איך יוצאים לעצמאות
"יום העצמאות, גם אם השנה הוא מתקיים במתכונת קורונה, הוא הזדמנות מצוינת לעצור ולשאול את עצמנו האם אנחנו עושים כל מה שצריך כדי לגדל ילדים שיידעו בסופו של דבר לצאת לעצמאות ולהתמודד עם דרישות העולם, גם בלי שאמא ואבא יהיו שם לפנות מהמורות מהדרך ולסדר כל מה שהתקלקל. או בקיצור, מה העצות החשובות שיעזרו לנו לגדל ילדים עצמאיים?"
בימים שבהם ״עצמאי״ היא מילה נרדפת לשואה כלכלית, לחץ והתקף חרדה מתמשך; בימים שבהם נכפתה על כולנו התבוננות אל תוך התא המשפחתי הגרעיני שלנו ותפקודיו, ופתאום עצרנו והשקפנו אל עבר ילד כזה או אחר שלא מתפקד עצמאית וזקוק לכל כך הרבה שירותים מיותרים; בימים שבהם לקחו מאיתנו את החיים ונדרשנו כמו במהלך מדיטטיבי לנסח מחדש את מגילת העצמאות האישית שלנו בלי יכולת לברוח לבילויים, חברים, טיולים, עבודה ושאר שדות שהיו עד לפני חמישה שבועות חלק בלתי נפרד מתפיסת העצמאות שלנו; בימים שבהם כל המילה הזו "עצמאות" עומדת למבחן תחת הוראות שעה שרק גוזלות מאיתנו את הזכות הכל כך בסיסית הזאת, נדרשת אולי התבוננות אחרת במושג הגדול הזה, שכולנו נחגוג עוד שנייה בדרך שמעולם לא חגגנו.
אז מה זו עצמאות? קווים לדמותה
אין הורה שלא מכיר או זוכר בחיוך נרגש את השלבים הראשונים בעצמאות של התינוק הקטן שלו: שן ראשונה שבוקעת, מבט שמבין פתאום, טעימה ראשונה של מזון, מילה ראשונה שנאמרת בשיבוש מתוק, צעד ראשון, שיעור בלט ראשון, מסיבת סיום ראשונה בגן, אחיזת צבע פנדה, קשקוש ראשון על נייר לבן. כשהם, הילדים שלנו, פשוט עושים משהו חדש מתוך חוק טבע, שלב התפתחותי, אנחנו תמיד שם להתרגש ולהריע.
הבעיה היא שעם הזמן אנחנו שוכחים עד כמה ארוך, קשה וכואב הוא התהליך של רכישת עצמאות. כמה שלבים צריכים לעבור בין המילה הראשונה עד לילד המדבר; בין הצעד הראשון עד לילד שהרגליים הקטנות שלו מצליחות לרוץ או לקפוץ; בין השן הראשונה לפה מלא שיניים; בין הקשקוש הראשון לציור או מחברת בכתב יד. בין כל השלבים הללו עוברים הילדים שלנו מסע.
הכוח הדוחף את המסע הזה הוא טבע האדם. המכשולים: זמן ונחיתות, כשההצלחה תמיד עוברת דרך ההתרגשות שלנו, הסבלנות שלנו, היכולת שלנו לראות בכל רגע נתון את השיפור היחסי, העידוד, תחושת המשמעות שאנחנו מעניקים במתנה רחבת לב לכל הצלחה ומתעלמים ברוחב לב גדול אף יותר מכישלונות.
כל הורה שילדו נגמל מחיתולים יודע שכל מה שהפעוט צריך הוא התרגשות כשזה מצליח, ״לא קרה כלום״ כשזה בורח, אפס לחץ, אפס ביקורת והמון אמונה ביכולת.
אבל כאן עלינו לשאול את עצמנו את השאלה מה קורה כשהם טיפה גדלים ואנחנו צריכים להגיב על הניסיונות שלהם? איך זה שדווקא אז הכל מתפקשש לנו? איך זה שדווקא אז הסבלנות שלנו לתסכולים מתקצרת, והביקורת עולה? איך נשלף הפרצוף שאינו שבע רצון? הרי ברור שילד שלא מתלבש לבד הוא, ובכן, ילד שרק עדיין לא מתלבש לבד, וברור שהשלב הזה יגיע והוא לא ילך ללא בגדים לכיתה ג'. וגם ברור שאם בכל פעם שהוא יתבכיין אני אלביש אותו, אמזוג לו מים, אזכיר לו במה יש שיעורים, אנעל לו נעלים, אז אני מרחיקה ממנו את הסיכוי לצאת למסע של עצמאות. גם ברור שאם אני אתן לו בראש בסגנון "די, כבר נמאס לי להכין לך, להזכיר לך, לעשות בשבילך, למה אתה תמיד..." הרי שכל מה שהוא ילמד מזה על עצמו זה שכרגע הוא גם מקבל את תשומת הלב של ההורה המותש, וגם את הדאגה, הנאום, העצבים של הורה שבסוף גם יעשה עבורו את מה שהוא היה יכול לעשות עבור עצמו לו רק היה שם הורה שהיה יכול להכיל תסכול, היה מצליח לראות כל התקדמות קטנה, היה מתרגש מעצם ה״צעד הראשון".
כשהטבע לא דוחף קדימה
לא נעים להודות, אבל כשהטבע כבר לא דוחף קדימה כמו בשלבים הראשונים, המציאות שלנו כהורים קצת מסתבכת, וכשמדובר בפעולה שאנחנו יכולים לעשות אותה ביעילות ובמהירות, למה בעצם שלא נקרא לזה הורות טובה ופשוט נעשה בשבילם הכל? אז זהו. שזה לא מומלץ בכלל־בכלל לעשות בשבילם הכל.
כי הקאץ׳ עם עצמאות הוא שהאדם שיידע שהוא יכול להתמודד, יכול לפרנס, יכול לחיים האלה ולכל מה שהם מזמנים, יהיה אדם מאושר יותר, ואילו האדם התלוי, שמסתובב בתחושה שהוא לא ממש יכול, שזה לא בידיים שלו, שאין לו עד הסוף את מה שצריך, לעולם ירגיש נחות.
דווקא בימים אלה שהעולם סגר אותנו ולכאורה נלקחה מאיתנו העצמאות, אנחנו כולנו יודעים שעצמאות היא לא רק החופש לנוע, אלא שעצמאות אמיתית היא הידיעה שכשזה ייגמר נתמודד עם מה שיבוא, היא היכולת שלנו לבחור לראות את מה שהרווחנו ולא רק את מה שהפסדנו.
עצמאות היא חוסן של אנשים מסביבך שנותנים לך כוח להתמודד עם כל גזרה בשם משמעות, משהו גדול יותר מאיתנו, ערבות הדדית. עצמאות היא היכולת להיות סובלני למצב זמני של מצוקה. עצמאות היא כוח מרפא שהוא הרבה יותר גדול מפרנסה. עצמאות היא עבודה קשה, אבל ממש משתלמת.
אז בבקשה, תזכרו עבור הילדים שלכם כמה הדבר הזה חשוב, קחו את כל התסכולים שלהם כסימן לדרך מבורכת שהם עוברים כשהם גדלים. תזכרו כמה המדינה שלנו עברה עד שהכריזה על עצמאות וכמה עוד יש לה לעבור כדי להמשיך ולהתפתח, כדי להגן על הזכות להיות דמוקרטיה משגשגת בשכונה קשה.
לעשות במקומם זה להחליש אותם
תזכרו שלעשות עבור מישהו אחר דבר שהוא יכול לעשות עבור עצמו, אולי ממלא את הצד הנותן בתחושת שליחות או נתינה, אבל בתמונה הגדולה זה רק מחליש את מקבל השירות. ובבקשה תחגגו ביום העצמאות הזה את ההישגים הכי קטנים של כל אדם, בכל גיל, במשפחה שלכם. כן, גם לחכות בסבלנות שאמא תסיים לעבוד במחשב זו עצמאות, גם להרגיע את עצמי זו עצמאות, גם להתחשב או לעזור זו עצמאות, ואם הם עדיין לא מתקלחים, מתלבשים, מתקתקים, מנקים, מכינים שיעורים, תזכרו שהם רק עדיין לא. שאתם אמורים לייצר עבורם את הקול שאומר שזה לוקח זמן, שגם כשהם למדו ללכת אתם הייתם שם וראיתם אותם לא מתייאשים, לא מוותרים, מנסים שוב ושוב וכל מה שעשיתם אז היה רק להתפעל ולאפשר להם להתקדם אבל גם ליפול, ליפול כדי לקום.
לצאת למרפסות ולמחוא לעצמנו כפיים
ובאשר לעצמאות שלנו, בואו ניקח איזו דקה או שתיים דווקא ביום הזה בכדי להביט שנייה בבחירה היומיומית לא להתייאש, בבחירה להתגעגע ולא לרוץ לחבק את אמא או אבא שלנו ורק לשאול אותם בטלפון מה שלומם ולנשוך שפתיים בלי להתלונן, בלי לבכות שגם אנחנו צריכים עכשיו אמא בשביל לעבור את כל השיט הזה,
בבחירה לספר לעצמנו שזה תכף יעבור, שזה אולי לא כל כך גרוע. בבחירה שלנו כל יום בבוקר יום־יום לא להשתגע מהבלגן, מהרעש הפנימי, זה שמתחולל לנו בבטן ושואל מה יהיה? מתי זה ייגמר? מה עושים? בשביל מה בכלל?
בבחירה לקבל את הבלגן והרעש החיצוני: הם לא מפסיקים לריב, לצעוק, לצחוק, אפילו כשמשעמם להם הם רועשים (אדם משועמם אמור להיות שקט, לא? אין דקה של שקט)
אז אולי דווקא היום אנחנו צריכים לצאת למרפסות בשעת בין ערביים ולמחוא לעצמנו כפיים על כל יום שבו אנחנו בוחרים לקחת אויר ולהתמודד, בוחרים לא להתייאש, בוחרים לראות במשפחה שלנו, אחד־אחד, את מה שיש, בוחרים להיות עבור הילדים שלנו ״מספרי־על״ של סיפור על מגפה עולמית ששיתקה את החיים והכניסה לנו כל כך הרבה הערכה, הוקרה, עליהם, על משפחה, הוקרה על דברים שהיו לנו מובנים מאליו לפני כן או שבכלל לא עצרנו להביט בהם באמת.
ושם, במרפסת, תנסו לזכור שהעבר לא קיים באמת כי הוא כבר עבר, הוא אולי מכביד עלינו בעומס מיותר של מה שהיינו אמורים לעשות, כאבים של ילדות, חשבונות ישנים, אבל הוא לא באמת קיים. וכמו העבר, גם העתיד לא באמת קיים. אנחנו יכולים לעסוק במחשבות כפייתיות, בתוכניות־על, בדאגות ובחרדות למה שיהיה עם ילד כזה או אחר בעתיד, למה שיהיה איתנו, אבל העובדה היא שזה לא באמת קיים.
ואנחנו נשארים עם ההווה, עם הכאן ועכשיו, עם עצמאות וחירות לבחור בהווה בכאן ועכשיו מי אנחנו, מה משמח אותנו, מה עוזר לנו, מה מרגיע. בוחרים דווקא בהיעדר שפע של אפשרויות דווקא במציאות כל כך מוגבלת, בעצמאות מחשבתית - העצמאות הכי חשובה שיש.

