השבוע סגרו בשיבא מחלקת קורונה אחת; בתוך שבועיים ייסגרו עוד שתיים. מחלקות נסגרות גם בבתי החולים האחרים. הקורונה מאחורינו - הגל הראשון, לפחות. פג תוקף מה שתואר באוזנינו כאיום קיומי, כדילמה נוסח מנגלה, אחד מקבל מכונת הנשמה ונידון לחיים, שכנו לא מקבל מכונת הנשמה ונידון למוות. מערכת הבריאות נהנית זה שבועות מעודף של מכונות הנשמה לשעת חירום. היא רק לא ממהרת לספר לנו את זה, שמא יירד מפלס החרדה, ונחזור לחיות את חיינו.
שיבא הוא בית החולים הגדול בארץ – 1,700 מיטות. השבוע נסעתי לשם, ללמוד איך מתמודד בית החולים עם היום שאחרי הקורונה. פרופ' איציק קרייס, המנכ"ל, הכניס אותי לפרופורציות: בממוצע נפטרים בכל חודש בשיבא 216 חולים; מניין המתים בין חולי הקורונה הגיע בחודש הראשון לעשרה, ובחודש השני, עד היום, ל־13.
האם לא הגזמנו, שאלתי.
"החברה הישראלית מקדשת את החיים", אמר קרייס, "היא לא מוכנה להשלים עם מוות".
אני לא בטוח שזה הסיפור, אמרתי.
חשבתי על מה שאמר זמן רב אחרי שנפרדנו. משבר הקורונה מותיר מאחוריו הרבה שאלות שמבקשות בירור. אחת מהן היא היחס של הישראלים למוות: מתי מוות של אדם הוא שערורייה שמחייבת ועדת חקירה, ומתי הוא מודעת אבל קטנה בדף נידח בעיתון; מדוע מוות מתאונת דרכים, משפעת, מסרטן, מהתקף לב, מתאונת עבודה, אפילו מבעל אלים, הוא סטטיסטיקה, ומוות מתאונת אימונים בצבא הוא אסון לאומי; מדוע קשיש בבית אבות חשוב כמת כשהוא חי, אבל אם הוא מת מקורונה, הוא שובר את לב האומה. מה המפתח לכריזמה של המוות.
לא את החיים מקדשים כאן, אלא את הסטטיסטיקה. נתניהו הוא הראשון שזיהה את החולשה הזאת; הוא הראשון שלמד להוון אותה. בכל אחד מנאומיו הוא מספר לישראלים שהם הראשונים בעולם: ראשונים בזיהוי המגפה, ראשונים בהתמודדות איתה, ראשונים במציאת תרופה וחיסון. נכון או לא נכון, זה לא חשוב. העיקר לטפוח לעצמנו על השכם ולטפח את החרדה שמקננת בנו. זחיחות וחרדה הן שילוב מנצח. בעזרתן נגשים את חלום הדורות – ניכנס לספר השיאים של גינס.
דוגמה טובה היא מצבם של המבוגרים נוכח הקורונה. ככל שהגיל עולה, גוברת הסכנה למות מהמחלה – על כך אין ויכוח. אבל למה לנטוע אצל קשישים ואצל בני משפחותיהם פחד יתר, למה להפוך אותם למצורעים, להרחיק אותם מהחברה. אלה הנתונים המעודכנים של משרד הבריאות: נפתח בבני 60־69, קבוצת הגיל של ראש הממשלה החלופי. סיכויי ההחלמה של אלה מהם שנדבקו בקורונה, מגיעים ל־96 אחוז; בני 70־79 הם קבוצת הגיל של ראש הממשלה המכהן; סיכויי ההחלמה של אלה שנדבקו, מגיעים ל־92 אחוז; בני 80 ומעלה, קבוצת הגיל של הנשיא שלנו, הם הפגיעים ביותר. הסיכוי של אלה שנדבקו להחלים עומד על יותר מ־85 אחוז; סיכון גבוה – סיכוי גבוה.
המסקנה: צריך להיזהר, להקפיד על ריחוק, מסכות והיגיינה, אבל צעירים לא צריכים לרדות בהוריהם; אין סיבה שמבוגרים יסתגרו בבית, ישקעו בבדידות ובחרדה, לא יפתחו דלת לשכן, לא יראו בני משפחה, חברים, ישבתו מעבודה. צריך לכבד את שיקול הדעת שלהם: מה שריבלין, נתניהו וגנץ יכולים לעשות יום־יום, גם הם יכולים. קשישים אינם סטטיסטיקה: הם בני אדם.
אילו הייתי שר הבריאות
אבל אני לא באתי לריב את ריב הקורונה: באתי ללמוד על האופציות שפתוחות בפני מערכת הבריאות ביום שאחרי. קרייס, שעשה את עיקר הקריירה שלו כרופא בצה"ל, מרופא גדודי בצנחנים עד קצין רפואה ראשי, מדבר במונחים צבאיים. "אני רואה את עצמי כמפקד אוגדה", אמר לי. "את ההובלה הלאומית בתחום הבריאות אני רוצה לעשות מפה, משיבא".
קרייס וגבי אשכנזי חברים קרובים מאז השירות בצבא. ההערכה הדדית. גנץ ואשכנזי היו שמחים לראות אותו ליד שולחן הממשלה, כשר בריאות לשלוש שנים. התועלת לכחול לבן משולשת: הבוחרים יבינו שההתמודדות עם הקורונה חשובה לה; הבחירה תהיה באיש מקצוע מוערך, לא פוליטי, שמכיר את המשרד מבפנים; בנוסף, האמון מוחלט – הוא אחד משלהם. על קרבה מהסוג הזה נהגו פעם לומר, הם אכלו מאותו המסטינג.
קרייס לא רצה לומר לי מה יעשה. ייתכן שהוא מתלבט. אני התרשמתי שהוא מעדיף להישאר בבית החולים. הטעמים ברורים: בשיבא הוא נתון בעיצומה של תנופת פיתוח; הוא שולט במערכת ללא עוררין; כשר בממשלה היכולת שלו לחולל שינויים תהיה תלויה ברצון הטוב, או הרע, של אחרים; הפוליטיקה תקצץ את כנפיו; בזבוז הזמן המיניסטריאלי יתסכל אותו. אני יכול לחשוב רק על סיבה אחת לקחת את התפקיד: משבר הקורונה פתח חלון הזדמנויות לשינוי עמוק במערכת הבריאות. קרייס מאמין בשינוי. הוא גם יודע שהחלון הזה עתיד להיסגר.
גם אם לא יהיה שר בריאות, הוא דיבר כשר בריאות. נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם יעקב לוינסון המנוח, מנכ"ל בנק הפועלים. רבין הציע לו לכהן כשר אוצר בממשלתו. הוא סירב. "מאז", אמר לוינסון, "כל בוקר אני עומד וחושב, מה הייתי עושה אילו הייתי שר האוצר".
"מערכת הבריאות היא כמו צה"ל אחרי מלחמת 2006", אמר לי קרייס. "מה שהיה, לא יהיה – חייבים לחשוב אחרת. אני יודע: אחרי 2006 הייתי ראש מחלקת תכנון באג"ת. מערכת הבריאות זקוקה עכשיו לתכנון רב־שנתי ולתקציב רב־שנתי. סדר העדיפויות צריך להשתנות. דבר שני, היא זקוקה לאינטגרציה. יש כל כך הרבה חסמים: צה"ל למד לשלב כוחות, ואין סיבה שהמערכת לא תלך באותה דרך; דבר שלישי, החשוב ביותר: צריך לשנות את האתוס של מערכת הבריאות. תמיד חשבו עליה במונחים של עלות, הוצאה. צריך לרסן אותה, אמרו, לקצץ בה, לכסות את הגירעונות שלה. הגיע הזמן לחשוב עליה בתור מנוף לצמיחה, בסיס להתעצמות. זה האתוס של שיבא".
אני משער שמנכ"לי בתי החולים הגדולים האחרים, ובראשם רוטשטיין בהדסה וגמזו באיכילוב, יקראו את דבריו בספקנות. כל מנהל בית חולים הוא מלך במדינתו. גם להם יש אתוס ומורשת וגאוות יחידה. גם להם יש קשרים בינלאומיים, תוכניות מפליגות לעתיד ואגו. הם יתקשו להשלים עם מערכת ששיבא הוא המוביל שלה. בתחילת המשבר, כשכולם נתפסו לפאניקה, קרייס היה האחד שהסכים להקים מחלקת קורונה, שני קילומטרים מבית החולים. אחר כך, כשבבתי חולים אחרים הבינו לאן הולכים תשומת הלב, היוקרה, אולי גם הכסף, התחילו לחצים, ומנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב הורה לפזר את חולי הקורונה בין כל בתי החולים. כל אחד מהם קיבל את מנת היח"צ שלו.
קרייס תלה בכניסה הראשית שלט ענק שמכתיר את שיבא כאחד מעשרת בתי החולים הטובים בעולם. הוא סיפר לי על בקשה לעצות שקיבל מבחריין ואזכור מחמיא שבית החולים קיבל בכוויית. בחריין, אמרתי, תקשיב לך; רוטשטיין לא יקשיב לך.
"גם את זה אפשר לשנות", אמר.
יורדים לבונקר
סיירנו בבית החולים, מחלקה אחר מחלקה. פתחנו בקורונה. קרייס שב ודיבר בלשון צבאית: "קרבות הבלימה הסתיימו. אנחנו ממוקמים בעמדות. חולי הקורונה הקשים נלחמים על חייהם".
ירדנו למה שקרייס קורא "הבונקר", חניון ענק שהוסב בתוך חמישה ימים למערך של מחלקות פנימיות לחולי קורונה. תא"ל (מיל') יהודה קטורזה, לשעבר ראש מטה פיקוד העורף, מכהן כסמנכ"ל לוגיסטיקה בשיבא. הבונקר הוא העבודה שלו. "בית חולים מאונט סיני בניו־יורק", אמר קרייס, "ביקש ללמוד איך עשינו את זה בזמן כל כך קצר. סיפרנו להם. תעבירו לנו פרוטוקול, ביקשו. אין פרוטוקול, אמרנו. נתנו לנו משימה וביצענו".
קטורזה יורד איתנו לבונקר. "כור אטומי", הוא אומר.
ד"ר אמנה ג'בארין, סטאז'רית, בוגרת הפקולטה לרפואה בטכניון, יושבת בחדר הפיקוד במחלקה לחולי קורונה קשים. היא מאום אל־פחם. חלון שקוף, כמו בגשר הפיקוד של חללית בסרטי "מלחמת הכוכבים", מפריד בין הצוות הרפואי לחולים. מוניטורים ומסכי טלוויזיה עוקבים אחר מצבם. רובוטים מסייעים במעקב. הכל חדשני, בוהק, מעודכן, ערני, חוץ מהחולים. האם חששת, שאלתי. "לא", ענתה והסבירה: "הכל חדש כאן; זה מאתגר; זה טוב".
אין ספק: הקורונה פתחה לרווחה את ארנקה של הממשלה. "היו לנו אפס רזרבות", אומר פרופ' אהוד גרוסמן, מנהל האגף הפנימי של בית החולים. "אמרו לנו, תסתדרו. המערכות לא היו מוכנות למצבי חירום".
"אנחנו אשמים", אומר קרייס. "בשיבא יש כפליים מיטות מאשר בבית חולים גדול בארצות־הברית. אבל מספר הרופאים שם פי שלושה; מספר האחיות פי שישה. המצב בקנדה ובאירופה לא שונה מהמצב באמריקה. אנחנו ראינו את הפער הזה, והסכמנו. אמרתי לרופאים שלי: סדר העדיפויות בארץ לא ישתנה. תמיד יהיה בראש הביטחון. לכן, בואו נחיה עם זה ונמקסם את האפשרויות.
"היום, בפעם הראשונה, יש סיכוי שסדר העדיפויות ישתנה".
הקורונה, מעריך קרייס, לא תיעלם לפני סוף השנה האזרחית. בינתיים, הפחד מהמגפה הבריח חולים. בשיא המגפה מספר הפניות לשיבא ירד ב־25 אחוז. כדי להתמודד עם החיים לצד המגפה, הותקנו בדלפקי האחיות במחלקות מחיצות זכוכית, עמדות העבודה הופרדו, מקומות הישיבה הופרדו, והצוותים הרפואיים למדו לעבוד עם מסכות ובריחוק. ליד האגף שמתמחה במחלות נשים, הוסב בניין קיים לאגף מקביל, נפרד, שמיועד לנשים שבנוסף לבעיות הרפואיות שלהן חשודות כחולות קורונה.
שוטרים לא נשלחים לרדוף אחר מבקרים ולכתוב להם דוחות. שיבא איננו פארק הירקון. הנחת העבודה היא שאנשים מבינים לבד. כל אחד יודע שבית חולים הוא מקום מועד לפורענות; אף אחד לא רוצה להידבק.
איך הזקנה תסתדר
מערכת הבריאות בארץ משופעת בסתירות פנימיות. מצד אחד, דיווחי אמת על קריסה תקציבית, מחסור כרוני בתרופות ובציוד, רופאים ואחיות מתמוטטים מעומס עבודה, זקנות במסדרון; מצד שני, מחלקות מפוארות, חדשניות, המילה האחרונה בעולם בציוד, יוקרה בינלאומית. עולם שלישי לצד עולם ראשון.
המעבדה המרכזית לנגיפים של משרד הבריאות, זאת שהתמוטטה לילה אחד תחת עומס בדיקות הקורונה, היא כוורת רוחשת. הצצתי פנימה: תאי עבודה קטנים, צפופים; הרבה עבודת ידיים. באותו בניין בשיבא – בניין המעבדות – פועלת המגה־לאב, מעבדה שנראית כמו אגף בתערוכת היי־טק. רוב העבודה בה מתבצע על ידי רובוטים. חברה אמריקאית השקיעה בהקמתה 20 מיליון דולר. לפי פרוספקט החברה, זאת המעבדה הראשונה מסוגה בעולם. "קצב הבדיקה עלה ב־25 אחוז", אומר קרייס. "הקיבולת כמעט אינסופית. העברנו את בדיקות המעבדה של צה"ל לפה. שעתיים לאחר שמביאים את החומר, התוצאות כתובות במחשב של צה"ל. אין סיבה שלא יביאו לכאן בדיקות מקפריסין".
פעם הייתה בשיבא ספרייה רפואית: הספרים מילאו בניין. בשנים האחרונות ירד הביקוש: החומר המדעי עבר למחשבים, והספרים עברו לארכיון. בבניין שהתפנה התמקם מרכז שיבא לחדשנות. לרגל הקורונה פתחו בו משרדים סיירת מטכ"ל והמוסד. קצינים במדים ממלאים את המסדרון. חיילת מהיחידה בודקת את חומם של המבקרים בכניסה. מרחיקי הראות משקיעים ביום שאחרי הקורונה: משרד הבריאות הקים את מרכז החדשנות שלו בבניין; בקומה מתחת חברות אמריקאיות גדולות פתחו נציגויות. כמו שקורה במרכזי חדשנות בתחומים אחרים, רבים רוצים להכניס רגל בדלת – זה טוב לעסקים.
הממשלה אישרה לשיבא להקים קרן הון סיכון ולרשום אותה באיי קיימן, עניין חריג בגופים ממשלתיים. הקרן מבקשת לגייס 45 מיליון דולר. יותר מ־20 מיליון דולר כבר גויסו.
ד"ר אייל צימליכמן הוא הסמנכ"ל לרפואה, לאיכות ולחדשנות של שיבא. הוא פנימאי. כמו רופאים בכירים אחרים במרכז הרפואי, גם הוא בא מהצבא. לשיבא הגיע מארצות־הברית, שם שימש כיועץ לאוניברסיטת הרווארד ולממשל אובמה לקראת הנהגת ביטוח הבריאות.
"ברוב הארגונים חדשנות זה לנצל הזדמנויות", הוא אומר. "לא אצלנו. אנחנו לא מחכים להזדמנויות שיבואו אלא מנסים לבנות אותן בעצמנו. אנחנו שותפים לפורום שמתמקד בעתיד המערכת הרפואית. הפורום מאגד 15 בתי חולים מהמתקדמים בעולם".
הפורום נקרא ARC – ראשי תיבות של החזון המשותף: להאיץ, לעצב מחדש, לשתף פעולה. בתי החולים הבולטים בפורום הם מאונט סיני בניו־יורק, ג'פרסון בפילדלפיה וסטנפורד בקליפורניה.
"החזון שמנחה את השותפים לפורום", המשיך, "הוא שהדיגיטל ישנה את פני הרפואה. לא הפארמה, התרופות, אלא הדיגיטל, הבינה המלאכותית. שנית, המהפכה תלויה בשותפים אסטרטגיים. מיקרוסופט, ג'ונסון אנד ג'ונסון, בוסטון סיינטיפיק, עובדים איתנו; שלישית, בתי החולים עובדים יחד; רביעית, חייבים להבטיח את החדשנות באמצעות הקמת תשתיות מתקדמות, להסיר חסמים, ליצור רשת".
מדוע חזרת לארץ, שאלתי.
"כי בישראל אפשר לעבוד יותר מהר", אמר. "אפשר לעשות דברים שלא עושים במקומות אחרים בעולם".
ד"ר גליה ברקאי, רופאת ילדים בכירה, עובדת על שימוש בכלים דיגיטליים לתועלת החולים. "אחד הרעיונות", היא אומרת, "הוא לאפשר לאנשים עם בעיות פסיכיאטריות לחיות בבית. בית החולים מספק ניטור וניהול רב־מקצועי מרחוק. למרות שהמטופלים נפגשים עם הרופאים פחות, הם מרגישים שהם מקבלים יותר תשומת לב. הם מאושרים.
"ואז באה הקורונה. צריך להבין: ההתנגדות העיקרית לרפואה מרחוק לא באה מהחולים, אלא מהרופאים. הקורונה יצרה הזדמנות: הרופאים הבינו שאין ברירה אלא לטפל מרחוק, ולמדו לעשות את זה".
חשבתי על הכימיה בין מטופל לרופא שנוצרת במגע אישי, בקשר עין, על הביטחון שמושג במגע יד חם של אחות, של רופא. האם אנחנו לא מחמיצים משהו, שאלתי.
קרייס חייך. "אבי המנוח לא היה מוכן להפקיד כסף בדיגיטל", אמר. "הוא לא היה מוכן למלא טופס בלי שדיבר קודם עם בן אדם. בתי מתעקשת לעשות הכל באינטרנט. היא מסרבת ללכת פיזית לבנק. העולם השתנה.
"אנחנו חושבים קדימה. אנחנו חושבים על בית חולים וירטואלי – ללא מיטות. המגעים עם המטופלים יתנהלו בווידיאו, מרחוק. גם הניטור והבדיקות. אנחנו נוביל את זה, כי זה יקרה".
חשבתי על הזקנה המיתולוגית מהמסדרון. איך תסתדר במסדרון וירטואלי. "אנחנו יודעים שזה לא טוב לכולם", הודה קרייס. ואכן, גם ביום שאחרי הקורונה המחלות לא ייעלמו: החולים יחזרו אל בתי החולים. אחריהם ישובו המלחמות בממשלה על סדר העדיפויות, השכר, התקציב. הפוסטרים בתחנות האוטובוס שמודים לצוותים הרפואיים יוחלפו בפוסטרים אחרים, בתודות אחרות. הישראלים ירצו לשכוח את הקורונה. האתגר הגדול של מערכת הבריאות יהיה להזכיר להם.
