בעומק של מספר קומות מתחת לאדמה, בבור שבקריה, תלויה תמונת ענק של חוף ימה של תל־אביב ביום קיץ טיפוסי. המים כחולים, החול זהוב והנופשים המצולמים נראים נהנים על רקע קו בתי המלון של העיר. "במקום כזה", אומר תת־אלוף יניב עשור (47) – ראש חטיבת המבצעים – שהתמונה מפארת את קיר משרדו, "חייבים משהו כזה שיזכיר קצת שפיות ונורמליות".
על הקיר ממול תלויה מפת עולם עצומת מידות. גם היא לא נועדה לקישוט בלבד. בהרבה מהנקודות המצוינות על המפה – לפי פרסומים זרים – פעלו כוחות צה"ל במהלך כהונתו של עשור בתפקיד.
בתמונה נוספת, קטנה יותר ועליה הקדשה אישית מהוריו של רב־סרן רועי קליין ז"ל, נראה עשור בין חיילי גדוד 51 של חטיבת גולני. כולם מאובקים, מחובקים, וחיוך גדול על פניהם. כשהתמונה צולמה, בתחילת קיץ 2006, היה עשור מפקד הגדוד וקליין הסמג"ד שלו. "היא צולמה בסוף תרגיל גדודי ברמת הגולן", נזכר עשור כשהוא מביט בה. "שבועיים אחר כך נחטף גלעד שליט וירדנו לעזה למבצע 'גשמי קיץ'. משם כבר עלינו צפונה, למלחמת לבנון השנייה".
קליין, ועוד שניים מהמפקדים המופיעים בתמונה – סגן עמיחי מרחביה ז"ל וסרן אלכס שוורצמן ז"ל – לא שבו מהמלחמה ההיא. אחרים נפצעו בה, חלקם באורח קשה. שש שנים אחרי שעזב את לבנון במסגרת יציאת צה"ל, שוב מצא עצמו עשור מוביל את גדודו ללחימה בתוך ארץ הארזים. תא"ל עשור, שמכריו קוראים לו במלעיל ע־שור, היה לאורך שירותו בכל צומתי הלחימה המשמעותיים של צה"ל: בלבנון טרום הנסיגה, בג'נין בחומת מגן, בעזה כמפקד יחידת אגוז, בלבנון השנייה כמג"ד 51 בגולני, אחראי על גזרת סוריה ומבצע "שכנות טובה" כמפקד אוגדת הבשן ועד לתפקיד הנוכחי, שבו הוא מוביל מערכה חדשה מטעם צה"ל: המלחמה נגד הקורונה.
במערכה הזו חטיבת המבצעים שתחת פיקודו משמשת למעשה כמנהלת הלחימה. באורח לא מתוכנן, מי שמוביל את קרב לבלימת המגפה הוא אחד האנשים המנוסים ביותר בשטח. "הבור חולק כאן לשתי קומות נפרדות ואנחנו עובדים בשיטת הקפסולות, שבה משמרת אחת לא פוגשת את המשמרת השנייה בכלל", מסביר עשור ומצביע על המסכים הרבים בבור. גרפים, נתונים, תאריכים, הוראות. הכל יוצא מכאן.
פיצוץ ענק
עשור הוא כנראה המפקד הבכיר ביותר שמשרת כיום בצה"ל שאיבד הכי הרבה לוחמים בקרב. תמיד במקומות הכי קשים. הזיכרונות מציפים אותו במיוחד עכשיו, 20 שנה אחרי הנסיגה מלבנון, כשהפייסבוק מלא בסיפורים מאותה תקופה. "בימים האלה כשאני נכנס לכל קבוצות הפייסבוק וקורא את מה שהלוחמים שהיו שם כותבים", אומר עשור, "אני ממש מרגיש את שער הכניסה ללבנון נפתח, את הבוץ, הגשם, התצפית שמלווה מלמעלה, הפצמ"ר. זה מעורר מיד את כל החושים.
"לבנון היא המעצב המשמעותי שלי. כמפקד, ובהרבה מובנים כאדם", הוא אומר. "התגייסתי ב־1990 והייתי שם עד 2000". במהלך נסיגת צה"ל מלבנון היה עשור בלימודים מטעם הצבא באוניברסיטת בר־אילן. תואר ראשון בכלכלה ולוגיסטיקה. "אז, כלוחם, הרגשתי שפיספסנו", הוא מספר. "רציתי להישאר ולנצח". עשור מחייך כשהוא נזכר בכך. "שש שנים אחר כך, מלחמת לבנון השנייה. הלילה האחרון של המלחמה אחרי 33 או 34 ימי לחימה קשים, אני בתוך שיח בלבנון. המח"ט (כיום, מפקד פיקוד העורף, אלוף תמיר ידעי) מודיע לי בקשר: 'נגמרה המלחמה'. הקשר שלי, טיגט, שנמצא לידי אומר לי: 'תעלה מול המח"ט בקשר ותגיד לו שלא מפסיקים עד שלא מחזירים את השבויים'. לילה, כוכבים, ארץ אויב, ואני זוכר את הנחישות, את המחויבות של הלוחם הזה לאנשים שהוא לא הכיר".
מה ענית לטיגט?
"האמת היא שלא עניתי לו. הוא הותיר אותי ספיצ'לס באמירה הזו. זה הולך איתי מאז. זו הייתה בשבילי המחשה משמעותית למחויבות שצריכה להיות לנו כלפי הלוחמים. לי, כמפקד, זה גרם מאז לעוד תחושת אחריות על הכתפיים".
ואיך אתה רואה היום את הנסיגה מלבנון, בתור מי שחש פספוס בשעתו?
"אני אשאיר את השאלה הזו להיסטוריונים. אבל כשמסתכלים על ציר הזמן אז הכלכלה, המדע, הטכנולוגיה – הכל אצלנו במגמת עלייה והתפתחות. בעוד שהחברות ומדינות האויב שסביבנו כשלו. הפער הוא עצום. לבנון בפשיטת רגל, סוריה מפוררת ומדממת".
לפני הצבא הוא חשב בכלל על קריירה חקלאית. נולד וגדל במושב מבטחים שבעוטף עזה. "מושב חלוצי", הוא מגדיר אותו. בן חמישי מתוך שבעה ילדים. "הוריי הקימו את המשק ב־1954. אבי ז"ל, שנפטר לפני שנה וחצי, עבד במשק עד גיל 85", הוא שולף תמונה של האב בערוב ימיו, עובד בחממת העגבניות. "בבקו"ם ביקשתי גולני, כי אחי היה שם. חשבתי שאשרת שלוש שנים ואחזור הביתה, למשק".
את דרכו החל בגדוד 12 של החטיבה החומה. בסיום טירונות ומסלול ההכשרה יצא לקורס קצינים וחזר לגדוד כמפקד מחלקה. "קו ראשון, מוצב חודר – כרכום. כל השירות הייתי במוצבים חודרים. בדיוק ביום ההחלפה, כשהגעתי למוצב, צה"ל החל במבצע 'דין וחשבון'. עוד באותו לילה יצאנו למבצע".
אירוע נוסף שזכור לו היטב מאותה תקופה הוא תקרית קשה במיוחד בוואדי אל־פרש. "הפלוגה יצאה למארבים. אני הייתי בכוח של מפקד הפלוגה, אופק בוכריס. הכוח השני עלה על זירת מטענים, שהונחו בדיוק בנקודת השכיבה שלו. נהרג שם הסמ"פ אייל לוי ועוד שישה לוחמים. אחרי האירוע עלינו למוצב. הוצאתי מארב ראשון. כולנו חוששים. הלכתי לבד 'לגהץ' את נקודת השכיבה. לסייר ולוודא שהיא נקייה ממטענים. שאם יהיה משהו, רק אני אפגע.
"הנה סרטון ששלח לי עכשיו חבר ששירת איתי", הוא פותח לינק במחשב לאחת התוכניות הדוקומנטריות שנעשו לאחרונה, לציון 20 שנה לנסיגה. "החבר כתב לי: 'זיהיתי אותך שם בקצה התמונה'. הנה אני" – הוא מצביע על דמות זעירה ומטושטשת על המסך, רגע לפני שהיא נעלמת בפיצוץ עצום. "יצאנו לפתיחת ציר. ראינו בית נטוש ואני זוכר שהייתה לי תחושה לא טובה, שיש בו מחבלים. התקרבנו. יריתי לתוך הבית ואז הם הפעילו מטען. הם עשו את זה שבריר שנייה מוקדם מדי. לא נפגעתי, אבל הפיצוץ הענק, כמו שרואים בסרטון, כיסה אותי. בתצפית היו בטוחים שנהרגתי. אני והלוחמים היינו מכוסים חול, אבנים ואבק. דבר ראשון בדקתי שלא נפגענו. שכולם אצלי. חזרנו למוצב, ואחרי חצי שעה עשיתי להם מסדר. ראיתי שהלוחמים היו עדיין קצת תחת השפעת ההפתעה של הפיצוץ הזה, אז כדי להחזיר אותם לתלם של לחימה, עשיתי להם תרגיל התקפת מוצב".
אחרי שלושה חודשי חופשה בדרום אמריקה הוא חזר לתפקיד מ"פ בריחן. "ויתרתי על הקרנבל בברזיל", הוא נזכר בחצי חיוך. "תקופה של המון מבצעים עם פלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) גולני. הם היו כבר חמישה קווים בריחן. לימדו אותי הכל. ראיתי אצלם ניסיון, קור רוח, היכרות עם הגזרה. חבר'ה מאוד בוגרים".
ובסך הכל מדובר בבחורים צעירים מאוד.
"זה מטורף. היום, במבט לאחור. מוצב כמו ריחן – בגודל, באחריות שמגיעים איתו. אותי האחריות הזו הצמיחה מאוד".
מה ההבדל בין לבנון של אז, לעזה של היום?
"מה שונה? הייתה שם המון עצמאות. לבנון היא חוויה אחרת. במוצב חודר כמו ריחן, אתה לבד. מפקד מחלקה מוציא מארב מחלקתי לבד – מתכנן, הולך, מגיע – לבד. אז זה היה גם בלי כל הטכנולוגיה, עם מפות, בלי ג'י־פי־אס. היה משהו מאוד מבגר בלבנון. בעזה או באיו"ש יש איתך מ"פ, מג"ד, חטיבה. אפשר להגיע אליך בקלות. הכל קרוב. אבל עזה היא בעוצמה יותר גבוהה. בלבנון, בלחימת הגרילה, יש פגיעה ונגמר. עד לאירוע הבא. בעזה נלחמים כל הזמן ובעוצמה גבוהה. ובעזה החיכוך הוא במרחב אורבני, עם אזרחים, לעומת לבנון שהייתה מרחב צבאי, שטח אש. בעזה זה אתגר שונה לגמרי. צריך דיוק, לא לפגוע באוכלוסייה".
מתפקיד המ"פ בריחן נושא עימו עשור זיכרון משעשע ממפקד החטיבה המזרחית דאז, והרמטכ"ל דהיום, אביב כוכבי. "יצאתי למבצע, ואביב הגיע לחפ"ק בריחן. כשחזרתי חיכה לי פתק ממנו על השולחן: 'כל הכבוד על המבצע'", והרמטכ"ל לעתיד קינח בעקיצה: "'חשוב להקפיד שהמוצב יהיה נקי, ערוך ומסודר'".
איבדת שם חברים, מפקדים, פקודים. לא הרגשת שהפקירו אתכם שם?
"בשום שלב לא הרגשתי בשר תותחים. וגם החיילים שהיו איתי לא הרגישו ככה. וזה לא כי היינו נאיביים, אלא כי היינו חדורי שליחות. הסיסמה 'ביטחון לתושבי הצפון', לא הייתה עבורנו ריקה מתוכן. הרגשתי שהמפקדים איתי, שיש גיבוי ושיש גם אויב. וגם מחיר כואב – חברים, אחים. האמנתי שזה הכרחי".
גיבורים אמיתיים
כשסיים את לימודיו באוניברסיטה מונה לתפקיד סמג"ד 51 בגולני, תחת מפקד הגדוד, אופק בוכריס. במבצע חומת מגן, כשבוכריס ספג פגיעה קשה, היה זה עשור שמילא את מקומו והוביל את הגדוד בקרב.
אחרי חומת מגן יצא עשור ללימודים במכללת המארינס בארה"ב, ובשנת 2004 הועלה לדרגת סגן־אלוף וקיבל את הפיקוד על גדוד 51, שאותו הוביל כאמור במלחמת לבנון השנייה. "נכנסנו לבינת־ג'בייל", משחזר עשור את אחד הקרבות הקשים ביותר של אותה מלחמה. "השתלטנו על בתים, התמקמנו. בימים הראשונים היו לנו שלוש היתקלויות שעברו חלק. הרגשנו ביטחון. ואז קיבלנו הודעה ש'מקפלים' אותנו. בעשר בלילה קיבלנו מסר: 'חכו', ובשתיים וחצי לפנות בוקר תמיר (ידעי, המח"ט), מורה לי: 'תתקדם'. אני הובלתי פלוגה, והסמג"ד שלי רועי קליין הוביל פלוגה. ואז הפלוגה של קליין נתקלה. הם דיווחו לנו בקשר על ההיתקלות, אמרתי לקליין: 'אחי, סומך עליך, אוהב אותך'. כל תוצאת הקרב די נקבעה במטע שהפלוגה של קליין הייתה בו. כשכוח נמצא בשטח נחות, אפילו בעשרה או 20 מטרים, זה הבדל משמעותי. בינתיים גם הפלוגה שאני הובלתי נתקלה. הרגנו חמישה מחבלים. כל הזמן בדקתי מה קורה עם הכוח של קליין. אלון חכימה, המ"פ, אמר לי בקשר: 'אני בשליטה, אל תפריע'". עשור, שהבין שהכוח המקביל הסתבך, יצא לחבור אליו. "פרידלר (היום אל"מ ישראל פרידלר, מפקד חטיבת אלכסנדרוני ובסיס האימונים אליקים) שהיה אז מ"פ אצלי, קיבל כדור בכתף. אמרתי לו: 'אל תתפנה'. החובש נתן לו מורפיום וקשר לו את הכתף עם משולש. הוא המשיך להילחם ככה כל הלילה עם כדור בכתף".
קרב בינת־ג'בייל היה קרב עקוב מדם ורצוף גילויי גבורה והקרבה של לוחמי הגדוד, שבשטח נחות לחמו מול כמות מחבלים גדולה מהם בהרבה. קליין נהרג מרימון באותו מטע מקולל. שמונה לוחמים איבד הגדוד במטע המוות. כ־30 מהלוחמים נפצעו. השמועות שטפו את המדינה באותן שעות. "בדיעבד", מגלה עשור, "שמעתי שמנחמים הגיעו לאמא שלי".
מה שהתרחש כשהגדוד יצא כעבור יומיים מבינת־ג'בייל מרגש את עשור עד היום. "שיכנו את כל לוחמי הגדוד במלון בעכו. עשיתי ללוחמים שיחה גדודית, כי לא כולם היו בקרב. סיפרתי להם על גילויי הגבורה. דיברתי עם המפקדים על התמודדות עם חיילים שמפחדים בעקבות חוויות הלחימה הקשות. בארבע אחר הצהריים ניגש אליי מנהל המלון: 'נגמרה לכם האשרה לשהייה פה'. בדקתי מול החטיבה. אמרו לי לשחרר את הלוחמים הביתה ושיגיעו מחר. חששתי שהם לא יחזרו. לתדהמתי, חזרו יותר. אנשים עזבו קורסים, מסגרות, ברחו מאשפוזים, מגימלים, הגיעו פצועים. לוחם כמו תאמר עאמר ז"ל מג'וליס, הגיע מחופשת מחלה עם רגל פגועה והתעקש, אחרי שחבריו נפלו, להצטרף לגדוד ולהילחם. הוא נפל בהמשך המלחמה בשקיף א־נימל. גיבורים אמיתיים".
מדי שנה, כבר בסביבות פסח, לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, מתחיל תא"ל עשור במסע הביקורים אצל המשפחות השכולות, שמגיע לשיאו כמובן ביום הזיכרון עצמו. "מסלול השכול שלי הוא סובב מדינה", הוא אומר. "המשפחה של אלכס שוורצמן בנהריה, משפחת עאמר בג'וליס, יאנוח־ג'ת, טירת צבי, עפולה, גן נר. השכול מטיל עליך, כמפקד, אחריות עצומה. בכל פעם כשאתה יוצא ממשפחה שכולה אתה נשבע להיות טוב יותר, כדי שזה לא יקרה עוד. משפחה כזו, חרב עליה עולמה. זה נורא".
השנה, הקורונה מנעה ממנו את הביקורים. "פעם ראשונה זה 20 שנה, שביום הזיכרון אני לא בביקורי משפחות ובהר הרצל", סיפר. "זה לא קל. עשינו במקום טקס זיכרון בבור, בגרסה המסווגת של 'זום'".
דוח מנהלים יומי
לאחר המלחמה מונה עשור למפקד יחידת אגוז, שבאותה תקופה פעלה רבות בעזה. אז הוא גם נשא לאישה את דקלה, והשניים הם היום הורים לארבעה. ב־2012 סגר מעגל כשמונה למפקד החטיבה שבה צמח – חטיבת גולני. שלוש שנים לאחר מכן קיבל עשור דרגת תת־אלוף, מונה לתפקיד מפקד אוגדת הבשן, החולשת בין השאר על גבול סוריה, ולפני שנתיים הפך לראש חטיבת המבצעים.
"נכנסתי לתפקיד בשעה 11:00 בבוקר וכבר באותו לילה בתקשורת הרוסית נטען שישראל פעלה בסוריה. שלושה שבועות לאחר מכן בוצע הירי תלול מסלול הראשון מעזה, מאז צוק איתן".
ועכשיו קורונה. "מכאן יצאו כבר מאות הנחיות לצבא, כיצד לתפקד", מסביר עשור ממקומו בבור. "בכל בוקר אנחנו מפיקים 'דוח מנהלים', שמסכם את כל הנתונים", הוא מצביע על כל הגרפים והמספרים שעל המסכים. מספר חולים שאובחנו בצבא ובאזרחות, מספרי מאושפזים, מבודדים, מחלימים. "יש לנו את הנתונים לגבי כל אחד מהם. אנחנו עובדים באינטגרציה עם חיל הרפואה. הדרישות מצה"ל מגיעות אלינו, ואנחנו – שרואים כאן את כל המצב – מנחים בהתאם את עקרונות הפעולה. למשל", הוא מחווה לטבלת ההוראות, "ב־15 במארס הורינו על מעבר לעבודה בשיטת הקפסולות בצה"ל. את נוהל ההוצאות לחופשה של החיילים, אנחנו בנינו, כדי שהם לא יידבקו בדרך הלוך או חזור בתחבורה הציבורית. הנחינו להרכבת מערך היסעים שיביא כל חייל שיוצא הביתה, עד 300 מטר מהבית שלו. שלא יצטרך עוד תחבורה ציבורית או טרמפ, ושההורים לא יצטרכו להפר את הסגר כדי להגיע לאסוף אותו. הכל יוצא מכאן".
איך המאבק בקורונה משפיע על הכשירות המבצעית?
"הוא לא משפיע על הכשירות המבצעית", מתעקש עשור. "בפן המבצעי אין שום שינויים. פעילות מב"ם (מלחמה שבין המלחמות), פעילות בט"ש (ביטחון שוטף), הכל כרגיל. שום פעילות מבצעית לא תידחה. היה לי הכי פשוט לקחת גדוד שלם מגולני למשל, אבל הרמטכ"ל הנחה שלא לפגוע במבצעיות, ובמקרה הזה אין יתרון לזה שיהיו לוחמים דווקא. יש כמעט 10,000 חיילים בעורף, שהם חיילים מקורסים, חיילי מפקדה, חיילים מהכשרות פשוטות, והם פועלים תחת פיקוד העורף".
הרח"ט מאוהב
עכשיו הקצין שגדל בתפקידי השטח המובהקים ביותר, התאהב לחלוטין בחטיבת המבצעים שהוא עומד בראשה. "הלב הפועם של צה"ל", הוא מגדיר אותה. "תחושת האחריות של האנשים כאן היא אדירה. כמו של מ"פ בריחן. מחויבות טוטאלית. החטיבה הזו לוקחת רעיון־תפיסה ומתרגמת אותו לפקודה שמאפשרת פעולה".
ואיך מי שהגיע מלחימה ביבשה נכנס לפקד על חטיבה כזו, עם כל הטכנולוגיות החדישות ביותר?
"בעיניי, מפקד שגדל ביבשה תמיד צריך להסתכל רחב, אז כאן רק הגודל השתנה. גם ביבשה יש המון טכנולוגיה וקִדמה. מעבר לזה, אני לא קצין יבשה, אני מפקד. יש לי קמ"ן (קצין מודיעין) מאז שהייתי מפקד אגוז. אני יודע למפות, מה לשאול, איזה החלטות צריך לקבל. התפקיד של רח"ט מבצעים הוא ליצור סינרגיה בין הגופים האלה. לראות את השלם. אין הרבה גורמים בצבא שצריכים בתוקף תפקידם לראות את התמונה המלאה. כמו למשל עכשיו בתקופת הקורונה, אם מפקד פיקוד העורף אומר שהוא רוצה שני גדודים, אני צריך לראות מאיפה הם יגיעו כדי שזה לא יפגע בכלום. אם הוא מבקש ציוד רפואי, אני אבדוק את המלאים ואמצא מאין הוא יגיע. אני גם לא אחד שמתבייש ללכת וללמוד. כשצריך למשל לסכל את בהא אבו־אל עטא (מח"ט צפונית של הג'יהאד האיסלאמי, שחוסל על ידי צה"ל במבצע "חגורה שחורה" בנובמבר 2019) מבלי לגרום לחמאס להתערב ולהגיע למערכה רחבה. צריך לדייק ולבחור את שיטת הפעולה".
אילו אירועים כאן היו לך קשים במיוחד?
"אני חושב שאירוע ח'אן־יונס (שבו נחשף לפני שנה וחצי כוח מיוחד של צה"ל ונהרג סא"ל מ') היה הכי קשה. הייתי בבור של חיל האוויר, ראיתי מה קורה ובמקביל כבר הכנתי את הצבא למערכה משמעותית.
"רח"ט מבצעים, מה שהיה לו בלבנון השנייה לעומת מה שיש לו היום..." עשור פורש את ידיו למעלה ולמטה, מתכוון בין היתר לכמות המטרות שהייתה לפני מלחמת לבנון השנייה (כ־280) ומונה כיום אלפים רבים ובנוסף את יכולת האש שגדלה באופן משמעותי. "גדי איזנקוט היה אומר שהידיים שלו לא מספיק ארוכות כדי להמחיש את ההבדל. אנחנו גם נחושים לפגוע בהתבססות האיראנית בסוריה ויש לנו רגל חדה ומדויקת. חמאס ירה בעבר תלול מסלול, ועכשיו מפריח בלונים. זה לא נעים, זה לא טוב, אבל אלה בלונים. גם חיזבאללה, בפועל, נמנע מלהפעיל כוח נגדנו. נסראללה הוא מבוגר אחראי, שמבין היטב את עוצמתו של צה"ל. הוא יודע שגם אם הוא יכאיב לנו בלבנון השלישית, אנחנו לא נכאיב לו – אנחנו נרסק אותו. ואני אחד שלמדתי לא לזלזל באויב. אני אומר את זה מתוך הערכה".
ועדיין כשחיזבאללה יורה טילים על רכב צבאי ב־1 בספטמבר, צה"ל מביים פציעה של חיילים.
"זה שח, לא דמקה. זה משחק מורכב שמצריך מהלכים נכונים כדי לאתגר את המלך, ולא ללכת על כל כיוון. אני חושב שאנחנו נמצאים במקום טוב. במגמה חיובית שרק משתפרת, של הרתעה וביטחון. יש חוסר רצון של האויב להיכנס לעימות איתנו. כשמסכלים מישהו כמו אבו אל־עטא, בלילה, בחדר שלו, באופן מדויק, מבלי להרוג את הבנות שלו שבחדר ליד, זו הקרנת עוצמה. הפגנה של למידה, עליונות מודיעינית, דיוק. עובדה שהגליל פורח כבר 14 שנים מאז לבנון השנייה".
אבל האיום גדל.
"נכון, אבל גם העוצמה. העורף אצלנו יודע שלבנון השלישית תהיה קשה. יהיו פגיעות, יהיו אתגרים. אבל לאויב לא יהיה כדאי לעשות את זה. יכולת ההרס, הנזק והקטילה שלנו מצוינת והוא ירגיש את זה גם כשהתמרון היבשתי ייכנס – והוא ייכנס".
ואיך הקורונה משפיעה על הזירה שלנו?
"הקורונה משפיעה על כל העולם, ובטח שעל האזור שלנו. קודם כל בהיבט הכלכלי: למדינות האויב לא יהיה מספיק כסף לאמצעי לחימה, כי הן תצטרכנה להפנות את המשאבים למגפה. אם זו איראן, המממנת הראשית שנפגעה משמעותית מהקורונה ועד לחיזבאללה, שלבנון בשליטתו מתרסקת כלכלית.
"גם בהיבט של אמון הציבור במשטר שלו, זו הזדמנות גדולה מאוד. אם ישראל תסתמן כמדינה שהצליחה מהר מאוד להתעשת, למצוא פתרונות ולהשתלט על הקורונה, וכל זה בסיוע גדול מאוד של צה"ל, זו הקרנת עוצמה אזורית אדירה".
