שנת העצמאות הבאה עלינו לטובה, שנת ה־73 של ישראל, תהיה אחרת. מרוב ויכוחים על כן ביבי או לא ביבי, לא שמנו לב שבעשור האחרון נסענו לחו"ל, קנינו, עבדנו ובילינו. גם מבחינה ביטחונית נהנינו משקט יחסי. ייקח הרבה זמן עד שנטעם שוב מסיר הבשר, עד שנקבל את חיינו הקודמים בחזרה.

צריך להסתכל על המציאות ביושר: זה הולך להיות קשה. וכדי לעבור את זה נצטרך להיות יחד. ואנחנו רואים שיש עדיין, גם כעת, מי שממשיכים לחפש על מה להתקוטט: בוועדה בכנסת הטרלול חוגג, 600 שרים וסגני שרים חדשים הולכים להתמנות בשעה שכמיליון אזרחים יושבים בבית, וברקע מריבות מתישות וחסרות פשר בין פרקליטי המדינה. אנו, אזרחי הארץ הטובה הזו, מביטים על כל אלה מהצד, ומבינים שעדיין לא כולם הבינו את גודל השעה.

הגענו לרגע בהיסטוריה שלנו כאומה, וזה גם רגע בחיים של כל אחד מאיתנו, שבו נדרשת מאיתנו גדלות נפש. בשנת ה־73 שלנו, אולי יותר מאי פעם, נזדקק לאהבת חינם. לערבות הדדית. אלה שיש להם יצטרכו להירתם עבור אלה שאין להם.

המנהיגים שלנו עשו נכון כאשר מנעו בחירות. הם נהגו באחריות. אבל הם יהיו חייבים לנהוג גם בענווה. מעון נוסף על חשבון משלם המסים הוא אולי קוריוז שיכולנו להתעלם ממנו בשנים רגילות, אבל לא בעת הקשה הזו.

בשנת ה־73 רבים מאיתנו, אחינו בית ישראל, יהיו בצרה, וזה בדיוק הזמן להניח בצד את המחנות והשבטים. לעבור ממידת הדין למידת החסד. זה באמת לא משנה אם אתה חרדי או ערבי, ימני או שמאלני. הקורונה נכנסה לכל בית בישראל. היא כפתה עלינו ריחוק חברתי וחרדה כלכלית. אנחנו ניצבים כעת על הספינה יחד, כל שבטי ישראל, וכדי לשרוד את הסערה נהיה חייבים לחתור לאותו כיוון. בשותפות. ברעות. כאיש אחד.

שנת העצמאות ה־73 שנפתחת כעת היא שנה שנצטרך להתעלות בה. כל אחד ואחת מאיתנו. ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.