצומצמות. נראה כמו בתצלום שלו שנהגה להציב סמוך למיטה על מנת לראות את באבא כל יום, דבר ראשון ודבר אחרון". בעקבות חלומה מבינה הבת האובדת שעליה לחזור לישראל אחרי שנים של נדודים והיעדרות. לחזור ולפגוש את אביה החולה והדוקרני, שמתגלה בהמשך הספר כשר לשעבר, כבן אצולה קיבוצניקית שהגיע לשלב האחרון בחייו. אבל דמות האב, ומה שאמור להיות מפגש מתוח ודרמטי איתה, נדחקים לשולי הספר ולא צוברים נפח ומשקל.

בשלושת ספרי הפרוזה הקודמים שלה ('נערתו' מ־99' הוא הידוע שבהם) לנדסמן התבססה ככותבת שמתארת בצורה שנונה את האזורים הבוהמיניים של ישראל החילונית, האשכנזית, התל־אביבית או היאפית, כשהיא מתמקדת ביחסי כוח משפחתיים ורומנטיים. 'הבת האובדת' מנסה להפגיש מלודרמה משפחתית עם קומדיה רומנטית. או אנטי־רומנטית. הגיבורה שייכת למסורת של דמויות נשים "סוררות", בלתי ניתנות לאילוף, מצוידות בפה גדול ובלשון חדה. יש בדמויות כאלה משהו שובה לב, מרגיז ומעורר הזדהות כאחד. הקהל נהנה לראות אותן בועטות בדלי, ובו בזמן מצפה לראות אותן חוזרות לתלם.

הדמות שיצרה לנדסמן כתובה לפי המתכונת הזאת, אבל היא לא מצליחה לעורר רגשות דומים. לא להקסים וגם לא לעורר שמחה לאידה. לנדסמן מציגה אותה שוב ושוב באותו מצב צבירה: "מזג האוויר היה סתווי עכור, כמצב הרוח שלה". אנשים מנסים לרצות אותה, והיא מתקפדת, נעלבת, הודפת. האפיון הזה יוצר רושם רפטטיבי וילדותי - בין היתר, מפני שהספר צמוד רוב הזמן לתודעתה. לקראת סיום, גם דמויות המשנה ברומן מאבדות סבלנות אליה.

תומס ברנהרד עשה קריירה מדמויות ששונאות את משפחתן, את מולדתן, את תרבותן. שתקועות במקום, כמו בתוך צנצנת חומצה. אבל לנדסמן לא לוקחת את הגיבורה שלה למקומות מעוררי סלידה או תימהון. כרעיון ראשוני, יש משהו מבטיח בחיכוך הזה שבין הגיבורה הפריבילגית והדיכאונית למולדתה הקיבוצניקית. אבל הספר לא מצליח לומר משהו משמעותי על התקיעות שמאפיינת אותה, וגם לא על העולמות החברתיים והמעמדיים שאליהם היא משתייכת - הקיבוץ הגוסס, עולם היוגה והניו־אייג', והמעברים ביניהם.

בתחילת הספר, סגנון הכתיבה של לנדסמן עוד מחפה על הרושם המונוטוני. הנונשלנטיות והכריזמה שלה ככותבת עוד קופצות לביקור. אבל עם הזמן, הסרקזם של הגיבורה, שלנדסמן מתווכת בגוף שלישי, נעשה סיבי וקשה ללעיסה.

הספר הזה משתלב לכאורה בזרם מתמשך של שיבה לקיבוץ, בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה של שנות האלפיים, אבל הוא פחות אפקטיבי מיצירות עם תכנים דומים. ובעיקר, לא מחמיא במיוחד לכישרון של לנדסמן. יותר מזה, 'הבת האובדת' מעורר תמיהה ביחס לשרשרת הייצור והעריכה שמאפשרת לספר עם פוטנציאל כזה לצאת לאור בגרסה ראשונית ולא מפותחת. •