ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלי כהן. מתוך הסדרה 'לוחם 566'
    7 ימים • 29.04.2020
    "אמרו לי, 'תעבוד איתנו במודיעין. עבודה זמנית. אם לא ימצא חן בעיניך - תעזוב'"
    הקיפוח של המזרחים בישראל. הקשרים עם סוכני סי–איי–איי. התרגיל שהפעיל המוסד כדי לגייס אותו. הניסיונות להגיד את הדבר הנכון, שאולי יציל את חייו. והסדרה החדשה על דמותו. קטעים נדירים שנחשפים מעדותו של אלי כהן, המרגל הישראלי הכי מפורסם בעולם, במשפט הראווה בסוריה, מספרים את הסיפור במילותיו שלו
    יהודה נוריאל

    אלי כהן היה אחד מגדולי הסוכנים ששירתו את מדינת ישראל. לבטח המפורסם שבהם. בתקופה קצרה להפליא השתלב בצמרת המשטר הסורי, באחת התקופות הרגישות והקשות, והעביר מידע שלא יסולא בפז להגנת הארץ. הוא ניחן בכישרון מדהים ואהבת ישראל יוקדת, שהגיעו עד סיכון עצמי הגובל בהתאבדות. בדיעבד, אכן הובילו לתפיסתו והוצאתו להורג בתלייה.

     

    אבל מה אנחנו יודעים באמת על "כאמל אמין ת'אבת", האדם, פעילותו, נסיבות חשיפתו? כמו ג'יימס בונד אמיתי, רבים מהפרטים עדיין שנויים במחלוקת ומהווים תעלומה. חלקם מעוררים אי־נחת. גם כעס. הוא היה כריזמטי, אינטליגנט, נועז. וגם מזרחי גאה ופגוע שנכפה לתפקידו, מי שהזניח את משפחתו רק בשל פטריוטיזם יוקד, וכנראה גם מי שנשלח אל מותו הכמעט־ודאי, במין רשלנות פושעת, אולי אפילו ניצול והאשמת הקורבן. ועד היום, לא זכתה משפחתו, כמו כולנו, לתשובות ברורות. גם כהן עצמו סיים את חייו בהרגשה מרה של תסכול, צער וניצול. "לנדיה וילדיי היקרים. אני כותב לכם מכתב זה, כדי להודיע לכם שנאלצתי לבצע פעילות ריגול תחת לחץ כבד מצד שלטונות ישראל, ומאחר שלא הייתה לי עבודה אחרת", כתב במכתב מהשבי הסורי למשפחתו. "עתה אני יודע את האמת. הישמרו היטב. לבל יקרה לכם מה שקרה לי. יען כי קץ החיים מר כלענה".

     

    הסדרה ‘לוחם 566’, פרי עבודתם של ליאורה עמיר ברמץ, אייל תבור ואיתי לנדסברג־נבו (כאן 11, החל מיום א', 3.5) באה להציע כמה תשובות, ולהוסיף עוד יותר מזה שאלות, על סיפורו המופלא והטרגי של האיש שלנו בדמשק. בצד דוברים רבים, מבני המשפחה דרך בכירים במנגנוני המודיעין דאז והיום ועד בכירים מצידו השני של הגבול, היא גם חושפת במלואו את פרוטוקול משפטו של כהן, שהתקיים בסוריה ב־1965 לאחר שנתפס, נחקר ועונה. הפרוטוקולים נאספו על ידי גורמי ביטחון בישראל משידורי הטלוויזיה הסורית, דווחו בהרחבה בעיתונים הערביים ונכתבו בספרי זיכרונות של המעורבים בפרשה בדמשק. זהו סיפורו של כהן במילותיו שלו, כפי שסיפר אותו לבית המשפט שלבסוף שפט אותו לתלייה. עד כמה הושפע הסיפור מהמעמד הדרמטי שבו היה - את זה יודעים מעטים עד היום.

     

     

    כהן בבית המשפט בדמשק. חמישה ביקורים בגולן
    כהן בבית המשפט בדמשק. חמישה ביקורים בגולן

     

     

    × × ×

     

    כהן נולד באלכסנדריה ב־1924 לסופיה ושאול, משפחה סורית. בחור מוכשר להפליא, עם התמחות מיוחדת בלמידת שפות, עלם חן סימפתי לאללה, מוביל חברתי. כשהמשפחה עלתה לישראל, כהן נשאר שמונה שנים אחריה במצרים.

     

    ישיבת בית משפט מספר 3:

     

     

    ב־1950 המשפחה עזבה את מצרים. למה לא נסעת איתם?

     

    "אחים שלי אמנם התלהבו מאוד מהנסיעה, אבל אני לא הייתי בעניין. כי החיים היו מאוד קשים שם. הייתי מאזין לרדיו, ודיברו שאין עבודה, אין מה לאכול או לשתות שם".

     

    איפה אין אוכל ושתייה?

     

    "בפלסטין הכבושה. נשארתי באלכסנדריה ועבדתי כמנהל בחנות בגדים של חברת קלארק".

     

     

    בפועל הוא הופך לפעיל במחתרת הציונית במצרים. מאוחר יותר, בקורות חיים למוסד, הוא כותב: "סייעתי ליהודים לעלות לארץ. כשרציתי לעזוב לא יכולתי, כי שמו אותי ברשימה השחורה. הייתי במעקב של המשטרה הסמויה וניתקתי את הקשרים עם החברים היהודים. החבר שלי שמואל עזר (מפקד המחתרת באלכסנדריה) גויס על ידי המודיעין הישראלי והסכמתי לסייע לו בחשאי".

     

    כהן אירגן לחברי המחתרת מעין דירת בילויים ומפגש. כשהמחתרת נתפסה (פרשת ‘העסק הביש’) חבריה הגנו על כהן בחקירה כאילו אין לו קשר. בעזרת כושר השכנוע המהולל שלו, כהן נחלץ בעור שיניו. הוא המשיך בפעילות של הברחת נשק ותחמושת מאל־עלמיין למדינת ישראל. עד שהוא נאלץ להגיע ארצה.

     

    ישיבה מספר 4:

     

    למה בסוף עזבת את מצרים?

     

    "הייתה מלחמת סואץ, והמצרים רצו לגרש את היהודים. עצרו אותי, עם הרבה יהודים, והעבירו אותנו לכלא בקהיר. כעבור שבוע העלו אותנו על אונייה לאיטליה ומשם הגעתי לישראל".

     

     

    הפטריוטיות, לפחות על פי הופעתו בבית המשפט, אין משמעותה שכהן נעדר ביקורת. עם ההגעה ארצה, עבר לגור באותו חדר עם אחיו אברהם. הוא חיפש עבודה, וחווה - כמו משפחתו לפניו - את אפליית המזרחים היישר לפרצוף.

     

    כהן בגבול סוריה-לבנון. איתר קצין נאצי בסוריה
    כהן בגבול סוריה-לבנון. איתר קצין נאצי בסוריה

     

    ישיבה מספר 5:

     

    מה העבודה הראשונה שלך שם בפלסטין?

     

    "עבדתי במיון העיתונים, עיתונים של מדינות ערב. אני מיינתי את העיתונים בצורה מאורגנת יותר מאחרים, והיה מרוצה ממני הקצין. היו שם עובדים עיראקים ומצרים, כי באותה תקופה אף אחד לא ידע ערבית חוץ מהם. אבל עבר חודש ויצא חוק חדש והם היו חייבים להעסיק עובדי הסתדרות. ואז פיטרו שני עובדים עיראקים, ופיטרו גם אותי. ולא השלמתי אפילו חודש עבודה".

     

     

    ישיבה מספר 6:

     

    "המזרחים שמגיעים לארץ, לא נותנים להם עבודה. למשל במשרדי הממשלה כולם מערבים אירופאים ואין אף מזרחי. המערבים שולטים בכל, המזרחים עובדים בזבל... לאירופאי מערבי אין נתונים, אין כלום, והוא המנהל ועומד בראש. לנו המזרחים קוראים 'שחורים', והם ה'לבנים'. יש שם משרד ויש בו לשכת עבודה לפועלים. מי שיושב שם הם רוסים וגרמנים ומדברים יידיש. אבא שלי היה סוחר מכובד באלכסנדריה. בא לישראל והיו מתים מרעב".

     

     

    אברהם האח הוא גם זה שסידר לכהן שידוך. הקשר הוביל לנישואים, ולמתנת חתונה שלא תישכח:

     

     

    ישיבה מספר 7:

     

    איפה התחתנת?

     

    "בישראל עם מישהי עיראקית".

     

    עיראקית?

     

    "הוריי הציעו לי כמה כלות. לבסוף הכיר לי אחי בחורה צעירה עיראקית. התחתנתי איתה".

     

    איך קוראים לה?

     

    "נדיה".

     

     

    ישיבה מספר 8:

     

    אחרי המיון עיתונים, מה עשית?

     

    "הייתי מובטל. רק אחרי חצי שנה מצאתי עבודה במשביר המרכזי. מנהל חשבונות. עבדתי שם כמעט שנה. וביום לפני החתונה, נתנו לי מכתב פיטורין מהעבודה. אמרתי להם: למה? זאת מתנת יום החתונה שלכם?"

     

     

    × × ×

     

    כישוריו של כהן קסמו למוסד, שהתחיל לחזר אחריו. כהן לא שש להיענות להצעות. תסמכו על המוסד שהוא יידע לשכנע:

     

     

    ישיבה מספר 8 (המשך):

     

    "לא עבדתי. ובאותו זמן בא סמעאן".

     

    מי זה סמעאן?

     

    "סמעאן – שמעון. הוא עובד במוחבראת הישראלי. אמר לי, בוא תעבוד איתנו".

     

     

    בסדרה מספר נתן סלומון, המדריך של אלי במוסד, שהיה קשה מאוד לגייס את אלי. הוא לא היה מוכן. עד שעשו לו תרגיל: הפיטורים מהמשביר נעשו במכוון, כדי להפעיל עליו לחץ. לאחר שלוש פגישות נוספות, זה מצליח. האיש שלנו בדמשק מתחיל בדרך שאין ממנה חזרה:

     

     

    ישיבה מספר 9:

     

    לחצו עליך המוחבראת. למה הסכמת?

     

    "סמעאן אמר לי: תעבוד איתנו במודיעין. תנסה. זאת עבודה זמנית. ואם לא ימצא חן בעיניך, תעזוב".

     

    כמה אמרו שישלמו לך?

     

    "350 לירה. היה לי קשה לראות את אשתי עובדת בחודש השישי להיריון. היא הייתה יוצאת כל בוקר לעבודה וחוזרת מאוד עייפה. אני הייתי יושב בבית ללא עבודה. אז הסכמתי".

     

     

    המוסד תופר לכהן סיפור כיסוי: בן למהגרים סורים מביירות, שעברו לאלכסנדריה ומשם לארגנטינה. איש עסקים, רווק עשיר, שמנסה להשתלב בקהילה הסורית בבואנוס־איירס. מתחיל הפרק החשוב, שממציא את אלי כהן כ"כאמל אמין ת'אבת". בפברואר 61' הוא מגיע לארגנטינה, לתקופת הכשרה שתיארך תשעה חודשים. את המשפחה בארץ, נדיה כבר עם הבת סופי, הוא משאיר בערפל. כרגיל:

     

     

    ישיבה מספר 15:

     

    האם סיפרת את המידע הזה למשפחה?

     

    "לא! סמעאן במוחבראת אמר לי, אסור לך לספר לאף אחד!"

     

    ואשתך?

     

    "הוא אמר, 'תגיד לאשתך שתהיה שם רק שישה חודשים'. כדי שלא תכעס".

     

     

    כהן המולטי־טאלנט לומד בלהט ספרדית ומתחיל להשתלב במהירות, כמו שרק הוא יודע, בחיי הקהילה המקומית:

     

     

    ישיבה מספר 16:

     

    ספר על ארגנטינה.

     

    "הגעתי לבואנוס־איירס, לקחתי חדר במלון וולדורף, התארגנתי ויצאתי לבית קפה לה פז, בדיוק כמו שאמרו לי שם חיכה לי איש מבוגר. לחץ את ידי ואמר לי, 'שמי אברהם'. הסבירו לי שהוא יעזור לי בכל מה שצריך, אך לי אסור לשאול שאלות. הוא נתן לי הוראות: 'צא ותסתובב בעיר ברחובות, כמה שיותר. תעזוב את המלון ותשכיר דירה'. וגם, הוא אמר, 'תלמד ספרדית. יש לך מורה לספרדית'. כך עשיתי".

     

    אתה מדבר בתור אחד שהזהות שלו הייתה כאמל אמין ת'אבת? או טרם קיבלת אותה אז?

     

    "לא, טרם קיבלתי אותה. עד שיסדרו אותה לוקח זמן. וגם אסור היה לי להיות בקשר עם ערבים או עם יהודים".

     

     

    ישיבה מספר 17:

     

    למה השם כאמל אמין ת'אבת?

     

    "שמעון־סמעאן מהמוחבראת ישב לבחור שמות, ומצא כי השם הכי מתאים זה כאמל אמין ת'אבת. יש חמולה גדולה בביירות בשם ת'אבת. הם גם נוצרים וגם מוסלמים. הוא גם אמר לי להציג את עצמי בגיל 30. עשר שנים פחות מגילי האמיתי. עבור הדמות החדשה. עכשיו אני צעיר, רווק ועשיר".

     

     

    ישיבה מספר 18:

     

    קיבלת תעודה, דרכון מזויף?

     

    "לא, לא, תעודה אמיתית. זה לקח זמן. באמת הייתי רשום במשרד הממשלתי של ארגנטינה בתור אזרח ארגנטינאי. קיבלתי את התעודה עם השם כאמל אמין ת'אבת ושכרתי דירה ברובע המוסלמי. אברהם אמר לי, 'עכשיו אתה נכנס לקהילה הסורית בבואנוס־איירס. תלך למועדונים החשובים, תתערה בקרב הערבים, כאילו אתה מהגר".

     

    באיזה מועדונים היית?

     

    "המועדון האיסלאמי הארגנטינאי, היו שם מסיבות וריקודים. אברהם הנחה אותי: במועדון תפגוש מישהו בשם עבד אלטיף אלח'שן, עורך עיתון 'אל־עאלם אל־ערבי'. פגשתי אותו, הכרתי לו את עצמי בתור אמין ת'אבת. אמר לי, 'לא הכרתי אותך לפני'. הסברתי לו שלפני כן לא הייתי יוצא הרבה ולכן לא הכרת אותי. נתתי לו את הכתובת שלי. אח"כ התחיל להתקשר אליי לעבודה והפכנו לחברים".

     

     

    כהן הופך לפלייבוי לטיני שרמנטי. כל השערים נפתחים בפניו. "אני מרגיש את עצמי כמו בקולנוע", כתב. "נכנס למסעדה, 'אלמסרי', שם כולם מכירים אותי. לוחץ יד לכל הנמצאים, כאילו ידיד ישן. מכינים לנו את השולחן הכי טוב. מכבדים אותי מאוד".

     

    הוא טווה קשרים עם אנשים חשובים, התארח בקוקטיילים דיפלומטיים, והכיר את הנספח הצבאי הסורי בארגנטינה, אמין אלחאפז (זכרו את השם). חוץ מזה, הוא פשוט נעשה חתיך. בדרך מארגנטינה לסוריה, הוא קופץ לביקור בארץ. במראה החדש שלו, עם שפם שייחקק לנצח. "הוא פתאום נהיה מלך היופי. עם זוהר בפנים", מספרת נדיה בסדרה. הפקיד האפור מהמשביר הפך לנער שעשועים נוצץ. עכשיו כבר אפשר לקפוץ למים הקרים:

     

     

    ישיבה מספר 19:

     

    למה ביקשת מכתבים מהחברים שלך בארגנטינה?

     

    "אברהם אמר לי, 'תודיע לחברים שלך שאתה נוסע לסוריה ותבקש מהם מכתבים', כדי שתהיה הוכחה שבאתי מארגנטינה. לאלח'שן, עורך העיתון, יש בן בדמשק. והוא נתן לי מכתב בשבילו. לפי ההוראות קניתי כרטיס לציריך. השארתי את המכתבים והדרכון הארגנטינאי בציריך למישהו מהמוחבראת הישראלי. הם החזירו לי את הדרכון הישראלי, ונסעתי לישראל כדי לקבל הוראות נוספות".

     

     

    ישיבה מספר 21:

     

    מה קרה כשחזרת לישראל?

     

    "בישראל הגיע סמעאן ואמר לי, 'ניקח קצת מזמנך עם המשפחה. תעבוד עכשיו עם מכשיר המורס'. התחלתי ללמוד מורס. סמעאן ביקש ממני להתאמן כמה שיותר על המהירות. היד שלי הייתה כבדה בהקלדה. היה לי קשה. הוא שאל אותי אם אני נהנה מהמשימה, הסברתי לו שאני לא אוהב את האוזנייה. בנובמבר (1961) נפטר אבא שלי. אחרי כמה ימים הגיע אליי סמעאן ואמר לי: 'הגיע מועד הנסיעה שלך לדמשק'. ואפילו לא עבר חודש מאז שאבי נפטר".

     

    × × ×

     

    בדרכו לדמשק, עבר כהן בבריסל ומשם הלאה באונייה לביירות.

     

     

    ישיבה מספר 23:

     

    "זלינגר אמר לי, תקנה כרטיס הפלגה באונייה 'אספריה', עם הדרכון הארגנטינאי. אמר לי, 'תשב באונייה במחלקה שנייה. יבוא אליך אדם, תכירו זה את זה'”.

     

    זלינגר הזכיר לך את שמו? אמר שהוא סורי? מצרי? ערבי?

     

    "לא. באונייה כאשר ישבתי עם קבוצה של מצרים בא אחד והציג את עצמו. מה שמו? מאג'ד שייח אלארד. מסוריה, מדמשק. בא אליי ואמר, 'עזוב אותם, תישאר איתי. יש לי מכונית באונייה. אקח אותך עימי לסוריה'. כאילו הוא מכיר אותי".

     

     

    מאג'ד שייח' אלארד הוא בעל קרקעות אמיד בסוריה, שבין היתר שהה בגרמניה במלחמת העולם השנייה. מסמך מאוחר של הסי־אי־איי מגלה שמאג'ד היה סוכן שלהם ודיווח על פושעים נאצים בסוריה. כאן עולה שאלה גדולה, קריטית, שלא ניתנה לה תשובה: האם המוסד הישראלי היה מתואם עם הסי־אי־איי? האם ידעו בארץ על היותו של מאג'ד סוכן אמריקאי? במוסד הכחישו נמרצות שידעו כי הוא משתף פעולה עם האמריקאים, וממשיכים להכחיש עד היום.

     

    המכונית של מאג'ד חוצה את הגבול לסוריה, בלי להיבדק. בתוכה ציוד הריגול של כהן. מכשיר מורס, מכונת גילוח שחוט החשמל שלה משמש כאנטנה, כסף מזומן, ספר ליצירת צפנים (זה שנבחר הוא ‘שלושת המוסקטרים’), מצלמת מיקרופילם, וסבון שבו חומרי חבלה.

     

     

    ישיבה מספר 25:

     

    איך עברת את הגבול? למי שילמת כסף?

     

    "בביירות מאג'ד אמר לי, 'מחר אתקשר לחבר שלי בדמשק כדי שהוא יעזור לנו עם ענייני המכונית והמכס'. למחרת נסענו לגבול הסורי, ואחרי הביטחון הכללי הלכנו למכס. פקיד במכס בשם נסר אלדין חיכה שם. מאג'ד עצר את המכונית בצד. הם התנשקו והוא הכיר לי אותו. לאחר מכן אמר לי, 'חכה לנו במכונית, נדבר עם מנהל המכס'. חיכיתי. אחרי רבע שעה חזר. שאלתי, סיימנו עם המכס? הוא אמר: סיימנו. נסענו. לא נעשה חיפוש ולא שום דבר".

     

     

    ישיבה מספר 26:

     

    "בדמשק הגעתי למלון אמבסדור. הסתובבתי הרבה ברחובות. למדתי אותה היטב כבר בישראל מהספרים ומאנשים שגרו בה. לפני שעזבתי את ישראל לדמשק קיבלתי הוראות: 'כבר ביום הראשון תלך עם המכתב שנתן לך עבד אלטיף אלח'שן, עורך העיתון, לבן שלו כאמל. תלך אליו בדחיפות, אל תחכה. כמו כל ערבי הוא יקבל את פניך בברכה כמהגר, במיוחד שיש איתך מכתב מאביו'. וכך עשיתי".

     

     

    אלח’שן פותח דלתות עבור כהן. בין היתר, הוא מגיע דרכו עמוק אל תוך צמרת הצבא הסורי, לשמחת המפעילים בישראל:

     

     

    ישיבה מספר 27:

     

    איך הכרת את מועזה זהר א־דין?

     

    "הכרתי אותו בביתו של כאמל אלח’שן. הוא הזמין אותי לארוחה בביתו והגיע גם מועזה זהר א־דין. אזרח במשרד לעניינים כפריים. אבל הדוד שלו היה הרמטכ"ל הסורי, עבד אלכרים זהר א־דין".

     

    מה אמרו בפלסטין?

     

    "בישראל אמרו לי להדק את הקשרים איתו, הוא האחיין של הרמטכ"ל. הפכנו לחברים טובים".

     

    והעברת את הידיעות לישראל?

     

    "כן. העברתי ידיעות. בעיקר במורס".

     

     

    כהן עובר לדירה בת חמישה חדרים בשכונת אבו רומאנה היוקרתית. עורך דינו במשפט, הצרפתי ז'אק מרסייה, מספר כי כהן נשלח במקור רק כדי להזהיר מפני מתקפת פתע סורית, ולכן התעקש על דירה מול המטכ"ל הסורי. אלא שהצלחתו הייתה מסחררת. עשרה ימים בלבד מהגעתו לדמשק, הוא מספר לארץ דיווחים יקרים מפז:

     

     

    ישיבה מספר 28:

     

    "ישראל ביקשה ממני להעביר לה חומר צבאי ופוליטי, שכן עדיין לא הכירו טוב את השלטון והמנהיגים בדמשק. מועזה היה מספר על חילוקי דעות בתוך הצבא, יעני כמו המחלוקת בין הדוד שלו הרמטכ"ל, לבין הסגן שלו. הוא גם סיפר לי על הפגנות נגד פירוק (האיחוד) עם המצרים. על ניסיונות שרצו לעשות ברית עם עיראק. וגם על הנשק החדש" (אספקת מיגים חדשים, ותול"רים מברה"מ שיוצבו בגבול עם ישראל).

     

     

    במארס 1962 פגש כהן את מי שהפך לידידו הקרוב, ג'ורג' סאלם סייף, בכיר ברשות השידור הסורית. גם זו הייתה פגישה בתיאום המוסד.

     

     

    ישיבה מספר 26 (המשך):

     

    כיצד הכרת את ג'ורג' סייף?

     

    "סמעאן אמר לי בישראל, 'אתה תבקר את כאמל אלח’שן כל יום־יומיים. עד שיבוא מישהו, מהגר מארגנטינה, עובד בתחנת השידור הסורית. הוא ירצה להכיר אותך'. שאלתי, איך קוראים לאותו אדם? אמר לי, 'אין שמות. אל תשאל על אודותיו'. יום אחד אמר לי כאמל אלח’שן, 'יש מישהו ברדיו שרוצה לראיין אותך דחוף. שמו ג'ורג' סייף'. הלכנו אליו למחרת, הוא קידם את פניי בברכה. כאילו הוא מכיר אותי מזמן".

     

    איך הבנת שזה לא מישהו אחר?

     

    "הבנתי. הוא לא קיבל את פניו של אלח’שן בברכה ולא בירך אותו לשלום, וקיבל את פניי בברכה ובחום רב. אמרתי, זה האיש. נעשינו חברים".

     

     

    סייף מפנק את כהן, ובראיון שהיה עושה גם את ג’ יפית גאה, הופך אותו לדמות ציבורית נחשקת. "נמצא עימנו היום בדמשק צעיר שהיגר מארצו כעלם, ושב אליה כגבר", הוא אומר, "ליבו מלא באהבת הארץ, אשר בה חייך לראשונה חיוך של אור. ברוך הבא, האח כאמל". כהן גומל לו בפינוקים מסוג אחר:

     

     

    ישיבה מספר 30:

     

    ג’ורג סייף היה ספק הידיעות העיקרי עבורך?

     

    “כן. קיבלתי הוראה מסמעאן להדק איתו את הקשר. היינו ידידים והייתי משאיר לו את המפתח לדירה שלי, הוא היה מגיע עם בחורה... ככה, לבילוי”.

     

    ולא היית מפחד שיגלה את המכשירים?

     

    “אהה... בטחתי בו”.

     

     

    כהן התחיל לעורר חשדות מוקדמים, אבל המשיך באורח חייו הנוצץ כיצואן של חפצי חן מסוריה, פזרן, נהנתן. פקד בקביעות את האוריינט קלאב, מועדון האליטה של סוריה. התלבש טוב. מנומס, אלגנטי. ובעיקר, יוצא לו שם כדון ז'ואן מדופלם:

     

     

    ישיבה מספר 32:

     

    עצרנו 46 נשים. מי זאת חשודה מספר 33, עבאלה עמאר?

     

    "הייתה תלמידת בית ספר. ג'ורג' סייף הכיר לי אותה בבית קפה 'אל ג'נדול'. הייתה רוקדת שם דבקה. הוא הביא לי אותה הביתה פעם או פעמיים".

     

    קיבלת ממנה מידע?

     

    "תלמידה בבית ספר, איזה מידע?"

     

    חשודה מספר 34, הייפא חמדי?

     

    "את הייפא חמדי הכיר לי מישל חורי במשרד שלו. הוא אמר לי, 'היא ממשפחה מכובדת ואולי תמצא חן בעיניך ככלה'. חיפשתי תירוץ, התחמקתי מהנישואין האלה...".

     

    חשודה מספר 36, קליר זיאד?

     

    ג'ורג' סייף הכיר את נדיה זיאד, אחותה של קליר. הוא אמר לי, תגיד שאתה נוצרי. כלומר מול אמא שלה ומשפחתה תגיד שאתה ארוס שלה, וכך נוכל לצאת יחד כחבורה, נבלה וכל זה".

     

    טוב. אחרות?

     

    "הייתה גם מארי אל־מאז. היא הייתה באה אליי, היה לה בעל מנהל פיקוח בשדה תעופה. יום אחד באה מארי ואמרה, לבעלי יש אחות, שמה רוזט. תעשה עצמך שאתה רוצה להתארס איתה וזאת תהיה העילה לבלות ביחד בלילה".

     

    הדיילת ז’ורז'ט. יצאת איתה?

     

    "כן, נפגשנו".

     

     

    בסדרה מספרת אשתו נדיה שהיא נותרה בוטחת בו, עד היום. הבת סופי נשמעת קצת אחרת. "אם הוא היה חי, הייתי כועסת עליו", היא אומרת.

     

    × × ×

     

    יחסי סוריה וישראל בתחילת שנות ה־60 הלכו והסלימו על רקע ניסיונות סוריים להטות את מי הירדן ותקריות גבול קשות. תפקידו של כהן הפך קריטי במיוחד. תוך סיכון אישי, והחשש שסקרנותו תבלוט ותעורר חשד, הוא הצליח באמצעות קשריו לארגן ביקורים ברמת הגולן, מהצד השני. באחד מאלה, כפי שסיפר לימים לשולחיו, יצא ממנו הפטריוט המתגעגע: “כאשר ראיתי את טבריה וקיבוצי בקעת הירדן, נתקפתי רצון עז לברוח. לקחת סירה ולהימלט. ואז חשתי כעין מגדלור, המנתב את דרכה של ספינת ישראל במיצר”.

     

    אבל סוכן טוב צריך גם הרבה מזל, וזה נוחת על כהן בכמויות. במארס 63’ תופסים את השלטון חבריו הטובים, אנשי הבעת'. בראשם אמין אל־חאפז - מי שכהן הכיר כנספח צבאי בארגנטינה, שמונה לשר פנים ואחר כך לנשיא סוריה. עכשיו הוא כבר מחובר לקודש הקודשים.

     

     

    ישיבה מספר 36:

     

    איך הגעת למוצבים הצבאיים, לחזית?

     

    "מועזה א־דין, החבר שלי, סיפר על על קרב בנוקייב, ואני ביקשתי ללכת לראות את הגבורה של החיילים הסורים. ידעתי שהוא יכול לבקש אישורים דרך הדוד שלו הרמטכ"ל. ובאמת הוא הביא איתו אישור כניסה לאל־חמה. נסענו עם שני חברים לסיור לאורך הגבול".

     

    ומה הראו לך בגבול?

     

    "ביקרנו במפקדת החזית הסורית. שם הראו לי את המפות החדשות של קוניטרה. באל־חמה, במלון, היו גם קצינים והם דיברו חופשי. יעני ישבנו, שתינו, והם דיברו חופשי. שם ראיתי מפות עם העמדות הסוריות וסיפרו לי גם תותחים ללא רתע שיש בגבול".

     

     

    עם האוכל בא התיאבון. יותר מדי תיאבון. כהן חזר וביקר ברמת הגולן חמש פעמים. חבר מסתורי בשם פאריד מגלה כי התנהגותו הבלתי אחראית החלה לעורר חשדות: "הוא טען שהוא אוהב את הנוף וביקש לצלם כמה תמונות. למרות התנגדות כולם, בטענה כי הצילום אסור. הוא התעקש".

     

    כהן שלח לארץ הרבה מאוד חומר איכותי, ומהר. הוא עבר על כללי הזהירות המקובלים ושידר הרבה יותר מדי פעמים. רבים השמיעו ביקורת קשה על המוסד, שלא ידע לעצור את הדבר הזה בזמן. לזה מתלוות תקלות רשלניות. באחד המקרים, מספרים הסורים, הבחינו כי ידיעה מסוימת משודרת בקול ישראל לפני פרסומה במהדורה בסוריה, והרבה עיניים נשלחו לכיוונו של כהן. גם המשפחה בארץ התחילה לגלות חששות. נדיה מתחילה לחשוד, מה הוא באמת עושה. כהן עונה במכתב: "לא השתניתי. אני אותו בן אדם".

     

    בסוף 1964, המודיעין הסורי לכד שני מרגלים שעבדו עבור הסי־אי־איי: רס"ן מועין אל־חכימי, והאזרח האמריקאי פרחאן אל־עתאסי. שניהם היו מבאי ביתו של כהן, פרחאן היה שכן שלו. האדמה מתחילה לבעור מתחת לרגליו של כהן, והוא הראשון לדעת את זה. אבל בארץ אף אחד לא נותן לו את ההוראה להתקפל.

     

    כהן מגיע ארצה, אומר: "שתי הידיים שלי באש", ומבטיח למשפחה שזו הנסיעה האחרונה. המשפחה לא מוכנה לקבל את זה. "הוא היה עצבני מאוד, שבר כלי, המון אגרסיות", הם מספרים. נדיה כבר לא מאמינה למילה ומתעקשת שלא ייצא. כהן מסרב ואומר, "תשמרי על הילדים".

     

    דוברים שונים בסדרה ששימשו בגופי הביטחון, מסבירים כי כהן נכנע גם ללחץ שהופעל עליו מלמעלה. סמי מוריה, מקים יחידת המסתערבים בשנות ה-50 אומר: “הוא ראה את רבין ואת כל הגדולים, וכולם אמרו לו, ‘אתה, אתה’. אלי לא היה יכול להגיד לא לעוד נסיעה”. “היה להם חבל על הפרה החולבת”, מסכמת לימים נדיה. “מי עוד יכול להביא במקומו את סוריה אל המוסד?”.

     

    × × ×

     

    עם חזרתו של כהן לסוריה מוטלת עליו דממת שידורי מורס לשבועיים. כהן מפר אותה, בשל מידע שמגיע לידיו על דג שמן במיוחד: פרנץ רדמאכר, המכונה 'רוזוליו'. קצין אס־אס בכיר, ראש המחלקה היהודית במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, מהאחראים להשמדת יהדות סרביה:

     

     

    ישיבה מספר 39:

     

    למה מאג'ד לקח אותך לרוזוליו?

     

    "שוחחנו על המקרה של אייכמן".

     

    ספר לנו על המקרה של אייכמן.

     

    "אייכמן הוא נאצי לשעבר. הוא נשפט בישראל על פשעים שעשה במלחמה נגד היהודים. בזמן שדיברנו על אייכמן ועל הגרמנים שאלתי אותו אם יש כאן נאצים לשעבר. והוא הזכיר את 'רוזוליו'. הוא אמר לי שהוא מכיר אותו היטב. ביקשתי לפגוש אותו. ליום המחרת פגשנו את רוזוליו בדירה שלו".

     

    דיווחת עליו לישראל.

     

    "כן. אמרתי להם שפגשתי את פרנץ רדמאכר והוא מתחבא בדמשק".

     

     

    הקרבה לרדמאכר מדאיגה את הגורמים בארץ. מספר פושעים נאצים עבדו לאחר המלחמה כמרגלים עבור כמה סוכנויות שונות, גם הסי־אי־איי, ויש בסדרה מי שטוען שגם עבור המוסד. רדמאכר היה גם משרתם של אנשי המודיעין הסורי, ובארץ מורים לכהן לרדת מהעניין. אך ייתכן שהנזק כבר נעשה.

     

    הסיכונים שנוטל על עצמו כהן הופכים אותו לבסוף ליעד קבוע למעקב. כולם מסביב יודעים שהוא מסובך. ועדיין, כהן לא מחולץ ארצה. המודיעין הסורי ניהל מעקב אחר דירתו, צילם את הבאים ויוצאים, והאזין לטלפון שלו. הנשיא אמין אל־חאפז סיפר לימים, כי ראש המודיעין סוידאני הציג בפניו מאות תשדורות מוצפנות. הפור נפל. לפי הגרסה הרשמית הסורית, הם נעזרו בציוד טכנולוגי רוסי משוכלל, שמאפשר להם לגלות כי כהן הוא המרגל המשדר לישראל. בבוקר 18 בינואר, 1965 פרצו לביתו ולכדו אותו, כשהם מונעים מראש ניסיון התאבדות.

     

    סוריה שוברת את הדממה בינה לבין ישראל ומדווחת ישירות, במכשירו של כהן: "אל לוי אשכול ומנהל סוכניו. כאמל וחבריו מתארחים אצלנו זה שלוש שנים. מרגיעים אתכם לגבי גורל הבאים. על החתום, המודיעין הערבי הסורי".

     

    הגרסה הרשמית של המודיעין הסורי לתפיסתו של אלי כהן מספרת על איתור התשדורות שלו בעזרת טכנולוגיה רוסית חדשה. למרבית הפליאה ובקונצנזוס חד־פעמי, זו גם הגרסה שאימץ המוסד הישראלי, שמנסה להסיר מעליו אחריות. אומר ראש המוסד דאז, מאיר עמית: "עם אלי כהן לא נעשו שגיאות. אומר לך במלוא האחריות. האיש נתפס בגלל זה שהוא קיבל ביטחון יתר והוא נתפס בגלל שידורים".

     

    משפחתו של אלי כהן נותרה עד היום חסרת אמון, ובעיקר חסרת תשובות מלאות. אשתו נדיה ובתו סופי מעולם לא הבינו מדוע יצא לנסיעה האחרונה. אחיו וקרובים אחרים מלאי טענות על התחמקות המוסד, שטען כי אין בידיו חומר שיפזר את הערפל.

     

    תזה הרבה יותר מסעירה מסתמכת על עובדות אחרות מאותה תקופה, שבזמן אמת לא הותרו לפרסום בארץ. אלי כהן נתפס באותו חודש שבו נתפס במצרים וולפגנג לוץ, בכיר סוכנינו שם. לוחם 565 ולוחם 566 נפלו יחד. אולי הדברים לא קרו במקרה? אולי הייתה הלשנה? וולפגנג לוץ מספר בסדרה: "לפי הגרסה הרשמית, אמרו שקלטו את השידור שלי באמצעים טכניים. ככה אמרו לי המצרים בחקירה ואחריה. זו תעלומה. הם לא היו יכולים לתפוס ככה. מישהו היה חייב לגלות להם. המסקנה מתבקשת: מישהו בשירות הישראלי הדליף". ר', בכיר ב’קיסריה’, מוסיף: "האפשרות קיימת. בכירים בקג"ב הוציאו כמה ספרים על פעילות בישראל בשנות ה־60. הם כתבו שהיה להם סוכן בפנים".

     

    תפיסתו של כהן גרמה להלם גדול בצמרת ובמודיעין הישראלי. מהמוסד הבטיחו בחוסר אחריות למשפחה: הסורים לא ייתלו אותו. זה יהיה מבוים. אל תדאגו. במקביל הפעילה ישראל לחץ בינלאומי אדיר להמתיק את עונש המוות. הצעות להחלפת שבויים, לתשלום מיליוני דולרים. עו"ד מרסייה מגלה: “נשלחתי לסוריה לפגישה עם ראש השירות החשאי הסורי, אחמד סוידאני, להציע מידע מישראל על תוכנית להדחת הנשיא חאפז". אבל הנשיא מתנגד נחרצות. "התקשרו דה גול, מלכת בריטניה, האפיפיור, קרדינל ארגנטינה. התחננו שנעניק לו חנינה. התנגדתי מכל וכל", הוא מספר. "כי אלי כהן היה ערבי שבגד במולדתו. רק תלייה".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 29.04.20 , 21:51