הרפתקה בעמק

כמו החייל היפני העלוב והמרוט, שהגיח מהיער שנים רבות אחרי שמלחמת העולם הסתיימה, כך יצאתי אני מביתי בערב יום הזיכרון – קשיש בבלואי־בית, עטור זיפים וטרוט מבט. אך אל תטעו בי. רוחי הייתה איתנה וליבי ממוקד ונחוש: אם למנהיגים שלנו מותר להיות עם המשפחה בפסח, לי מותר ביום הזיכרון.

מדובר בנסיעה אסורה לנהלל, על כן תיכננתי לצאת אחרי חצות, לנסוע בדרך בורמה, בדרכי שדות ובוואדיות, לתפוס שנת שחר קצרה במתבן של הדודים, להצטרף לארוחת בוקר ולצאת אל הטקס לקראת הצפירה.

וכך, בערב יום הזיכרון, בעוד רוב בני גילי סגורים ומסוגרים, והתקשורת מלעיטה אותם במנות גדושות מדי של מומחי קורונה ושל מרים פרץ – אני בדקתי אוויר־שמן־מים בטנדר הישן שלי, ארזתי שני כריכים, קלמנטינות, שק שינה, פנס־ראש. שימנתי את הנשק (את חפירה), ישנתי שעתיים, קמתי, התרחצתי, נעלתי נעליים (גבוהות), מילאתי תרמוס ואף קפצתי במקום כדי לשמוע אם הוא מרעיש.

יצאנו אט, בטרם יכיר איש את רעהו, לבל ייוודע כי חמק הקשיש מן הבית. ירדתי אל השדות, נסעתי עם הוואדי, הגעתי לכביש 77, צלחתי אותו במעבר התת־קרקעי, ירדתי לערוץ שבינו ובין רמת ישי ושקעתי בבוץ.

יכולתי לצלצל לעזרה למישהו מחבריי ומקרוביי הפזורים בעמק. אבל כמקצוען אמיתי השארתי את הטלפון בבית, שהשב"כ לא יידע היכן אני מסתובב. לכאורה בעיה, אבל אני, רבותיי, נולדתי בימים שבהם הג'יפים היו עשויים מעץ והאנשים מברזל. נכנסתי לשק השינה ונרדמתי. צריך לאגור כוחות להמשך.

בשמונה בבוקר העיר אותי מנוע של טרקטור. הוצאתי ראש וראיתי חקלאי ערבי מגחך מתחת לשפמו.

"בדרך ליום הזיכרון?" ספק שאל, ספק קבע.

"כן", חייכתי במבוכה.

"אז למה אתה לא נוסע בכביש כמו כולם?"

"יש מחסומים", אמרתי.

"אף אחד לא עוצר, השוטרים התקפלו מזמן".

"אתה יכול לעזור לי?" שאלתי "יש לי רצועת גרירה".

"לא צריך, השרשרת שלי כבר קשורה קבוע לטרקטור, אתה היהודי הרביעי שאני מחלץ הבוקר".

נסעתי לכביש 75, ואכן, מכונית אחרי מכונית נסעו בו, איש לא שם על ההוראות. עליתי גם אני על האספלט והצטרפתי לשאר המכוניות.

"היו מחסומים?" שאלו אותי בנהלל.

"היו", אמרתי, "אבל אני ירדתי בלי אורות דרך הפרדסים, חתכתי בשטח מת לבית הקברות, תפרתי לגבעת הארנבים, ובחסות הערפל לקחתי אזימוט למרכז מזון".

עד כאן האמת בשינויים קלים, ועתה למציאות: אנשי נהלל צייתו להוראות ולא עלו לבית הקברות, אבל המציאו טקס זיכרון חדש. לקראת הצפירה יצאו כולם ועמדו, כל משפחה ליד ביתה, על העיגול ההיסטורי שלהם. ה"יזכור", השירים ושמות החללים הועברו ברמקולים וריחפו מעל לכפר כולו. עמדנו רוֵחים, עטינו מסכות והיינו עצובים מאוד. אבל אל העצב התלוו חגיגיות מסוג חדש ותחושה של ניצחון ועצמאות.

תמונות מכוננות

הציבור שוב לא מחכה להוראות ולצווים של השלטונות. מצד שני, הציבור גם לא מתפרע אלא פועל בהיגיון. אני סבור ששלושה צילומים מכוננים עומדים מאחורי ההתנהגות הזאת: זה של נתניהו ובנו בליל הסדר, זה של התורים באיקאה, וזה – לא האמנתי למראה עיניי – של מסוק משטרתי רודף אחרי גולש סמוך לחוף. חוסר שיקול הדעת, הרהב, הזלזול, הבזבוז, הבלבול, האטימות וההיבריס שעולים מהם – אומרים הכל.

הבהרה

ביום ראשון כתבתי ב"ידיעות אחרונות" רשימה על פתיחת איקאה ועל סגירת בתי הקברות הצבאיים. לצערי נפלה ברשימתי טעות: כתבתי שהבעלים החרדי של איקאה הוא חסיד גור, והתברר לי שהוא לא. מקורה של השגיאה – כמו שכתבתי גם ברשימה עצמה – באמצעי תקשורת אחרים. היא גם לא מעלה ולא מורידה בנוגע למהות העניין. אבל התגובות החרדיות העידו שהפעם דרכתי על אפצעס אמיתי ורגיש במיוחד. נתקלתי אף במאמר של עיתונאית חרדית, שכינתה את הרשימה שלי "הסתה", מה שהפתיע והדאיג אותי, כי הסתה היא עבירה פלילית.

על כן אני שב ומתנצל, וליתר ביטחון אף מודיע שלא הייתה זאת השגיאה היחידה שלי: האמת היא שאיקאה מעולם לא תרמה כסף לחסידות גור, שלאדמו"ר מגור אין קשר עם בעליה, שגם ליצמן אינו חסיד גור, שהמשטרה מעולם לא המליצה על העמדתו לדין, שהוא בכלל לא שר הבריאות ואת איקאה לא פתחו. בקיצור, הכל מכירים את הביטוי "כשר אבל מסריח". אבל מתברר שיש גם "מסריח אבל כשר".

וידיעה משמחת

בימים אלה התקיימה – במתכונת וירטואלית, כמובן – האולימפיאדה האירופית במתמטיקה לבנות. הנבחרת הישראלית זכתה במדליות הבאות:

נגה פרידמן, מחטיבת הביניים של ביחד – דה שליט מרחובות, זכתה במדליית כסף.

מאיה קלינשטיין מתיכון מור במכבים־רעות, וניקול גרוסמן מתיכון אחד העם בפתח־תקווה – מדליות ארד. אציין גם את הנציגה הרביעית שלנו, רוני חזן ממודיעין, תלמידת תיכון עתיד למנהיגות מדעית בלוד. את התלמידות אימנו לב רדזיוילובסקי ודן כרמון.

מה ייעשה לאלופות שהמלך חפץ ביקרן? מנתניהו אין לי ציפיות, אבל לפני כמה חודשים הזמין הנשיא לביתו אלופים צעירים במתמטיקה ובפיזיקה, ובנאומו הביע צער על שכולם ממין זכר ואין ביניהם גם אלופות. ובכן, אדוני הנשיא, הרי לך אלופות, תוכל לברך אותן ולהשמיע דברי הוקרה, ואני אשמח לדווח על כך פה.

אפרופו, אני בטוח שגם מקרב החרדים יכולה לצאת אלופת מתמטיקה כזאת. יש שם נערות חכמות לא פחות מנערות חילוניות ובוודאי יותר מהרבה חסידים שוביניסטים שוטים. אבל אין לימודי ליבה וכמו שהדברים נראים, גם אלופה בתלמוד לא תקום שם כי לנשים חרדיות אסור ללמוד גמרא ברמה של הגברים. להזכירכם – אסור להן גם להיבחר לכנסת. וראו זה פלא: אף שהדמוקרטיה דוגלת בשוויון, הדמוקרטיה הישראלית מתירה למפלגות הגברים החרדיות הלא־דמוקרטיות להשתתף בבחירות וליהנות מהתוצאות. קוראים לזה פחדנות וצביעות.