החלל שנשאר בלב

בניה שראל בכלל לא היה בטוח שהוא רוצה לפקד על פלס"ר גבעתי. אף על פי שצמח כלוחם ביחידה היוקרתית ועשה בה שורה של תפקידים, כאשר הפיקוד עליה הוצע לו, הקצין המוערך היסס. "הוא אמר לי 'שמע, אולי עדיף שאצא ללימודים באוניברסיטה'", מספר רב־סרן דוד רון, חברו לנשק של שראל ומי שמשמש היום כסגן מפקד גדוד הסיור (גדס"ר) של גבעתי. "הופתעתי. אמרתי לו 'בניה, הפלס"ר צריכה עכשיו מנהיג, בן אדם עם כריזמה, מישהו שיכול לסחוף. אתה הבן אדם הנכון בזמן הנכון'".

עצתו של דוד התקבלה. כחודש וחצי אחר כך נהרג רב־סרן בניה שראל ז"ל בעת שהוביל את חיילי הפלס"ר במבצע צוק איתן. יחד איתו נהרגו שניים מפקודיו — סמל ראשון ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין, שגופתו נותרה בידי חמאס. ובכל זאת, לרון אין רגשי חרטה. "בניה היה לוקח את הפיקוד על היחידה גם בלי המלצתי", הוא קובע. "פשוט כי לא היה מישהו שמתאים לזה יותר ממנו".

ומאז, ביום הזיכרון אתה מגיע לאזכרה שלו?

"כן, למרות שזה תמיד אתגר. יש לי חיבור מאוד חזק גם למשפחות של ליאל והדר, ואני מנסה לאזן ולפגוש את כולן. אבל בצפירה אני עומד ליד הקבר של בניה. למה? בגלל שהיינו שני מ"פים שיצאו יחד לקרב, ואחד לא חזר".

רס"ן בניה שראל ז"ל

אגרוף חזק לבטן

כמעט לכל קצין קרבי יש חבר לנשק שלא חזר. ידיד נפש שנותר מאחור, אף על פי שדמותו ממשיכה להאיר את הדרך. כמו כוכב שנפל, אך מוסיף לנצנץ גם שנים ארוכות אחר כך. הדבר נכון שבעתיים במקרה של גבעתי, חטיבת החי"ר הלוחמת, זו שאנשיה נמצאים תמיד בחזית. לקראת יום הזיכרון שוחחנו עם שלושה קצינים בחטיבה הסגולה, שסיפרו על החלל שהותיר מאחור חברם הטוב.

את רס"ן רון אני תופס בשטח אש בצפון הארץ, בזמן אימון סבך. "התחלנו את השבוע בבני־ברק, בסיוע לפיקוד העורף בחלוקת ערכות מזון למשפחות נזקקות", אומר סגן מפקד הגדס"ר. "משם עלינו לאימון לחימה בזירה הצפונית".

הוא בן 33, נשוי ואב לשניים שמתגורר בירושלים. התגייס לגבעתי ב־2005, צמח בגדוד שקד והמשיך להתקדם בתפקידי פיקוד. כמי שגדל בגוש עציון הכיר את בניה שראל, שגדל בחברון, עוד כמתבגר בבני עקיבא. "הוא היה המדריך של אחותי הקטנה", צוחק רון.

רס"ן יוחאי ג'וחא קלנגל ז"ל

שראל, ילד שובב שהפך לנער בעל תושייה ואמביציה, למד בישיבת "מקור חיים", התגייס לקורס טיס, המשיך משם לשייטת 13 ולבסוף סיים מסלול בסיירת גבעתי. הוא יצא לקורס קצינים וחזר לפקד על מחלקה בגדוד שקד, שם פגש את רון. "היינו מפקדי מחלקות מקבילות", מספר רון. "החוויה המלחמתית הראשונה שלנו הייתה בעופרת יצוקה, שם בניה השתתף בלחימה בשכונת תל אל־הווא. היה שם אירוע של התנגדות מצד אויב עקשן במיוחד, שהתבצר בתוך בניין רב־קומות. בניה הוא זה שהוביל את המחלקה שהשתלטה על הבניין והיה ברור שמכל האנשים בגדוד, טוב שהוא זה שהיה שם כדי להכריע את המחבלים".

הם המשיכו לפיקוד על שתי פלוגות מקבילות בגדוד, ובהמשך נפגשו שוב כמפקדי פלוגות בגדס"ר: בניה כמפקד הפלס"ר ורון כמפקד העורב. שם תפס אותם צוק איתן. "היינו בקו בנחל עוז", נזכר רון. "בימים הראשונים של המבצע חשבנו שלא ניקח חלק בתמרון הקרקעי, ולבניה זה מאוד הפריע. כשהמח"ט עופר וינטר הגיע לבקר אותנו בקו, בניה פנה ליתר המ"פים ואמר 'חבר'ה, בוא נתפוס אותו בארבע עיניים ונלחץ עליו שיכניס אותנו פנימה'".

הם נכנסו לבסוף בבוקר 1 באוגוסט, במטרה לחסל את המנהרות ההתקפיות של חמאס באזור רפיח. "המשימה שלי הייתה לבודד את המרחב שבו פעלה הפלוגה של בניה", משחזר רון. "בשלב מוקדם יחסית נשמעו יריות ואני זוכר את בניה מדווח בקשר הגדודי 'הותקלנו'. אני נמצא 300 מטר משם, ורץ עם החפ"ק שלי ועם שני טנקים לנקודת ההיתקלות. כשאני מגיע אני כבר רואה שמעמיסים את בניה על אלונקה ומפנים אותו". לרון לא היה יותר מדי זמן לחשוב על מצבו של חברו הטוב. "מהר מאוד אני מקבל משימה", הוא אומר. "לאתר את הדר גולדין".

רק כמה שעות אחר כך, ולאחר שהשתלט על מתחם של חמאס וסרק מנהרה שיצאה מתוכו, פגש רון את הסמג"ד ושאל אותו מה קרה לשראל. "אנחנו יושבים מתחת לעץ זית, והוא אומר לי שבניה וליאל נהרגו", מספר רון. "מצד אחד אתה לא יכול להתפרק, כי אתה נמצא בתוך שטח אויב ובמתח מבצעי גבוה. מצד שני, זה אגרוף מאוד חזק לבטן ואתה מתחיל לחשוב עם עצמך איך ממשיכים מכאן הלאה".

סמ"ר אביב לוי ז"ל

לאמץ תכונת אופי

לפעמים אין ברירה אלא להמשיך הלאה. "באותו יום שישי שאביב נהרג, לא הוציאו את המחלקה שלנו הביתה לשבת. החליטו להשאיר אותנו בקו, ובעיניי זו הייתה החלטה נכונה. היחד הוא הדבר הכי חשוב ברגעים כאלה", אומר סגן אריאל נחמני, כשהוא נזכר ביום שבו נפל חברו, סמ"ר אביב לוי ז"ל. גם לוי נהרג במסגרת הלחימה סביב רצועת עזה, מירי של צלף שפגע בו בעת הפרות סדר על הגדר ביולי 2018. הוא היה חייל צה"ל הראשון שנהרג על גבול הרצועה מאז מבצע צוק איתן.

נחמני, בן 23 מבית־שמש, התגייס לגבעתי ב־2015 וב־2018 קיבל את הפיקוד על מחלקה מבצעית בגדוד צבר של גבעתי. "שם פגשתי בפעם הראשונה את אביב, שהיה סמל המחלקה, שזה בעצם הסגן שלי", הוא נזכר. "הוא הגיע למחלקה לפניי, ובזכותו הכניסה שלי לתפקיד הייתה מאוד חלקה".

"אביב ידע לגעת בכל חייל", ממשיך נחמני. "הוא היה כמו אח גדול לחיילים וזה היה כיף לראות את זה. אם היה חייל שהולך עם הראש ברצפה, אביב היה תופס אותו בשמירה, מברר איתו מה קורה ולא משחרר עד שאותו חייל היה מספר לו מה עובר עליו. זו הייתה דוגמה ומופת לאיך מפקד צריך להתנהל מול חיילים. למדתי ממנו הרבה".

לוי, שגדל בפתח־תקווה, התבלט כנער מלא שמחת חיים והצטיין בקפוארה. הוא נהרג רק זמן קצר לפני שהיה אמור להשתחרר ולטוס לדרום אמריקה. "אחת המשימות שאביב הוביל בקו בעזה הייתה לרדת עם קבוצה של חיילים לשבוע שלם ממש על הגדר", מספר נחמני. "אתה נמצא בשטח, בלי להתקלח, עם חול ושמש וחום. אבל עד כמה שזה היה מאתגר, אביב גרם לחיילים לראות את המשימה באור חיובי ולהעביר את השבוע בכיף. היכולת שלו להתחבר לאנשים וליצור אווירה טובה הייתה מדהימה".

ב־20 ביולי 2018, יום שישי, נערכה המחלקה של נחמני ולוי לעוד הפרת סדר על גדר הרצועה. "כמו בכל יום שישי היו הפגנות, בקת"בים, רימונים, צמיגים בוערים, כל מה שאנחנו מכירים", מספר נחמני. "בערב לפני שיבצנו משימות לקראת מחר והוחלט שאביב, שהיה לפני סיום התפקיד, יישאר בבסיס ולא יירד לשטח עם החיילים. אבל אביב לא היה מוכן. הוא התעקש לרדת לשטח".

באותו יום שישי הגיע לוי להחליף את נחמני בעמדה סמוכה לגדר. "אני זוכר את הרגע שהוא יורד מהרכב ומגיע", משחזר נחמני. "עקצתי אותו באיזו בדיחה, הבאתי לו חיבוק והוא עלה לעמדה. אני הלכתי לעמדה אחרת, שנמצאת במרחק של 300 מטר משם. זה היה מבחינתנו עוד יום שישי רגיל, עד שסביב השעה חמש בערב, מישהו התפרץ לקשר ואמר 'אביב נפגע'. עד שהגעתי לעמדה כבר פינו אותו. אחרי שעה קיבלנו דיווח שהוא נהרג".

"אמרתי לחיילים שלי שכל אחד מהם צריך לקחת תכונת אופי מאביב, ולאמץ אותה", ממשיך נחמני. "שישתדלו לזכור אותו כמה שיותר".

ומתי אתה נזכר בו?

"כל הזמן. בכל דרך שאני בוחר בה בצבא, אני חושב מה הוא היה מייעץ לי. אם יש לי ויכוח עם חייל או דילמה, אני חושב איך הוא היה פותר את המצב. ביום הזיכרון אני עולה לקבר שלו, אבל הפעם בגלל הקורונה זה לא יתאפשר. במקום זה אתקשר להורים שלו ואדבר איתם, ובהזדמנות הראשונה אגיע לקבר שלו, רק כדי להיות איתו קצת".

"כל כולו חייל ומפקד"

גם סא"ל אלי טולדנו, מפקד גדוד צבר, נזכר ברב־סרן יוחאי (ג'וחא) קלנגל ז"ל כל הזמן. "הוא תמיד מסביבי", הוא אומר. בעיקר, טולדנו מתגעגע לחברו הטוב כשהוא מגיע לביקור בפלוגה המסייעת של הגדוד, זו שקלנגל פיקד עליה בעת שנהרג. "אתה רואה כל מיני סיטואציות קטנות — התמודדות של מפקדים עם חיילים, תרגילים, ישיבות - והוא תמיד שם, עם החיוך הענק שלו", אומר טולדנו.

טולדנו, בן 36, נשוי ואב לילדים, התגייס לגדוד רותם ב־2002 והמשיך לתפקידי פיקוד, ובהם סגן מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה וקצין אג"ם של חטיבת גבעתי. ב־2009 הוא הכיר את קלנגל, שגדל בגוש עציון ונודע כמי שתמיד היה מוקף חברים. כולם קראו לו בכינוי שהלך איתו מאז ילדותו — ג'וחא. "הייתי אז מ"פ בגדוד צבר, וג'וחא היה מ"מ בפלוגת המסלול", נזכר טולדנו. "ראיתי אותו בתרגיל מחלקה באחד האימונים, והאסרטיביות שלו והרצון שלו לחתור למגע ולביצוע המשימה, מאוד תפסו אותי. באותו רגע ידעתי שאני רוצה אותו אצלי".

קלנגל הצטרף לפלוגה של טולדנו כמפקד מחלקה, ושם הקשר בין השניים התהדק. "הערכתי את היכולת שלו לשלב בין ג'וחא המפקד לג'וחא בן הזוג ומאוחר יותר גם האבא", נזכר טולדנו. "כשהוא היה בצבא הוא היה כל כולו חייל ומפקד, אבל כשהוא היה יוצא הביתה, או אפילו מדבר עם אשתו טלי בטלפון, הוא ידע לתת לה את ההרגשה שהוא איתה ורק איתה. תמיד הסתכלתי מהצד בהשתאות על היכולת שלו להכיל כל כך הרבה".

ב־2015 שימש טולדנו כראש לשכתו של ראש אגף המבצעים. בינואר, לאחר חיסולו של בכיר חיזבאללה ג'יהאד מורנייה בסוריה, פעולה שיוחסה לישראל, נכנס הצבא כולו לדריכות. "יום או יומיים לפני האירוע, תיגברו את עוצבת הגליל בגדוד צבר", נזכר טולדנו. "אבל כששמעתי שהיה פיגוע בגבול הצפון, אפילו לא חשבתי שיש אפשרות שזה כוח של גבעתי".

קלנגל נהרג במתקפת טילי נ"ט של חיזבאללה, על שיירה שנסעה סמוך לגדר הגבול. יחד איתו נפל סמ"ר דור חיים ניני. "כשאמרו שמדובר בגדוד צבר, יצאתי מהבור והתקשרתי מהטלפון האישי שלי לקצינת המבצעים של הגדוד, נועה", משחזר קלנגל. "היא בכתה ואמרה לי שג'וחא נפגע. היא לא הייתה צריכה להגיד יותר מזה".

קלנגל השאיר מאחור אישה, טלי, ובת בכורה בשם אלינור. בתו השנייה, ליאב, נולדה לאחר מותו. •