צד"ל, הדור הבא

כששאדי עלה לראשונה לתפוס קו בגבול הצפון הוא התרגש במיוחד. במדי צה"ל תקניים, נעליים שחורות וכומתה חומה, הגולנצ'יק מגדוד 51 הרים את נשק הקלעים ודרך הכוונת הטלסקופית בחן בסקרנות רבה את האנשים, הבתים והמכוניות שמעבר לגדר. וגם את מוצבי חיזבאללה, שדגלים צהובים־ירוקים מתנוססים מעליהם. זו הייתה לבנון בצד השני, אבל לא רק מדינת אויב שאדי ראה מול עיניו. הוא השקיף על המולדת. "החבר'ה מהגדוד צחקו עליי", הוא מחייך, "הם אמרו לי שחזרתי הביתה".

במידה רבה הם צודקים. לפני 20 שנה בדיוק היה שאדי (שם בדוי, השם שמור במערכת) מצידו השני של הגבול, נישא בזרועותיה הרועדות של אמו. "נולדתי בעין אבל, כפר נוצרי לא רחוק מבינת ג'בל", הוא מספר, "אבי ואמי שירתו בצד"ל (צבא דרום לבנון), אבא כמפקד פלוגת לוחמים ואמא כשלישה. גם סבא שלי היה בצד"ל, זה רץ אצלנו במשפחה".

אביו נהג להתאמן בבסיסי צה"ל בתוך ישראל, ויצר קשרים טובים עם קצינים ששירתו לצידו. "עד היום יש לו חברים מאותה תקופה, שבאים לבקר אותנו בחופשות", אומר שאדי, "הוא תמיד הרגיש שהישראלים והוא נלחמים יחד, כשווים". וזו הייתה מלחמה מרה: פעם אחת נפצע האב ממארב חיזבאללה, וניצל אחרי שאחד מחבריו נשא אותו למקום מבטחים. "יש לו עדיין שקע ברגל מהכדור שפגע בו", מספר שאדי.

הוא היה בן פחות משנתיים כשצה"ל נסוג בבהילות מרצועת הביטחון, מותיר אחריו שובל מדמם של 18 שנות התבוססות בבוץ הדרום לבנוני. גם לוחמי צד"ל, שלחמו לצד חיילי צה"ל כתף אל כתף, נאלצו להזדרז ולעזוב. "זה קרה ממש בהפתעה", חוזר שאדי על הסיפורים ששמע מהוריו. "לא ידענו כלום מראש, היינו צריכים לארוז הכל מאוד מהר. נפרדנו בזריזות מסבא וסבתא, בלי לדעת שזו הפעם האחרונה שנראה אותם".

מאי 2000 , משפחות חיילי צד"ל בגבול. "בדיעבד, מזל שהגענו לפה", אומר שאדי למעלה: שאדי בילדותו בלבנון

אוטובוסים שהגיעו לכפר הסיעו אל הגבול את אנשי צד"ל ומשפחותיהם. "הגענו לשער וזה לקח הרבה זמן, כי היה בלגן", מספר שאדי. "אבל בסוף נכנסנו לישראל. ואני כל הזמן בידיים של אמא".

איך מרגישה המשפחה שלך לגבי הדרך שבה נסוג צה"ל?

"תמיד יש את הצעקה שנטשו אותנו, לא היה ידוע על המהלך והרגשנו נבגדים. אבל בדיעבד, אני אומר שמזל שהגענו לפה. התנאים כאן הרבה יותר טובים. גם אבא שלי, שהרגיש נבגד, הבין בשלב מסוים את המהלך. ברור שהוא לא עזב את לבנון בלב שלם. עדיין, עקרו אותך מהבית".

הם נקלטו בקיבוץ גשר הזיו, לא רחוק מהגבול, ולנו באכסניה. "יש לי הבזקי תמונות מהימים ההם", משחזר שאדי, "אני זוכר את כל הילדים הקטנים של הצד"לניקים, יושבים על הדשא בקיבוץ ומשחקים".

ערימת הילדים במדשאת הקיבוץ הייתה אולי השלב הראשון בעיצוב דמותו של שאדי כישראלי. אחר כך בא המעבר המשפחתי לנהריה, וההשתלבות במסגרות החינוך המקומיות. "וכמו כל ילד ישראלי אחר", הוא ממשיך, "התחלתי לדבר עברית בגן, וללמוד קרוא וכתוב בכיתה א'. לא הרגשתי שונה. נכון שבבית ההורים דיברו ערבית, אבל די איבדתי את השפה, כי רוב הזמן ביליתי עם יהודים. עד היום הערבית שלי לא מאה אחוז, כי כל החברים שלי יהודים, וכל היום אני מדבר רק עברית". מתישהו גם החל לחלחל אצל שאדי הרצון להתגייס. "תמיד רציתי להיות לוחם, ולהיות לוחם בגולני", הוא אומר.

הייתה לך התלבטות אם להתגייס?

"לא, זו הייתה הברירה הטבעית, ממש כמו שההורים שלי וסבא שלי התגייסו לצד"ל".

כאחד שנולד בלבנון, נוצרי, שחלק ממשפחתו עדיין שם, התעוררו אצלך דילמות במהלך השירות הצבאי?

"החברים תמיד שאלו אותי: 'אם תהיה מלחמה בלבנון, אתה נכנס או לא?' כי בעצם זה אומר להילחם במדינה שנולדת בה. אבל לי אין דילמה. חיזבאללה היה האויב של המשפחה שלי אז בלבנון, והוא היום האויב של ישראל. האויב אותו אויב. וחוץ מזה, אני בעניין של לתרום למדינה שלי".

לא אאוטסיידרים

שאדי לא לבד. בישראל חיות היום כ־600 משפחות של אנשי צד"ל, שנמלטו ארצה לאחר הנסיגה מדרום לבנון. לבני הדור השני והשלישי של אותם צד"לניקים יש פטור משירות צבאי. מרביתם עושים שירות לאומי, מעטים מהם מתנדבים לשירות צה"לי. לרוב אותם חיילים מעדיפים שלא להיחשף, בעיקר בשל החשש שבכך יסכנו את בני משפחותיהם שנותרו בלבנון.

ערב יום העצמאות ובמלאות 20 שנה להגעתם ארצה, הסכימו שאדי ושניים מחבריו - סגן ג'ורג' וסמל ראנם אבו־סארי - לחלוק את סיפורם האישי. הראיון איתם, ברוח ימים אלה, מתקיים באמצעות אפליקציית "זום". שאדי, שנמצא כעת בבית הוריו בנהריה, השתחרר ממש לאחרונה, אל תוך סערת הקורונה. "כל החבר'ה במחלקה שלי ואני כבר קנינו כרטיסים לאמסטרדם, טיול שחרור", הוא מושך כתפיים, "היינו אמורים לטוס, אבל זה כבר לא התאפשר".

סגן ג'ורג' בן ה־23, נולד גם הוא בעין אבל. אביו היה טכנאי טנקים בצד"ל, והוא מפקד היום על פלוגה בבסיס הטירונים "דותן". "אנחנו כאן בסוג של בידוד, לא יוצאים הביתה כדי למנוע הדבקה. אפילו חגגנו פה גם את פסח", ג'ורג' מעדכן. הוא נוצרי, וכל חייליו דתיים שמשרתים במסלול של בני ישיבות. "אנחנו מסתדרים נהדר ותאמין לי", הוא אומר, "אני מכיר את הדת היהודית באותה מידה שאני מכיר את הדת הנוצרית". את "מה נשתנה", למשל, הוא מדקלם בעל פה.

"אני זוכר את עצמי כילד קטן עם שמיכה במעבר הגבול, לא כל כך מבין מה קורה איתי", משחזר ג'ורג', "הכל קרה מהר. אף אחד לא ידע לקראת מה אנחנו הולכים. אנשים היו בטוחים ששבוע־שבועיים, חודש־חודשיים, וחוזרים הביתה. גם הדברים שלקחו איתם היו מתוך הבנה שמהר מאוד הם בבית. אף אחד לא לקח בחשבון שנהיה פה 20 שנה".

סמל אבו־סארי, גם הוא בן 23, מצטרף לשיחה מבסיס התובלה "טירה" בטירת־כרמל. אביו היה מפקד טנק בצד"ל, וגם הוא רצה להיות לוחם אבל נפצע לפני הגיוס והפרופיל שלו ירד. הוא משרת בצה"ל כנהג משאית. "חלום", הוא אומר כשהוא שומע ששאדי הגולנצ'יק עשה קו בגבול לבנון. "הייתי מת לראות איפה הבית שלי היה פעם. הגעתי לישראל בגיל שלוש ואני לא זוכר משם כלום".

שלושתם לבנונים־ישראלים, רגל פה רגל שם. שפת אמם ערבית אבל הם מדברים עברית שוטפת, מטובלת בעגה צה"לית של בני 20. נוצרים שבשישי בערב, כשהם סוגרים שבת בבסיס, עושים קידוש עם החבר'ה ויודעים מתי להשחיל אמן. למשקיף מהצד הערבוב הזה ייראה אולי מוזר. הם לא מכירים משהו אחר. את יום העצמאות הם חוגגים ב"על האש", כמו רוב הישראלים. "חבל שהשנה לא נוכל לצאת מהבית", אומר שאדי.

ועדיין, לבנון היא חלק מהזהות. "המשפחה שלי מגיעה מלבנון, שם השורשים", אומר ג'ורג'. "לבנון זו המסורת שלי, אלה המנהגים שלי, זו המנטליות שבה גדלתי, ויש חשיבות בשבילי בלשמר את זה. זה כמו שתשאל מישהו שעלה ממרוקו, אפילו לפני 60 שנה, למה חשוב לו לשמר את המסורות משם. אם בעוד דור או שניים לא נדע מה ההורים שלנו עשו או מה זה צד"ל - נאבד את זכות קיומנו כקהילה. עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", מצטט ג'ורג' את מפקד הפלמ"ח, אלוף יגאל אלון, "המשפט הזה מאוד מדויק מבחינתנו".

אין כמו מגפת הקורונה כדי להדגים את כוונתם. "ההורים שלי מקשיבים הרבה לחדשות מלבנון, חשוב להם להתעדכן", אומר אבו־סארי. "לא מתפרסמים שם הרבה נתונים על מספר החולים. בדיקות עולות שם המון, לא כמו בישראל".

ג'ורג': "המצב בלבנון פחות טוב מבישראל. ולא רק מבחינת הקורונה".

שאדי: "ברור שיש געגועים ללבנון, אבל כלכלית החיים פה יותר טובים".

לאורך השנים עלו טענות של יוצאי צד"ל על יחס המדינה כלפיהם. נציגים של הקהילה טענו כי ישראל, שהבטיחה לסייע ככל יכולתה למי שחירפו נפשם למען המדינה ונעקרו בשל כך מביתם, לא עמדה בכל התחייבויותיה. "נותרנו חסרי כל והמדינה לקחה לנו גם את הגאווה", אמרו נציגי הקהילה רק לפני שנתיים, בדיון מיוחד שנערך בעניינם בכנסת. חלק מהטענות נוגעות לעובדה שבכירי צד"ל לשעבר זוכים לתמיכה נאה ממשרד הביטחון, בעוד שבעלי הדרגות הנמוכות מקבלים סיוע צנוע יותר ממשרד הקליטה.

"התחושות בקהילה מעורבות, כל אחד מרגיש קצת אחרת", מנתח ג'ורג', "לדור הראשון היה קשה עם העזיבה החד־צדדית של לבנון, וההגעה לפה הייתה לא פשוטה. זה קרה בן לילה כשהם הבינו שצה"ל נסוג וכולנו נסוגים איתם. הם לא היו מוכנים. תחשוב שאתה מגיע למדינה חדשה בגיל 40 בלי להכיר את המנטליות ואת השפה. יש הבדלים גדולים בין החברה הנוצרית בלבנון לחברה היהודית בישראל. בצד"ל הם היו אנשי קבע שקיבלו משכורת טובה, ופתאום הם הגיעו לכאן בלי תואר, ובלי מקצוע שיכול לפרנס אותם. אתה צריך לעבוד מהבוקר עד הלילה כדי לממן את עצמך ואת המשפחה. לא פשוט".

"מצד שני, זה תלוי בך - אם לבחור להפוך לחלק מהחברה בישראל, או לבחור להישאר אאוטסיידר", הוא ממשיך, "זה הכל עניין של גישה, והבנה שאתה חלק מחברה חדשה, ועכשיו השאלה מה אתה נותן לה ומה אתה מקבל ממנה בחזרה".

והם בחרו להשתלב, ואפילו להתגייס. בצבא קיבלו אותם בזרועות פתוחות. "לא הרגשתי אאוטסיידר אף פעם", אומר שאדי. "המערכת הצה"לית מתייחסת לכולם באותו אופן, וגם החיילים עצמם התייחסו אליי תמיד בכבוד. בהתחלה, כששמעו מה הרקע שלי, הם קצת היו בהלם, אבל לקחו את זה בסבבה. אפילו מעריכים אותנו יותר כי לא היינו חייבים והתגייסנו בכל זאת".

ג'ורג': "אני מתחיל עוד רגע את השנה החמישית שלי בצבא. לכל אורך הדרך הייתי מפקד. כל החיילים שלי ידעו בשלב מסוים מה הרקע שלי, אבל מעולם לא הרגשתי רתיעה מצידם. הצבא זה המקום להיות שווה, ולא משנה מאיזה גזע, דת או לאום אתה מגיע".

והצבא זו גם פלטפורמה לשבור חומות, לנפץ סטיגמות.

ג'ורג': "והזדמנות בשבילנו להשתלב יותר בחברה הישראלית. הצבא תופס נתח מרכזי בכל מה שקשור לחיים במדינה ולתרבות הישראלית. זה פרק משמעותי ביכולת שלך להשתלב ולהבין שאתה חלק. לתרום ולתת מעצמך בדיוק כמו שאר בני גילך".

אבו־סארי: "אני חי במדינה הזאת, למה שאני לא אתרום?"

טבולה ומלוח'יה

צבא דרום לבנון החל להיבנות בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת, ככוח צבאי שנועד לסייע לצה"ל בעיקר ברצועת הביטחון. הוא התבסס על תושבים מקומיים, ועד 1986 כבר מנה 2,500 לוחמים, נוצרים, שיעים, דרוזים וסונים.

"מבחינת אבא שלי, ההצטרפות לצד"ל נבעה מצורך הגנתי", מסביר ג'ורג', "בשנות ה־70 פרצה מלחמת אזרחים גדולה בלבנון. באותה תקופה גם ארגוני טרור פלסטיניים עברו מירדן לדרום לבנון. נוצר חוסר שקט באזור, שהפך לנקודת חיכוך עם ישראל. היה צורך בסיסי להגן על חיי האדם והסדר בכפרים בדרום".

צד"ל, שפעל ממילא בנסיבות ובתנאים מורכבים, החל להתפרק כבר במארס 2000, עם החלטת ממשלתו של אהוד ברק על הנסיגה הישראלית מרצועת הביטחון. רבים מאנשי הארגון החלו לנטוש את עמדותיהם, וב־24 במאי, עם ביצוע הנסיגה בפועל, ברחו רבים מאנשי צד"ל ובני משפחותיהם לכיוון הגבול עם ישראל, מחשש שייטבחו בידי חיזבאללה ותומכיהם.

החיים בישראל לא היו קלים עבור מרבית הנמלטים מלבנון. מתוך כ־6,000 אנשי צד"ל ומשפחותיהם שנכנסו לישראל במאי 2000, רק כמחצית נותרו כאן. היתר המשיכו לאירופה או אף חזרו ללבנון, רובם לאחר ששילמו כופר לחיזבאללה.

הנמלטים הותירו מאחוריהם לא רק רכוש רב, אלא גם בני משפחה. "אני זוכר עוד במעורפל את הבית של סבא וסבתא בלבנון", אומר ג'ורג', "ההורים שלי היו באמצע בנייה של בית. הבנייה לא הושלמה כמובן עד היום".

גם לאבו־סארי ולשאדי בני משפחה שנותרו בלבנון, אך הם נזהרים מלתקשר. "חיזבאללה הוא הארגון ששולט במדינה, ובשבילו ישראל זו מדינת אויב", מסביר אבו־סארי, "אם בני המשפחות יוצרים איתנו קשר, זה מסכן אותם". שיחות, הם אומרים, מתנהלות רק לעיתים רחוקות, באמצעות הרשתות החברתיות.

כמי שגדלו ללא סבא וסבתא, הם מתנחמים זה בזה. שאדי, ג'ורג' ואבו־סארי מתגוררים כולם בנהריה, בקהילה של כמה מאות יוצאי צד"ל. "יש קשר קרוב בין חברי הקהילה", מסביר ג'ורג', "מרבית אנשי צד"ל בחרו לגור בצפון בגלל הזיקה לאזור. זה מעגל חברים מהצבא של אבא, שממשיך הלאה.

"בחגים אנחנו נפגשים הרבה. כומר שמגיע מלבנון עובר את הגבול לישראל, עם היתר של איש דת, ומנהל את הקהילה מבחינה דתית. בכל שבת יש תפילה בכנסייה בעכו, ששייכת רק לצד"לניקים. גם בטקס יום השנה לציון הנסיגה מלבנון תפגוש הרבה מאנשי הקהילה".

ויש עוד כמה דברים שמאחדים אותם. "אמא תמיד מכינה מאכלים מלבנון", מספר שאדי, "פיתות עם זעתר, מג'דרה, מלוח'יה". פרצופו המחייך של אבו־סארי ממלא את מסך המחשב. "טבולה", מוסיף החייל שנמצא בבסיס בטירת־כרמל.

גם קשרי נישואים הם דבק ששומר על החיבור בין יוצאי צד"ל. "ב־80 אחוז מהמקרים מתחתנים בתוך הקהילה", אומר ג'ורג', "מבחינת ההורים זה האידיאל, אבל זה בעיקר העניין הדתי. הדת היא חלק משמעותי מהעולם שאנחנו חיים בו. זה נכון גם לבחור יהודי שרוצה להתחתן".

קהילות צד"ל הגדולות נמצאות בנהריה, טבריה, קריית־שמונה. הם חיים לצד התושבים היהודים. "בהתחלה למדנו בבית ספר בנהריה שהיו בו רק צד"לניקים", נזכר ג'ורג', "ואז בית הספר התפרק ואמרו: 'זהו, מפה כל אחד עובר לבית ספר באזור המגורים שלו'. זו הייתה אחת התקופות המוזרות, כי עד אז היינו מאוד מובדלים מהחברה היהודית, היינו בתוך עצמנו, עם מי שהגיע מלבנון. אבל ההתאקלמות הייתה יחסית מהירה".

"בחרנו להשתלב ולא להתבדל בתוך כפרים ערביים", מוסיף ג'ורג', "חלק מהערבים כאן ראו בנו משתפי פעולה. אבל היום יש לי חברים ערבים־ישראלים, ואני לא נתקל באמירות מאשימות מצידם, אלא להפך. בדרך כלל הם מזהים מהר מאוד את המבטא, שאני מלבנון, ואז הם דווקא מתלהבים. גם אם בהתחלה הייתה עוינות, היום זה לא מורגש".

בפרספקטיבה של 20 שנה, ההורים שלכם שמחים שעזבו את לבנון?

אבו־סארי: "כן. אם אבא היה נשאר שם, הוא לא היה מקיים משפחה. באותו רגע שהוא עזב, הוא ידע שהכל הולך להיהרס מאחוריו".

ג'ורג': "אי־אפשר לקרוא לזה מרוצים לגמרי, הם השאירו שם הרבה. אבל כשאתה מסתכל על המצב, החיים פה לעומת שם, הזכויות שאנחנו מקבלים - אתה מבין שאיכות החיים שלך בישראל והיכולת שלך להתפתח, הרבה יותר גדולה. בלבנון צעירים שמסיימים תואר לא מוצאים עבודה, אז הם טסים לחו"ל. אז נכון שהריחוק מהמקום שבו נולדת קשה, אבל הרווחנו פה חיים חדשים, והרבה יותר טובים".

שאדי: "גם ההורים שלי לא היו חוזרים לשם. אם הם היו יכולים, הם היו רוצים לעשות ביקור קטן בלבנון, רק כדי לראות את המשפחה".

ועד כמה חשוב להורים שלכם לשמר את הזהות הלבנונית שלכם?

ג'ורג': "זה חשוב בעיקר לדור הראשון. לצערי, אני מרגיש שבדור השני והשלישי של יוצאי צד"ל, הזהות הולכת לאיבוד. הדור הראשון מתעסק הרבה בפרנסת הבית ובדאגה לחיי הילדים, אז כמה זמן אתה יכול להשקיע בלשמר את זהותך הלבנונית? אני הייתי שמח שיתעסקו בזה יותר".

למה?

"רואים על הדור השלישי, זה שנולד בארץ, את הבלבול. השפה הערבית־הלבנונית חלשה, ויש חוסר הבנה של מאיפה באו. יש משבר זהות. אם תשאל את חלקנו מי אתה ומה אתה, לא כולם ישלפו לך תשובה ישר".

אז מי אתם ומה אתם?

שאדי: "אני ישראלי לכל דבר, בעיקר אחרי שעשיתי צבא. הגעתי לכאן כשהייתי בן פחות משנתיים, אז אני לא זוכר הרבה מלבנון, חוץ מהמנהגים של המשפחה שלי, שבאה איתי. אני מרגיש נוצרי־ישראלי".

ג'ורג': "אני חושב שהזהות הישראלית תופסת חלק הרבה יותר גדול אצל כל אחד מאיתנו. זה בא לידי ביטוי בשפה העברית, בלהכיר את המדינה ובלשרת בצבא. בעיניי זה נקרא ציונות - לאהוב את הארץ שגדלת בה ונתנה לך כל כך הרבה. ויחד עם זאת, חשוב לי מאוד לשמור על הזיקה ועל השורשים. בסופו של דבר, לבנון זו המולדת".

אז אתה לבנוני ציוני?

"אם אני יושב כאן עם מדי צבא, נראה שכן".