ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רמי זרנגר
    המוסף לחג • 27.04.2020
    שאריות של החיים
    עידן רייכל ישיא הערב משואה לכבוד יום העצמאות. בשנה שעברה היה זה חברו הטוב, אל"מ שי סימן־טוב, שנפצע קשה ב"צוק איתן". בחודש האחרון שניהם יצאו למסע מטלטל, סדרה של שיחות קורעות לב עם כמה מהאנשים שבזכותם אנחנו פה: עם סורין הרשקו, שחזר משותק ממבצע אנטבה עם אמא של יונתן לוין, הפצוע הקשה ביותר בלבנון השנייה עם לואי מרעי, שרגליו נקטעו בגבול הצפון עם יורם עשת־אלקלעי, שנפגע מפגז במלחמת יום הכיפורים עם גדי שרלין, שנפצע באורח אנוש בששת הימים עם עידו גל רזון, שלקה בהלם קרב בעזה עם רון הלוי, שאיבד רגל מנפילת פצמ"ר בצוק איתן הפרויקט של עידן רייכל ושי סימן־טוב
    חן קוטס | צילום: רמי זרנגר

    המסע הזה מתחיל לפני שש שנים כמעט, בקיץ החם של מבצע "צוק איתן".

     

    שי סימן־טוב, אז מפקד גדוד 12 ("ברק") בחטיבת גולני, לחם עם חייליו בשכונת סג'עייה בעזה כשקיר קרס עליו. סימן־טוב נפצע באורח אנוש. מאז הוא משותק מהצוואר ומטה. הוא פונה לבית החולים סורוקה ומשם, כעבור כמה ימים, למרכז הרפואי שיבא בתל השומר.

     

    באותו שבוע נפל בעזה סמל ראשון גילעד יעקבי־רוזנטל, לוחם בפלוגת החה"ן של גולני. אבי, אבא של של גילעד, כתב לעידן רייכל במהלך השבעה על בנו. רייכל היה היוצר האהוב על גילעד. אבי סיפר לרייכל שהגיטרה של גילעד, גיטרה שחלקו שניהם, חזרה בדיוק מהשטח, מעזה. "התחלנו להסתמס", משחזר רייכל. "באחד הימים אבי כתב לי שהוא מאוד רוצה לצאת החוצה. עניתי לו, חצי בהלצה: 'תשמע, אני בדרך לתל השומר, אני יכול לאסוף אותך'. והוא כתב, 'כן, תאסוף אותי'".

     

    לרייכל היה כבר אז קשר הדוק לפצועי צה"ל ולמחלקת השיקום של תל השומר. למעלה מעשר שנים שהוא מבקר את הפצועים ומופיע שם.

     

    הוא אסף את אבי יעקבי ויחד נסעו לבית החולים. "אבי הביא איתו את הגיטרה", מספר רייכל. "אני זוכר שאמר לי: 'אני בא לנגן איתך. תרשום לי כמה אקורדים, אבל אל תגיד להם מי אני ולמה'. אמרתי 'אוקיי, אני אגיד שאני בא עם חבר'. הסתובבנו בין החדרים. ניגנו, ואז דניאלה, אשתו של שי, שהיא לביאה רצינית, אמרה: 'תשמע, בעלי פה, אני רוצה שתיכנס אליו'".

     

    סימן־טוב היה עדיין מונשם ובמצב קשה. "הוא שכב בטיפול נמרץ נשימתי, מלא צינורות", מתאר רייכל. "היינו צריכים ממש לרכון מעליו, כי המבט שלו היה מופנה כלפי מעלה. אבל נכנסנו. ושרנו לו".

     

    מה שרתם?

     

    "שרנו כמה שירים. ואז הוא ביקש - קראנו את השפתיים שלו כי הוא לא יכול היה לדבר - את 'שאריות של החיים'". כשרייכל מספר את זה הוא מתרגש ומוחה דמעה. "זה היה רגע בזמן", הוא אומר, על מה שקרה שם.

     

    סימן־טוב מתעקש שבחירת השיר, אז, הייתה לגמרי אינטואיטיבית. "אני לא בטוח שזה השיר של רייכל שאני הכי אוהב או הכי מתחבר אליו", הוא מודה, "אבל אינטואיטיבית זה מה שעלה".

     

    בחודשי השיקום הארוכים שבאו אחר כך אימצו הוא ודניאלה אשתו שיר אחר של רייכל, "מחכה". "בשל השורה שמבטיחה ש'יום אחד זה יקרה, הידיים הקפוצות יתארכו'", סימן־טוב מסביר, "וזה השיר שנותן לי אגרוף בבטן".

     

    מהפגישה ההיא, במחלקת טיפול נמרץ, נולדה חברות אמיצה. "קשר מיוחד שנמשך עד היום, בלי קשר למקום שנפגשנו בו", אומר רייכל. "זה או שיש לך כימיה עם מישהו או שאין לך. סימן־טוב לא רשום לי בזיכרונות טלפון כ'חבר הפצוע שלי'. זה לא המצב. הוא לא איזושהי פונקציה בחיי, חוץ מחברות".

     

    "הפציעה של שי", הוא מוסיף, "לא מגדירה אותו. היא חלק מחייו. אם הייתי יושב אצלו בבית והוא כל היום היה מדבר איתי על הפציעה, אני מאמין שהייתי מקשיב בנימוס ומדי פעם הייתי זמין בשבילו, אם הוא היה צריך אותי כאוזן קשבת. אבל מפה עד חברות זה שמיים וארץ".

     

    סימן־טוב: "רייכל אף פעם לא בא ושאל: 'נו, ומה יהיה, ואיך זה מתקדם, ומה אתה עושה, ולא נורא, עוד קצת'. כל מיני מילים שהן קצת ריקות מתוכן, כי פה באמת זה לא עוד קצת וזה לא עוד מעט. זה לא יהיה בסדר. אני לא זוכר שום שיחה עם עידן שהוא ממש הושיב אותי, במירכאות, תיחקר אותי מה אני עושה בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק ואיך אני מתקדם ומה מהות הפציעה. אבל אני יכול להגיד שהוא התעניין בי הרבה יותר מרוב האנשים ששאלו לפרטי־פרטים מה אני עובר".

     

    "גם יש איזשהו עניין של גברים שלא צריך לבלבל במוח יותר מדי", אומר רייכל, "כאילו זה ברור. אם אני יושב עם שי, אצלו בחצר, והוא אומר לי 'תשמע, יש לי איזה זבוב שמשגע אותי, ליד הפה, תוריד לי אותו רגע', אז לא צריך לדבר על מה זה עושה לו. ברור שזה ברדק".

     

    לפני כמה חודשים, באחת השיחות בין רייכל לסימן־טוב עלה נושא היחס לפצועים. "נאמר משהו על זה ש'תמיד זוכרים את הפצועים'", משתף רייכל. "אנחנו אמרנו שזה אולי רומנטי להגיד את זה, אבל זה לא נכון. יש איזו אשליה שכשפצוע משתחרר מהצבא הוא גם מזדכה על הפציעה שלו, מה שלא קורה. פציעה ממשיכה איתך המון שנים ולפעמים חיים שלמים".

    "כמה עצוב שזה נשמע, אנחנו הצלקות של החברה", אומר סימן־טוב
    "כמה עצוב שזה נשמע, אנחנו הצלקות של החברה", אומר סימן־טוב

    הם החליטו לצאת למסע, שהוא המשכו של המסע ההוא, מלפני כמעט שש שנים. הם מבקשים לחולל שינוי, הם אומרים, להעלות את המודעות, להעביר מסר למי שפוגשים בפצועים ומטפלים בהם - במשרד הביטחון ובוועדות הכנסת, לאחראים על ההנגשה. להשפיע על מערכת החינוך, על הילדים של כולנו. שוב ושוב הדגישו שלא מדובר בכתב אישום נגד אף אחד, לא נגד המערכת ולא נגד החברה. "לי לא כל כך דחוף שהבנות שלי כשיגיעו לגיל 14 ילמדו על מסעות נפוליאון", הסביר רייכל. "כן הייתי רוצה שילמדו על המבצעים הצבאיים. הייתי רוצה שבתוכנית הלימודים של ישראל ילמדו על חשיפת מנהרות חיזבאללה, או על ההקרבה של שי סימן־טוב בגילוי המנהרות בעזה ועל סורין הרשקו באנטבה ועל רועי קליין. צריך להטמיע את סיפור הפצועים בחינוך. האנשים האלה", הוא אומר על הפצועים, "כל בר ברחוב וכל איזשהו דיסקוטק בתל־אביב, כשנפתחת הדלת שם, כמו שמנשקים את המזוזה צריך להגיד להם תודה, לכל מי שבזכותם הכל מתאפשר".

     

    הכתבה הזו באה "לזרוע את הזרעים". במקור תיכננו לנסוע בארץ, להיפגש עם הפצועים ולשמוע את הסיפורים שלהם. אלא שעידן הקורונה הכתיב את המציאות והשיחות כולן בוצעו בזום. בין ההופעות של רייכל מהבית לפעילות הצבאית של סימן־טוב, היום אל"מ, מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי. מהגג של רייכל, או מהכיתה בבסיס של סימן־טוב. מהמטבח, מהסלון, עם הילדים ברקע. פעם אחת התפוצץ לרייכל צינור בבית. בפעם אחרת סימן־טוב הגיע על אזרחי ונשלח על ידי רייכל לעלות על מדים. במהלך שלושה שבועות, במשך שעות ארוכות, סימן־טוב ורייכל שוחחו עם פצועים מתקופות שונות, עם פציעות שונות, שאלו שאלות ובעיקר הקשיבו. "לשי ולי יש את היכולת להעלות למודעות את הדבר הזה", אמר רייכל. "זו לא בחירה אישית שלנו, זו חובה. למה? כי השופר שלנו הוא חזק. זו חובה שלנו מול הפצועים והנכים ומול הציבור".

     

    במהלך הכנת הכתבה נודע לרייכל שהוא משיא משואה ביום העצמאות ה־72 למדינת ישראל. סימן־טוב השיא משואה לפני שנה בדיוק. "וואנס־אין־א־לייף־טיים", אמר רייכל על הטקס. "כשאני עושה חזרות עם עצמי", גילה, "אני אפילו לא יכול להגיד את כל המשפט הזה 'לתפארת מדינת ישראל'. זה משפט שצריך להגיד אותו רק 'בדיוק ברגע'".

     

    "תזכרי מה אני אומר", הבטיח סימן־טוב, "הוא עוד יקבל פרס ישראל על מפעל חיים, אין ראוי ממנו", ורייכל צוחק.

     

    הפרויקט של עידן רייכל ושי סימן־טוב.

     

     

    שיחה 1: סורין הרשקו / על חלומות ואתוס

     

    השם הראשון שרייכל שלף, עוד בשיחה הראשונה בינו לבין סימן־טוב, היה סורין הרשקו. "כולם זוכרים את השם יוני נתניהו, וחשוב לזכור גם את סורין הרשקו", אמר.

     

    סורין היה לוחם בצנחנים כשיצא למבצע אנטבה. כדור בודד פגע בו, חדר דרך השפה אל הפה בלי להשאיר סימן, התפתל ועצר בעמוד השדרה. סורין, אז בן 21 וחצי בסך הכל, נשאר משותק מהצוואר ומטה. היום הוא מתכנת מחשבים. מעולם לא נישא ולא הוליד ילדים. "הייתי רוצה שכל המשפחות שגידלו בנים ונכדים ויושבים בסדר פסח", אמר רייכל לסימן־טוב, "שישאירו שם איזה כיסא ריק לסורין הרשקו, אם הוא ירצה לבוא. כי הם יושבים בסדר פסח בזכותו".

     

    "חשבתי שהסיבה שאני יודע עליך", הוא אומר כבר לסורין, "היא כי שכשאבא שלי סיפר לי כשהייתי בן עשר על מבצע אנטבה, הוא אמר לי שיוני נתניהו נהרג וסורין הרשקו נפצע. אצלנו זה היה קיים. עם השנים הבנתי שבאתוס עצמו, על מבצע אנטבה, מדברים על יוני שנהרג. אני חייב להודות בפניך שאת השם סורין הרשקו לא שמעתי עולה".

     

    "דווקא אותי יחסית כן מכירים", השיב סורין. "לא כל המדינה, בטח לא הדור הצעיר, אבל לרוב אנשים מבוגרים כן זוכרים. דור צעיר ונוער שלא יודעים מי זה בן־גוריון ומי זה יצחק רבין - אני לא מצפה שידעו מי זה סורין הרשקו".

     

    "אני לא חושב שאדם שנפצע שילם אותו מחיר כמו אדם שנהרג", הוא אומר. "את הכבוד הגדול יותר חשוב לתת למי שנהרגו. כן רצוי להגיע למצב שאם מישהו פוגש מישהו, והוא שומע שהוא נכה צה"ל, שיתייחס אליו בכבוד. מדובר באנשים ששילמו מחיר מאוד יקר. אולי לא צריכים לדעת את כל השמות, אבל כגישה".

     

    "אני חושב שסורין יסכים איתי", מתערב סימן־טוב, "שאין בנו חרטה, אין בנו מרמור. אני חי עם הפציעה שלי בשלום. האם צריך להזכיר את הפצועים לצד המתים? כן. אבל אני מבין גם למה זה לא קורה. כי מחפשים נורמליות במדינה הזו, מחפשים קצת שקט, ולחזור למסלול. כמה עצוב שזה נשמע, אנחנו הצלקות של החברה".

     

    "זו הכותרת של הכתבה", אומר להם רייכל.

     

    שניהם משותקים מהצוואר ומטה. "הפגיעה שלכם זהה?" שואל רייכל.

     

    שי: "סורין, איזה גובה פציעה אתה. סי מה?".

     

    סורין: "C4-C5 (חוליות בעמוד השדרה - ח"ק)".

     

    שי: "אה, אני C1-C2".

     

    סורין: "עקפת אותי".

     

    שניהם, בחלומות בלילה, עדיין הולכים. "כשיש חלום שאני מתעורר ממנו באמצע ואני מתחיל לחשוב על החלום, אני שם לב שבחלום הלכתי, אבל עם בעיות", אמר סורין. סימן־טוב: "אני הולך עם צליעה. אין כיסא (גלגלים) אבל הפציעה תמיד שם".

     

    השיחה כמעט מסתיימת כששי מבקש להגיד עוד משהו לסורין. 38 שנה מפרידות בין שתי הפציעות, של סורין ושלו. "רציתי להגיד לך תודה", הוא אומר לסורין, "תודה על מה שעשית עבורנו, תודה על האתוס".

     

    שיחה 2: רחלי לוין | על גבורה ושכחה

    יונתן לוין הוא הפצוע הקשה ביותר ממלחמת לבנון השנייה. הוא היה בן 26, סטודנט להיסטוריה ומדעי המדינה, כשגויס למילואים בצו 8. גבר צעיר, ברוך כישרונות ויפה תואר. היה קצין בצנחנים. פצצת מרגמה נפלה לידו בכפר מרכבה שבלבנון והוא נפצע בראשו באורח אנוש. שלוש שנים היה בשיקום. אחר כך עבר לבית הוריו שהותאם במיוחד לטיפול בו. מצבו עדיין קשה מאוד. אנחנו פוגשים בזום את רחלי, אמא שלו. "אנשים רואים את יונתן, חושבים שהוא חולה במחלה ניוונית", אומרת רחלי. "כשאני אומרת שזה ממלחמה אז אומרים 'איזו מלחמה? מתי?'. אנשים שוכחים שהייתה מלחמה לפני 14 שנה. נראה להם מוזר שמישהו שהיה פצוע לפני 14 שנה עדיין במצב כזה. הוא כבר היה צריך להשתקם, לעמוד על הרגליים, למה הוא ככה? שואלים אותי, 'נו, הוא מְתַקשר כבר?' - שאלות שנוגעות בנקודות הכי כואבות. כי מצבו קשה, הוא לא משתנה מאוד".

     

    "חושבים שפצוע יוצא מבית חולים, זהו, חוזר לחיים רגילים", היא ממשיכה. "לא מבינים שיש פצועים, גופנית או נפשית, או גם וגם, שאין להם חיים נורמליים".

     

    "לא זוכרים את הפצועים", ממשיכה רחלי, "מעבר לפרקטיקה ולנגישות אין יחס אישי. בטח ובטח לא מתארים את הקשיים שהמשפחה חווה. יש הרבה מצולקים מסביב לפצוע. זו פוסט־טראומה של כולנו, מעצם העובדה שהתמודדנו כל יום, במשך חודשים ארוכים, אם לא שנים, עם השאלה האם עוד שנייה הוא יחיה או ימות".

     

    לפני כמה חודשים היא עצמה חוותה משבר. "הייתי מאוד חולה נפשית", היא חושפת, "לשמחתי יצאתי מזה". רייכל נמצא בקשר קבוע עם רחלי. הוא מקפיד לבקר את יונתן. "מהיום שהכרתי את רחלי תהיתי איך היא לא הגיעה לאותה נקודת משבר שאליה הגיעה עכשיו", הוא אומר, ורחלי צוחקת. "אני אספר לך", שיתף אותה, "פעם הופעתי במדינה בעייתית באפריקה. עשיתי שם סיור באחת הפאבלות עם מישהו מקומי. בסוף היום אמרתי לו: 'שמע, לא שמעתי אף ילד בוכה כל היום. התרשמתי'. הוא אמר לי: 'זה לא מרשים בכלל. ילדים, התפקיד שלהם הוא לבכות. אם הם לא בוכים כנראה משהו לא בסדר'. תהיתי איך כל השנים האלה לא הגיעה איזושהי קריסה נפשית. כשהיא הגיעה, מתוך אמונה שתצאי מזה, שמחתי שהגעת לצומת שהרשית לעצמך להתפרק".

     

    "בני המשפחה של הפצוע", הוא אומר, "הם אנשים שקופים. אם בכל משפחה כמו של יונתן היה נכנס מישהו, שאני קורא לו 'אב בית', לעזור בעניינים ביורוקרטיים אבל גם כדי להגיד לרחלי כשהיא במצוקה 'קחי לעצמך פסק זמן', זה היה עוזר. זה מערך שאולי הוא בגדר חלום כרגע, אבל הוא יכול להיות בגדר חזון להמשך".

     

    אם הייתה יכולה להגיד משהו לאישה שהייתה לפני 14 שנה כמעט, כשיונתן רק נפצע, רחלי הייתה אומרת לה ש"קורים ניסים, אבל לא לנו". "המחיר שיונתן שילם בלתי נתפס", היא ממשיכה. "החיים שלו מאוד קשים, וזה גם כואב. לא רק כאב על מה שקרה אלא כאב של החיים שלו בהווה, שאני גם לא יכולה להגיד בדיוק כמה הוא סובל פיזית, כמה הוא סובל נפשית. אני מרגישה שכן".

     

    "כשאתה זה שחווה את הפציעה, יותר קל לך להתמודד", אומר שי. "מי שחווה את הפציעה מהצד נמצא בתסכול אינסופי. הוא כל הזמן חושב איך להקל, מה לעשות, הוא טרוד בפחדים. אני ביחס לרחלי התברכתי".

     

    "אני מנסה, אני מתיימר, לשים את עצמי בנעליים שלך", אמר לרחלי. "אני חושב על זה גם כאבא. זה בלתי נסבל".

     

    יום קודם דיברו הוא ורייכל על גבורה ועל גיבורים. "הנה גיבורה", אמר עכשיו סימן־טוב על רחלי, "גיבורה בעל־כורחה".

     

    "אני שומעת הרבה את המילה הזו", השיבה לו רחלי, "היא נורא מרגיזה אותי. מה זה גיבורה? אני בחרתי בזה? שזה ילך ממני. אני לא רוצה את זה. לפעמים שואלים אותי 'לא היה יותר טוב שיונתן ימות?', יש בזה משהו חטטני ולא מתחשב. ומאוד־מאוד מכאיב. כאילו הייתה לי איזו ברירה או הייתה לי איזו אופציה או יכולתי לנתק אותו ממכשירים ולהגיד לו 'יאללה, יונתן, לך לדרכך'. בהתחלה אתה פשוט נלחם, נלחם כדי שישרוד, ואחר כך כשהמצב הוא כזה, ולאורך זמן, אז מה?"

     

    סימן־טוב: "כמו ששואלים אותי 'מה היית מעדיף, להיות כרות רגליים אבל שהידיים יעבדו? זה חסר תוחלת ותכלית".

     

    רחלי: "וגם חסר טקט".

     

    שיחה 3: יורם עשת | על נכות והשלמה

    ב־18 באוקטובר 1973 היה יורם עשת־אלקלעי שרוע על הקרקע במצרים. חור גדול פעור בראשו מפגיעת פגז ומוחו חשוף. רסיסי הפגז קטעו חלקים גדולים מהאונה הימנית של מוחו, ניקבו את ריאתו השמאלית וריסקו את זרועו. הפציעה הותירה אותו משותק חלקית ועם מגבלת ראייה חמורה. הוא היה צריך ללמוד שוב לקרוא, לכתוב, לבצע פעולות חישוב בסיסיות. היום הוא דוקטור לגיאולוגיה ופרופסור מן המניין באוניברסיטה הפתוחה. הוא עוסק בחקר טכנולוגיות למידה. "לקח לי 15 שנה להגיד שאני נכה", הוא אומר. "לפני כן הייתי אומר 'פצוע', ואפילו 'פצוע מהמלחמה'. להודות שהפכתי לאדם נכה היה דבר שדרש חיבור לעצמי, להגיד 'זה מה שיש ועם זה אני צריך לחיות עכשיו'".

     

    פעם אחת ויחידה פגש את סימן־טוב, במסגרת מכון מנדל למנהיגות חינוכית. הפגישה ארכה פחות משעה אבל השאירה על סימן־טוב רושם עז. "הדבר הראשון שיורם הטיח בי", מספר סימן־טוב לרייכל, "כשאמרתי לו שאני פצוע, היה הסיפור הזה של הנכות. מאז אני אומר, לא בגאווה כי בפציעה ובנכות אין גאווה, שאני נכה".

     

    "ההבחנה בין פצוע לנכה היא נקודה למחשבה", מסכים רייכל. "במילה נכה יש 'סטמפה' קבועה. זה לא קשה רק לנכה, זה קשה גם לחברה. במילה פצוע יש תקווה, שהמצב הפיך. קשה לי מאוד", הוא אומר בכנות, "להגיד לשי 'אני יודע שאתה נכה', זה כאילו מוריד מסדר היום את התקווה. ברגע שאני אומר לשי 'כן, אתה פצוע', יש את הפנטזיה, כמו שאתה נפצע במגרש כדורגל, שזה הולך להסתדר. מפציעה אתה מחלים".

     

    "יש לי חבר טוב", משיב עשת־אלקלעי, "קטוע שתי רגליים מעלייה על מוקש. זה קרה לו בסדיר. היום הוא בן 70 ומשהו. הוא אמר לי 'כשהייתי יותר צעיר, והיו רואים אותי עם כיסא הגלגלים, היו נותנים לי את הכבוד של קטוע רגליים צבאי. עכשיו חושבים שאני קטוע רגליים מסוכרת, ואז זה נחשב פחות מכובד'. זה בדיוק המקום של החברה בסיפור הזה".

     

    במלחמת יום הכיפורים הוא שירת כמילואימניק בחטיבת הצנחנים, והיה בכוח שהוביל את צליחת התעלה. "הייתי ביחידה צבאית שבה מושרש האתוס שלא מפקירים פצועים", סיפר לסימן־טוב ורייכל, "אבל אחרי שנפצעתי נעלמתי. רבים מהחברים שהיו איתי במלחמה חשבו במשך שנים שאני מת".

     

    יום אחד קיבל הזמנה לבוא לקבל את אות המלחמה. "התברר לי שהחברים שלי קיבלו את האות הרבה קודם, כשהיו במילואים. אחרי שנים, כששאלתי מישהו מהם, כשכבר חזרנו להיות בקשר, למה לא הודעתם לי שקיבלתם את האות, הוא אמר לי: 'לא ידענו איך להשיג אותך', או 'חשבנו שאתה מת'. זו הייתה תחושה שיצאתי מהתודעה. חוויית נטישה. אני זוכר, למשל, שהלכתי פעם למפגש של החטיבה, בעשור לששת הימים. לא הכרתי אף אחד ואף אחד לא הכיר אותי. כאילו נשכחתי מלב. זאת חוויה קשה. היום כולנו בקשר מצוין ואני לא בא בטענה על זה, חס וחלילה. נגמרה המלחמה, כולם הלכו הביתה, אף אחד לא רצה יותר לחשוב על מה שהיה. שמים בצד וממשיכים. ואני הייתי בין אלה שנשכחו".

     

    "יש אנשים שלמדו איתי מכיתה ט', בפנימייה צבאית, מערכת מאוד אינטנסיבית, ונטשו אחרי הפציעה", מפתיע שי. "אני מנסה לחשוב רגע על אחד שלחם איתי במלחמה ולא יצר קשר. זה ממבוכה או קושי. למדתי לא לשפוט, אני מקבל את זה".

     

    עשת־אלקלעי למוד ניסיון. 47 שנים חלפו מאז נפצע. לצד ההתמודדות של האדם מול עצמו בעקבות הפציעה הוא מתאר את ההתמודדות מול המערכת, מכוון למשרד הביטחון, לוועדות ולביורוקרטיה. "לקח לי הרבה שנים להבין שבעצם המערכת שמולה אני עובד היא לא מערכת קשת לב", הוא אומר, "להבין שאני והמערכת הזו באותה סירה. זה מין מצב שכולם בו מובסים. אחרי עשרות שנים למדתי לבחור את המלחמות שלי, על מה להתווכח ומתי לוותר. למשל, על כסף אני לא מתווכח - על בריאות כן".

     

    לפני עשר שנים הוציא ספר יפהפה, "אדם הולך הביתה", על הפציעה וההתמודדות איתה. שמו של הספר, שהפך לרב־מכר, ניתן לו דווקא בזכות סיפור על חייל מצרי שיורם ראה בתעלה בורח מהמלחמה. בשנה שעברה יצא לאור "ציר תמר", רומן בדיוני על שכול.

     

    "הדבר הכי קשה זה החזרה הביתה", סיפר. "השיקום נגמר, אתה בבית, ומתברר שבעצם עכשיו הכל מתחיל. למשל, בגלל שנפגעו לי העיניים אני לא יכול לנהוג במכונית. פתאום אתה יושב באוטו ליד אשתך. היום זה נשמע מגוחך, אבל אז זו הייתה חוויה נוראית בשבילה. לי היא הייתה קשה, כאילו נהייתי סקנד בסט".

     

    "זה מאבק יומיומי", מזדהה סימן־טוב, "בעיקר על הזהות האישית שלך. הפציעה הפיזית זניחה. אם הייתי אבא טוטאלי, פתאום אני נתמך באחרים. אז השאלה עולה, איזה אבא אני. אם אני אבא שלא מסוגל ללמד את הילד שלו לרכוב על אופניים ואני עושה את זה באמצעות מישהו אחר, אז מי לימד את הבן שלי לרכוב על אופניים, אני או מישהו אחר? אתה מתחיל להשמין. אתה לא מזהה את עצמך".

     

    "ככל שתתפייס עם עצמך מהר יותר, תכיר במושג הזה שאתה נכה, ככה ההשלמה שלך תהיה אמיתית", מסכם סימן־טוב. "במלחמה שהיא התנגשות צבאית יש תאריך. אם זה ייקח שבוע, חודש, שנה, בסוף זה ייפסק. פה זו מלחמה לכל החיים".

     

    שיחה 4: לואי מרעי | על חוק וגאווה

    רייכל בן 42. סימן־טוב צעיר ממנו בשנה. "שנינו משרתי ציבור", אומר רייכל. "ווי אר אין דה סרוויס ביזנס".

     

    "להגיד את זה בשפה בוטה", ממשיך סימן־טוב, "בגדול, שנינו לא שווים כלום בלי האנשים, בלי החיילים או הקהל".

     

    כמה פעמים במהלך הפגישות מזכיר רייכל לשי ש"הוא לא ברשות עצמו". לכן אין לו את הפריבילגיה לרחמים עצמיים או להאטה. אם אתה מאט, זה אבא של שני הילדים שלך שמאט. אם אתה לא חיוני, אז זה המפקד שהופך לא חיוני.

     

    "אני אספר לך סיפור בהקשר הזה", אומר לו סימן־טוב. "אחרי הפציעה טסנו ליוון. באחד הערבים אני מתגלגל עם הכיסא גלגלים. איתמר, הבן הבכור שלי, היה בן ארבע. הוא יושב לי על הברכיים, תופס לי את הפנים, מסתכל אליי לתוך העיניים ואומר: 'אתה יודע, אבא, אם היית מת לא הייתי שוכח אותך בחיים'. בבת־אחת הכל נפל לי: 'בסדר, כמה שקשה לך יש אנשים שקרובים אליך שקשה להם לא פחות. אבל יכול להיות להם הרבה יותר קשה, אז אתה צריך להיות שמח על המצב שאתה נמצא בו".

     

    אנחנו פוגשים את לואי מרעי, 37, מחורפיש, נשוי ואב לארבעה. לואי שירת בגדוד הדרוזי. הוא נפצע בדצמבר 2002 בגבול הצפון. הסיור שעליו פיקד עלה על מטען, ושתי רגליו נקטעו. "נקלעתי לחיים חדשים", הוא אומר. "זה לא לואי, מטר תשעים, זה לואי מטר שלושים על כיסא גלגלים. לא קל לקום בבוקר, לפקוח את העיניים ולראות חצי מיטה ריקה. ומפה היום שלך מתחיל. אני חי עם זה כל יום".

     

    הוא זוכר שהגיע למסיבה בגן של הבת הגדולה שלו, היום היא כבר בת 15. "עשו מעגל והיה צריך לרוץ אחרי הילדים במעגל", סיפר. "אני לא יכולתי לרוץ. הילדה קיבלה את זה קשה. היום היא כבר מבינה וגאה בי".

     

    מרעי, חבר מועצה בחורפיש, הוא גם פעיל חברתי, מרצה לצעירים לקראת גיוס ומשחק כדורסל נכים. "אני רוצה שיהיה לנכי צה"ל כבוד", הוא אומר, "לא רוצה להיות במשרד הביטחון רק מספר תיק. אני רוצה להיות לואי מרעי. אני רוצה שבאירועים של המדינה יהיה לנכי צה"ל נציג".

     

    "יש את המסעות לפולין, 'עדים במדים'", מפתיע אותו סימן־טוב, "משפחות שכולות מצטרפות למשלחות של עדים במדים. אני לא מייצג את עמדת צה"ל, אבל אולי צריך לשקול שלמסע הזה יבואו גם נכי צה"ל".

     

    "אין ספק שבטקס המשואות חייבת להיות כל שנה משואה שתוקדש לנושא הזה", מוסיף רייכל.

     

    מדברים על חוק הלאום. סימן־טוב, מעצם היותו במדים, לא יכול להתייחס לנושא. "חוק הלאום עשה לי צלקת", מודה לואי, ממובילי המאבק הדרוזי נגד החוק. "אני לא נגד חוק הלאום, אבל איפה אני בחוק הזה? אני כחייל, כנכה צה"ל, כאדם שהתגייס ונתן למדינה. בעצם, באה המדינה ואומרת: 'תשמע, לואי, כל הכבוד לך, בעצם אתה שכיר חרב'. זאת ההרגשה שלי. אנחנו, הדרוזים, בעצם שכירי חרב ואזרחים סוג ב'.

     

    "זה פצע מדמם. אני יכול לחיות עם פציעה, אני יכול לחיות בלי שתי רגליים, לא עם כזה חוק. יש היום נכה צה"ל שהוא יהודי, הוא סוג א', ויש נכה צה"ל דרוזי, סוג ב'".

     

    שיחה 5: עידו גל רזון | על מאבק ורגשות

    היריעה, ארוכה ככל שתהיה, קצרה מלהכיל את השיחות במלואן. בכל פעם מחדש אנחנו מנסים לתחום את השיחות בזמן. בכל פעם מחדש השיחה גולשת הרבה מעבר לזמן שנקבע.

     

    עוד לפני שיצאו לדרך ידעו שהם חייבים לתת מקום לנפגעי הפוסט־טראומה. הפציעה השקופה, קרא לה סימן־טוב. עידו גל רזון, בעבר לוחם גולני, ממייסדי עמותת "לוחמים לחיים" וממובילי המאבק למען חיילים עם פוסט־טראומה, הוא הלום קרב. לפני חמש שנים הופיע בפעם הראשונה בפני הוועדה לביקורת המדינה בכנסת בנושא הלומי הקרב שלא זוכים לטיפול וטילטל מדינה שלמה. מאז הופיע בפני ועדות הכנסת כמה פעמים. הוא מוכר כנפגע פוסט־טראומה בעקבות השירות שלו ברצועת עזה. "זו הפגיעה הכי שנויה במחלוקת", הוא מסביר. "כשיש פגיעה פיזית מיד מגיעה קצינת נפגעים, כשיש פוסט־טראומה אף אחד לא בתמונה. אני הייתי גולנצ'יק. אף אחד לא טיפל בי. אתה צריך לקום וללכת ולפנות ולקחת עורך דין על חשבונך, ולתבוע ולעמוד בפני ועדות וחסמים ועורכי דין גדולים, ולך תוכיח. לוקח שנים עד שאתה מקבל אחוזי נכות, אם בכלל.

     

    "אנשים צריכים לדעת שאנחנו לא רובוטים", הוא ממשיך. "מחנכים אותנו לא לבכות. כשחבר שלי למחלקה נהרג, לי אמרו שזה שסוחב את הארון אסור לו להוריד דמעות, 'שחמאס לא יראה שאתם בוכים'. אני מבין את האסטרטגיה, אבל לא מקבל את זה שאנשים לא מקבלים לפחות טיפול. בקרב כולם גאים בך, אבל ביום־יום שוכחים. זאת הבעיה של המדינה. זוכרים רק את המתים, רק את הפצועים פיזית. אני אומר, 'על כל פצוע קשה יש ארבעה שסחבו אלונקה והרגישו את הדם החם שלו על הבגדים והגוף שלהם, ואף אחד לא זוכר אותם'".

     

    הוא בן 32, גרוש, לא עובד. את הימים מעביר ב"סדנת גל", מועדון שיקומי ייחודי לנפגעי פוסט־טראומה בתל השומר. יש יצירה בעץ, צורפות, גם שולחנות סנוקר. עכשיו, הוא אומר, בעקבות הקורונה, הסדנה סגורה. "הנכה הפוסט־טראומטי נשאר בגיל 20, תקוע בחוויה של הקרב. אני הגעתי למצב שהייתי דופק את הראש בקיר, להרגיע את המחשבות. הייתי מושך בשערות וחורק שיניים וצועק ולא ישן בלילה מסיוטים. ניסיתי לעבוד, צעקתי על כולם. ללמוד לא יכול. בנות הזוג, המשפחה, כולם סובלים. זה הסיפור של הפוסט־טראומה - אתה כבר לא אותו אדם, אתה לא הגבר שהיית".

     

    מדי פעם הוא מרצה בבית הספר לקצינים בה"ד 1. גם בפני קצינים בקורס מ"פים. "יש משפט שמוביל אותי", הוא אומר, "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו. נפש זה לא רק חיים ומוות, נפש זה גם נפש של אדם. אני אומר לקצינים 'חבר'ה, אתם צריכים לדבר עם החיילים שלכם. תגידו להם - זאת לא בושה, דברו על הרגשות שלכם'".

     

    סימן־טוב מבטיח להזמין אותו להרצות גם בפני החבר'ה שלו, כשיסתיים עידן הקורונה. השיחה הזו מטלטלת. "אני בהלם טוטאלי", אומר רייכל. "אני המום. זה כמו נוק־אאוט של מייק טייסון".

     

    סימן־טוב: "אני לבושתי התיימרתי לדעת על פוסט־טראומה. מתברר שאני לא יודע קצה קצהו של קרחון. אני חושב מה יעשה את השינוי".

     

    "מביך אותי לדעת שנפגעי פוסט־טראומה נאבקים על הזכויות שלהם בוועדות הכנסת", אומר רייכל. "מביך אותי, למשל, שהם נאבקים כדי לקבל גראס רפואי, שמי שעומד מולם לא מתחיל כל דיון בהתנצלות. מי שמנהל את הישיבה צריך כל דקה להגיד 'אני רוצה להזכיר שאני מתנצל שאנחנו נמצאים במעמד הזה, לא נעים לי', כי הם לא באודישן. הייתי רוצה שכשפצוע צה"ל מופיע בפני ועדה, בכנסת או במשרד הביטחון, קודם יגידו לו 'אנחנו פה בשבילך'".

     

    "תודה רבה לך עידו", אומר סימן־טוב, "אני מצדיע לך. וסליחה שאתה עובר את זה".

     

    שיחה 6: גדי שרלין / על אכזריות והיסטוריה

    יש סיפור שרייכל מספר על איתמר, הבן של סימן־טוב. "היה איזה רגע שדניאלה עברה מאחורי איתמר, עם צעיף", סיפר. "הצעיף נגע לאיתמר בצוואר. אחר כך איתמר בכה. לרגע חשב שאבא מלטף אותו".

     

    "כשדניאלה סיפרה לי את זה", אומר רייכל, "אמרתי וואו. בעוד ששי משלים עם המצב וממשיך, הבן של שי חושב 'רגע, אולי זה עוד יכול לקרות, שאבא ילטף אותי בגב'".

     

    "יש לזה המשך", אומר שי. "נסענו לחרמון עם עמותת ארז. הם מחברים את כיסאות הגלגלים למזחלות. עשינו את הפעילות. בערב, לפני השינה, איתמר אומר לי 'אבא, תודה'. אני אומר לו 'בבקשה מותק'. אז הוא אומר, 'לא על זה שלקחת אותי לחרמון - על זה שהראית לי שהכל יהיה בסדר"'.

     

    הפצוע הוותיק ביותר שאנחנו פוגשים נפגע באורח אנוש בקרב תל פאחר המיתולוגי במלחמת ששת הימים. גדי שרלין היה קצין צעיר, סגן־משנה בפלוגה א' בגדוד 12. אותו גדוד שעליו פיקד לימים סימן־טוב כשנפצע. גדי כבר נשלח לחדר המתים, ורופאה שעברה במקום גילתה שיש לו עדיין דופק חלש. הוא ספג פגיעת ראש קשה, מרכז הדיבור במוח נפגע. בכל זאת הצליח ללמוד לדבר. היום דיבורו כבד ואיטי, צידו הימני של גופו משותק. שרלין למד כלכלה והיה מהגרעין המייסד של היישוב מישור אדומים. הוא עבד בבנק ישראל ואחר כך הפך לבעליה של תחנת דלק. אחרי הפציעה התחתן ונולדו לו שלושה בנים. היום הוא כבר סב לשישה נכדים.

     

    כמו אצל עשת־אלקלעי, גם אצל גדי היו בטוחים החברים לפלוגה שהוא מת. לפני כמעט עשרים שנה הפגשתי לצורך כתבה את לוחמי הפלוגה על התל. גם גדי הגיע. אז ראו אותו בפעם הראשונה מאז הקרב. "במשך שלושה חודשים הייתי פגר ברמב"ם", הוא אומר בלי טיפת מרירות. "לא דיברתי. הייתי שנה בהדסה עין כרם. שנה וחצי לא יכולתי אפילו לקום. רוב החברים שלי, החיילים של גולני, עזבו אותי. עשרות חברים אחרים עזבו. זה לגיטימי, אין מה לעשות, החיים ממשיכים".

     

    "כשאני חושב על הבחור שהייתי לפני הפגיעה אני נעצב מאוד־מאוד", הוא משתף. "אני חושב על זה שאם לא הייתי נפצע הייתי פרופסור, או אולי שר. הייתה לי יכולת בלתי רגילה. אבל אני מתפקד ויש לי משפחה נפלאה, אז טוב לי. 17 שנה לקח לי לשכנע את הסובבים אותי שאני יכול לתפקד ולהקים עסק. כיוון שאני מדבר לאט, חושבים שהיכולת שלי לתפקד פחותה".

     

    "אם אגיד היום תל פאחר יצחקו עליי", הוא צוחק בעצמו. "פעם זה היה אקטואלי. אני בטוח שהצעירים לועגים לי. אבל לפני 53 שנה הייתי לוחם בקרב גבורה".

     

    "תוך כדי שאתה מדבר אני חושב כמה אכזרית היא ההיסטוריה", אומר סימן־טוב לגדי. "ההיסטוריה זוכרת דברים גדולים, היא לא זוכרת פרטים קטנים, היא זוכרת סמלים ואירועים מרכזיים".

     

    כך קרה שהוא, שהיה מג"ד 12 בעצמו, לא שמע קודם על גדי. לפני שבע שנים, כשפיקד על הגדוד, עוד לפני שנפצע, שיחזרו גם את קרב תל פאחר. על התל חיכו להם סגן מפקד הפלוגה ומפקד הפלוגה. גדי נשכח שוב. "מפריע לי מאוד שסימן־טוב לא שמע עליי", כך שרלין, "אבל זו המציאות".

     

    "בסופו של דבר", אומר רייכל, "הפציעה היא אישית. האדם הולך הביתה - לא החייל ולא הפצוע ולא הנכה. אתה יכול להשתמש בעזרים הביורוקרטיים, אבל בסופו של דבר זה כל אדם לנפשו, ובדרכו".

     

    שיחה 7: רון הלוי / על שיקום ואובדן

    הפגישה האחרונה היא עם רון הלוי, 26, הצעיר שבמרואיינים. הלוי היה לוחם שריון וכמו סימן־טוב נפצע במהלך מבצע צוק איתן. "אחוות צוק איתנים", אומר רון.

     

    רייכל שואל אם זו בכלל הייתה אפשרות מבחינתו להיפצע. "לא חשבתי על זה, אבל כבר בשטחי הכינוס אני זוכר שעברה לי המחשבה בראש: וואלה, להיהרג זה לא כזה רחוק מאיתנו והגיוני שזה יקרה. או להיפצע. הבנתי שיש סיכוי גבוה. אפילו הבנתי שמאה אחוז שאני לא חוזר אותו דבר, והשלמתי עם זה".

     

    הוא נפצע מפגיעת פצמ"ר. חמישה לוחמים נהרגו באותו אירוע, עשרה נפצעו. "ברגע הפיצוץ הכל היה חם", תיאר, "נפלתי על הרצפה והתחלתי לזחול. עדיין לא ראיתי את הרגל. מהר מאוד מישהו בא ומשך אותי. השכיבו אותי על אלונקה וכששכבתי ראיתי את הרגל. זה היה כמו בסרט: הרגל נשארה תלויה על שני גידים. שמו עליי חסם עורקים ונתנו מורפיום. קשרו אותי בחזה לאלונקה, שאפסיק להסתכל.

     

    "התחלתי לדבר אל עצמי ולנסות להזיז דברים בגוף. ראיתי שהדבר היחיד שלא מגיב הוא כף רגל ימין. זה היה באותה תקופה של פרשת האצן קטוע שתי הרגליים, אוסקר פיסטוריוס, שרצח את החברה שלו. מה שעבר לי בראש זה 'הבן־אדם רץ בלי שתי רגליים, אז יש סבירות גבוהה שאני אלך'".

     

    הלוי פונה לתל השומר, עבר ניתוח, וכשהתעורר גילה ש'חסר חלק' מתחת לשמיכה. "עברה שם אחות", הוא נזכר, "אמרתי לה: נכון שאין לי רגל?'. היא אמרה נכון".

     

    השיקום היה מעורר השתאות. במהלך שלושה שבועות כבר למד ללכת על הפרוטזה בלי לצלוע. היום הוא סטודנט, מתחרה בקיאקים בתחרויות לנכים בעולם. סימן־טוב אומר שהוא "לוחם".

     

    כשרון נפצע עמדו לידו שניים: סרן עמרי טל שהיה המ"מ שלו, וסרן לירן אדיר (אדרי), שלא הכיר. שניהם נהרגו. "עמדנו במין משולש", הוא אומר, "היה שם הרבה מזל מה פגע במי".

     

    "אחד הדברים הכי מורכבים שנתקלים בהם אחרי הפציעה", הוא אומר על המפגשים שלו עם המשפחות השכולות, "הוא להגיע חי, הולך, כבר הולך על שתי רגליים כביכול, אחת מהן פרוטזה, ולדבר עם ההורים על הבן שלהם שהיה איתי, אבל הוא כבר לא איתנו".

     

    בפעם הראשונה מאז החלו המפגשים בזום רייכל מפנה שאלה לסימן־טוב על הפציעה שלו עצמו. יש לך כעס או אכזבה שהפציעה שלך היא לא מכדור של אויב? הוא שואל. "לא, לא, לא", סימן־טוב עונה, "מה זה היה משנה?".

     

    אחרית דבר

    הופתעו, לא חשבו שכך ייראה המסע. "כל שיחה שעשינו", אומר סימן־טוב, "הלכה איתי. עדיין הולכת. כל שיחה לקחה אותי למקום אחר".

     

    "זה היה מטלטל", שיתף רייכל. "לפעמים אתה רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר חזרות של זמר מסוים, לראות איך הוא עובד, או באיזושהי הרצאה, או בסיעור מוחות. אני מאחל לכל אחד להיות בשיחות הזום האלה".

     

    קבעו להיפגש מחוץ לזום, כולם, כבר אחרי הקורונה. הבטיחו לעצמם שזה לא סוף המסע, רק ראשיתו. "אני כופר בקודש", אמר סימן־טוב, "אני מקווה שרייכל לא יהרוג אותי. המילים לא חשובות, המוזיקה חשובה. חשוב שהמנגינה תמשיך להתנגן, גם אם הסיפורים יישכחו".

     

    "נכון", אמר רייכל, "אולי ההצלחה של כתבה כזו היא באמת באיזשהו טלפון, שמישהו ירים למישהו אחרי שלחם איתו ונעלם. או רופא, באיזו ועדה, שהכתבה תהדהד לו".

     

    הבטיח שכשיעמוד בטקס המשואות, יחשוב על כל אחד מהפצועים שפגש. גם על כאלה שלא. "כל אלה שבזכותם אנחנו כאן, כולם יהיו איתי שם", אמר.

     

    בסוף ציטט משיר שכתב יענקל'ה רוטבליט. "לפעמים נשבר הלב / וכמו רעם ביום בהיר / החיים מכים אותך כואב / ואין לך איך להחזיר".

     

    "בכל הסיפורים ששמענו", אמר, "אלה אנשים שהחיים הכו אותם כואב. אבל הם לא מחפשים להחזיר לאף אחד. ההפך, הם מחפשים שמישהו אולי יחזיר להם, אולי טיפה יותר אהבה, טיפה יותר תשומת לב ויותר כבוד. ופחות להערים קשיים".

     

    צילומים: דנה קופל, אלכס קולומויסקי, שלו שלום, אפי שריר, אלעד גרשגורן, שרון צור
    צילומים: דנה קופל, אלכס קולומויסקי, שלו שלום, אפי שריר, אלעד גרשגורן, שרון צור
      

     

     


    פרסום ראשון: 27.04.20 , 20:48