שני אמבולנסים עמדו בשתיים בלילה, זה לצד זה, בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. באחד צוות עטוף מכף רגל ועד ראש בציוד מגן, מוביל לקבורה את הרב ישעיהו הבר, מייסד "מתנת חיים", שנפטר מקורונה. באמבולנס השני ישבו רעייתו רחל ושני ילדיו – נתנאל וחני. מביטים בטקס מבעד לחלון, כיוון שגם הם נדבקו במחלה. האיש שבזכותו תרמו מאות אנשים כליה לאדם זר, האיש שהשפיע על חייהם של אלפים רבים, הלך לעולמו בהלוויה קטנה, משונה. הוריו, הנושקים לגיל 90, עמדו ממרחק, מסכה על פניהם, ונפרדו מהבן במילים ספורות. אבד צדיק מן הארץ.
"אם היו שואלים אותי בגיל 19, כשהכרנו, האם אני מסכימה להתחתן עם ישעיהו למרות שהוא יילקח ממני רק בגיל 55, הייתי עונה 'ודאי!' בלי להסס", אומרת אלמנתו רחל. בתחילת השיחה קולה נמוך, שבור, כדרכם של אבלים. ככל שאנחנו מדברות יותר על הרב הבר, הוא עולה, נטען באנרגיה, מתמלא חיים. "הכרנו בשידוך, כמו כל החרדים, אבל אחרי פגישה אחת בלבד אמרתי להוריי: 'אל הנער הזה התפללתי'. לדעתי שברנו שיאים אפילו במגזר. אחרי 72 שעות התארסנו ובמשך 33 שנה חייתי עם האדם הכי עדין, הכי מיוחד, הכי אוהב שיכולתי לבקש. כשהלכנו לקנות בגדים, הוא היה צוחק שלוקח לו יותר זמן לבחור חליפה משלקח לו לבחור אישה. אין מילים לתאר את מה שניטע בינינו".
דרושה כליה לאח שכול
רחל, 52, מורה לתורה ב"בית יעקב" בירושלים, שימשה כרוח גבית לרב הבר בעמותת "מתנת חיים". קיבלה את פני החולים שהגיעו אל הבית, נואשים. ליוותה את התורמים רגע אחרי הניתוח, בהתאוששות. יש לה לא מעט ניסיון בהליכים רפואיים. "שש שנים קשות וארוכות היינו בטיפולי פוריות", היא משתפת. "והבעיה הפרטית שלנו גרמה לישעיהו להפוך למומחה בתחום. הוא היה אינטלקטואל שלמד הכל לבד, מכריכה לכריכה. היה בקיא בצורה יוצאת דופן גם במקורות וגם בכל תחומי הדעת האחרים. מדע, רפואה, היסטוריה. היינו בבתי חולים בכל העולם, עד שנולד הבן נתנאל ורק אחרי 13 שנים הבאנו לו אחות, חני, מתנה לבר המצווה. הרב תמיד אמר לי שהכי חשוב שנשמח במה שיש, שאנחנו האנשים הכי בני מזל בעולם. זו הייתה הגישה שלו לחיים והיה בזה לפעמים משהו מעצבן, אבל גם מידבק.
"בתחילת הדרך שנינו היינו אנשי חינוך במשרה מלאה. הוא היה רב בישיבה וניהל בית ספר גדול וכל השנים היה גם יועץ באופן לא פורמלי. אף אחד לא שילם לו על שלל העצות הטובות שהוא נתן. זו הייתה המתנה שלו. היכולת לגעת באנשים במקומות עמוקים במילים פשוטות. מהר מאוד הוא הפך לכתובת לכל בעיה. למי שמתקשה בחינוך הילדים, בזוגיות, בטיפולי פוריות – כולם התקשרו בכל שעה. הטלפון היה צמוד אליו גם בלילה, כמו עוד יד. הוא הרגיש שזו השליחות שלו בעולם".
בשנת 2008 התהפכו חייהם של בני הזוג הבר. הרב ישעיהו, אדם בריא בשגרה, התחיל להרגיש לא טוב. הוא הניח שמדובר רק בעומס עבודה ולא פנה לרופא. יום אחד לא הצליח לטפס מהכביש למדרכה. אמבולנס פינה אותו בדחיפות לבית החולים הדסה, שם עשו לו בדיקות דם. "התוצאות היו מחרידות", מספרת רחל. "תפקודי הכליה שלו היו על 16־17. לשם השוואה, אצל אדם בריא זה 0.8. ודיאליזה מתחילים ב־5.5. בהתחלה חשבו שהמכונה מקולקלת, אבל אחרי שבדקו בפעם השנייה הבינו שהגוף מקולקל ושלחו אותו לדיאליזת חירום. רק אז הוא הרים אליי טלפון ואמר: 'אני בדיאליזה'. לא הבנתי בכלל מה קורה. בחיים לא שמעתי את המילה הזו. אמרתי לו: 'אין לנו דודה עליזה'. ככה התחיל פרק חדש בחיינו. תשעה חודשים ארוכים של דיאליזה, ארבע פעמים בשבוע, במשגב לדך. הוא מעולם לא הסכים שאתלווה אליו לשם. לא רצה להקשות עליי, לא רצה שאראה אותו ככה. כשהייתי באה להביא לו משהו מתוק, אורו עיניו ואז הוא היה מגרש אותי מיד. ציער אותו לראות אותי מצטערת כל כך בשבילו".
בדיאליזה פגש הרב הבר צעיר שישנה את חייו. פנחס תורג'מן בן ה־19 חובר למכונות לאחר שגופו דחה את הכליה שהושתלה בו בגיל שלוש. אחיו הגדול והיחיד, סמ"ר יאיר תורג'מן, נהרג מירי צלף ליד ג'נין, ובמהלך השבעה שכח הנער האבל לקחת את התרופות הקבועות. כך מצא את עצמו שוב בדיאליזה, לצידו של הרב הבר. בין השניים נרקם קשר אמיץ ויוצא דופן.
"יום אחד התברר שחבר טוב של בעלי יכול לתרום לו כליה. זה היה בגדר נס, אחרי שאף אחד מבני המשפחה לא התאים. כשבעלי הגיע להיפרד מהצוות במחלקת דיאליזה, פנחס אמר לו בדמעות: 'הרב, אל תשכח אותי. אל תשאיר אותי פה לבד. אני מתחנן שתמצא גם לי תרומה כליה'", מספרת רחל, קולה חנוק. "הרב אמר לו: 'אני מתחייב'. שישה שבועות בלבד אחרי ההשתלה שלו, הוא התחיל לחפש תורם לפנחס בכל מקום. בשנת 2008 לא הייתה בכלל מודעות לנושא. להגיד למישהו לתרום כליה לזר, היה כמו לבקש ממנו להתאבד. הוא עבר בין בתי כנסת ופירסם מודעה, בכתב יד, שמחפשים כליה לאח שכול. בסוף נמצא התורם המתאים, אדם מנתניה. ממש ערב הניתוח, קיבלנו טלפון מאביו של פנחס. הבן מת מדום לב בדרך לדיאליזה. יום פטירתו היה יום ההולדת של 'מתנת חיים'. שם בעלי קיבל על עצמו שאנשים לא ימותו עוד בדיאליזה. הוא עזב הכל ורתם את חייו לחלץ אנשים מהמקום הנורא הזה".
רחל לא הייתה שותפה להתלהבות. "כשהוא סיפר לי את הרעיון, חשבתי שהוא השתגע. רציתי שילך לטיפול. באמת חשבתי שהאובדן של פנחס גרם לו לפוסט־טראומה. אני זוכרת שפרופ' מור, מנהל מחלקת ההשתלות בתל השומר, אמר לי: 'בעלך הזוי'. אבל מרגע שהרב החליט על משהו, אי־אפשר היה להזיז אותו. הוא הקים משרד בסלון והתחיל לפרסם את העמותה, בהתחלה בקרב הציבור הדתי והדתי לאומי, שאותו הכיר יותר טוב. בערבים היו שרועים פה על הספה חולים ואומללים שראו ביוזמה הזו תקווה אחרונה, והוא קיבל את כולם בסבלנות ומאור פנים. בשנה הראשונה הוא הצליח לתאם ארבע השתלות אלטרואיסטיות. חשבנו שהגענו לאוורסט. בשנה השנייה היו 11, ועכשיו הגענו ל־140 השתלות בשנה".
ואכן דרך "מתנת חיים" קיבלו עד היום כבר 820 איש כליה וזכו בחיים חדשים. יותר ממאה מתנדבים נמצאים כעת בתהליכי תרומה, ולאחר מותו של הרב, רבים מצלצלים ומתעניינים בתהליך. "זה סיפור שייכנס לספרי ההיסטוריה", אומרת רחל.
איך משכנעים אדם לתרום איבר מגופו?
"בהן צדק שהרב מעולם לא שיכנע אדם ספציפי לתרום כליה", היא מבטיחה בנחישות. "היה לו ברור שמדובר בצעד קיצוני ולכן נדרשות כאן דרכי פעולה אחרות. הוא העלה את המודעות, הוא סיפק מידע אמין וזמין, הוא פירסם סיפורים של נתרמים. הכל התחיל מבקיאות בחומר. הרב ישב עם טובי הרופאים, התייעץ עם רבנים בנוגע לפן ההלכתי, בירר כל סוגיה לעומק ולקח על עצמו להפוך לאדם שיכול לספק תשובה לכל שאלה בתחום. הוא אולי לא למד תקשורת, אבל קלט שכולם רוצים לשמוע חדשות טובות. שסיפור הצלחה של מושתל הוא מידבק. אפילו הרב אלישיב ז"ל אמר לו שהוא מתיר לו להתראיין מעל לכל במה, כי זו עבודת קודש. ככה בעלי מצא את עצמו בכתבה ל'לאשה'", היא צוחקת. "ועדיין, כמות הפעמים שבהן סירב לקבל תרומות היא עצומה. היו תורמים שהאישה שלהם התנגדה, או שלהורים שלהם היה קשה. הוא תמיד אמר להם שכיבוד אב ואם ושלום בית קודמים לכל תרומה".
עם הזמן, הסירה רחל את ההתנגדויות. "כשראיתי שהוא כל כך נחוש במשימה הזו החלטתי שאני לא מפריעה. לאט־לאט נדבקתי גם אני בחיידק. ליוויתי מושתלות או תורמות שלפעמים יותר קל להן עם אישה מאשר עם גבר. היה לנו חשוב להיפגש אישית עם כל תורם וכל נתרם. לראות בעיניים את הנס. הבית שלנו היה פתוח יומם ולילה, התרגלתי לזה שאני גרה בתחנת רכבת. בזכות זה שחייתי כילדה כמה שנים בשיקגו, נרתמתי לסייע במלאכת התרגום לאנגלית והכנת ההרצאות. נסענו יחד בכל העולם, הרב מעולם לא אמר לא לאף הזמנה, גם למקום הכי נידח שיש. היה מגיע בהתנדבות לבתי ספר בכל מיני חורים בארץ. באמצעות הקשרים הבינלאומיים שלו נערכו כבר שבע השתלות מוצלחות בלונדון, כמה בבריסל וגם שיתופי פעולה בארה"ב. יום אחד הגיע לפה עיתונאי מה'ניו יורק טיימס' לעשות עלינו כתבה. רצה לחזות בפלא. כשהוא נכנס, הוא צחק שהבית שלנו יותר קטן מהמקלחת שלו במנהטן".
החביתה של ציפי לאו
מושתלי כליה נחשבים כבעלי סיכון גבוה מאוד בחשיפה לקורונה. כשהמגפה תפסה תאוצה, מיד אחרי פורים, החליט הרב הבר על דעת עצמו להיכנס לסגר. הוא לא יצא החוצה והפסיק לקבל קהל עוד לפני פרסום ההנחיות הרשמיות. בדרך לא דרך, כנראה שאחד מבני ביתו נדבק בנגיף מבלי לפתח תסמינים, וכך חלה ונפטר.
"לא היה אדם שנזהר כמו בעלי. הוא גזר על עצמו בדידות עוד הרבה לפני שזה היה החוק", מספרת רחל, "הוא התבייש נורא לומר לאנשים שהוא לא יכול לקבל אותם ואני הייתי השומר שדאג שאף אחד לא יגיע אליו. הרב גם שלח התראות למושתלים בכל קבוצות המתנדבים ודרש מהם לא להתחכם ולשמור על עצמם. אפילו אני התבקשתי לישון בחדר אחר. הוא היה צוחק ואומר: 'אני בבידוד, אבל לא לבד'. לצערי, בסוף זה הגיע גם אלינו. והאמת, כשהתחילו הסימנים, בכלל לא העלינו בדעתנו שזה הכיוון. הוא העלה חום והיה לו גרד ברגל, כמו שושנה. תסמין מאוד נדיר לקורונה, ולכן חשבו שזה משהו אחר ונתנו לו טיפול אנטיביוטי באוגמנטין. הרופא לקח בדיקת קורונה, מה שבטוח, בגלל החום ומחלות הרקע, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות.
"בחול המועד פסח המצב הידרדר בבת אחת. הוא התחיל לדבר באופן מבולבל, ראיתי שהוא לא איתנו. הזמנו אמבולנס ואמרתי להם שנבדקנו לקורונה ועוד אין תוצאות. הגיע מיד רכב עם פרמדיק עטוף כולו בציוד מגן בצבע לבן. מבעד למסכה הוא אומר לי: 'הרבנית! זה אני, חיים נוימן מחברון'. מתברר שזה אחד מתורמי הכליה שלנו. בזמן שהוא העלה אותו לאמבולנס, צילצלו ממד"א להודיע שהגיעו התשובות והרב חולה בקורונה. מתברר שכולנו נדבקנו, פשוט לא היו לנו סימנים מובהקים. לי היה חום נמוך יחסית רק יממה, לבת שלנו אבד חוש הטעם והריח. ואז אני קולטת שהוא נוסע עם האנשים האלו, שעטופים בלבן, ואני לא יכולה לבוא איתו אפילו. אני זוכרת שחיים, הפרמדיק, החזיק לו את היד ואמר לו: 'אני אוהב אותך'. ניחם אותי שיש שם מישהו שהרב חשוב לו באופן אישי".
בלילה התקשר הרב הבר לרעייתו. ביקש שתתייעץ עם הרופאים הקבועים שלו, כיוון שבבית החולים מעוניינים להרדים ולהנשים אותו. כשצילצלה חזרה עם תשובה, לפיה מוטב לעשות כדברי הצוות בהדסה, וגילתה שהוא כבר מורדם. זו הייתה שיחתם האחרונה. "אין איך לתאר רגע כזה". היא שותקת ארוכות. "מדובר בפרידה אכזרית. הצוות הרפואי נלחם עליו בצורה מרגשת. מדובר באנשים קדושים. בימים הנוראים האלו כל כך חשוב להוקיר תודה למלאכים האלו מהדסה, שלא ויתרו לרגע. שעטפו אותנו. שידעו שכל כך קשה לנו שהוא שם לבד, בלעדינו, והיו שליחים בשבילנו".
כעת, לאחר מותו, רחל תמשיך את מפעל חייו. הרב קנייבסקי, גדול הרבנים בזרם הליטאי, כבר אישר זאת במכתב מיוחד. הסמכה נדירה עבור אישה במגזר החרדי. "אני מקווה שיהיו לי כוחות נפש. זו משימת חיי עכשיו. למזלי, הרב ידע להגדיל את כל מי שסביבו. הוא השאיר מכונה משומנת עם תשתית מבורכת ומעשית. אני צריכה למדוד עכשיו זוג נעליים גדולות, ואולי אצטרך ספידות, אבל בסוף אני ארוץ".
אלו ימים לא קלים במגזר החרדי. אנחנו אחרי מערכת בחירות קשה ומלוכלכת, גם הקורונה פגעה בתדמית שלכם באופן קשה.
"זה נכון. לצערי יש הסתה איומה נגדנו, אבל אנחנו רוצים להראות שזה לא הדבר הנפוץ. אנחנו רוצים להראות איזה עם מתוק יש לנו. הרב תמיד היה אומר שאנחנו נחשפים לכל כך הרבה זוהמה ורפש, שחובתנו להדגיש את החלק הטוב, השפוי. ורובנו המוחלט אנשים טובים ושפויים. תחשבי עם כמה סטיגמות אנחנו מתמודדים, כמה קל לנו לתקוע אנשים במגירות. כשיצאנו לדרך, תושבי יצהר היו הראשונים להתנדב להיכנס למעגל התורמים. עכשיו בשבעה צילצלה נתרמת מהמגזר הערבי בדמעות. זו שיחה שפירקה אותי לגמרי. מבחינתה, הרב הוא המלאך השומר שלה. בתקופה האחרונה ישעיהו נפגש עם אנשי דת ואישי ציבור מוסלמים, לקדם גם שם תרומות. הוא ראה בני אדם, לא דתות ולא מגזרים. בעיניו כולם שווים. כולם נבראו בצלם אלוהים. זה משהו שהוא הקפיד לומר בכל יום מחדש".
אלא שבספטמבר 2017, כשהרב הבר נלקח לחקירה בחשד לסחר באיברים, הקשתה רחל להתרכז רק בטוב. המעצר התמוה טילטל בזמנו רופאים, תורמים ומושתלים. את התלונה נגד העמותה, ולפיה דרך קבלת הכספים להפעלתה עלולה להיחשב כדמי תיווך ‑ הגיש לא אחר מאשר משרד הבריאות. לאחר שנה בדיוק נסגר התיק ושמו של הרב נוקה. "אלו היו ימים איומים ונוראים. אז אמרתי לו מפורשות: למה אנחנו צריכים את זה? אנחנו מקדישים את חיינו בשביל שיזרקו עלינו אבנים? בוא נסגור מחר", אומרת רחל בזעם, ונשמע בקולה שהיא עוד פגועה. "זו הייתה עלילת שווא, עלילת דם ממש. אבל כשביקשתי ממנו לסגור את העמותה מיד, זו הייתה הפעם היחידה שהוא אמר לי לא. כי מה הוא יגיד לכל החולים שמחכים? אני זוכרת את הבוקר של המעצר, כמה ימים לפני יום הכיפורים. אני לא עמדתי בזה והוא כל הזמן אמר לי שאסור לבעוט בייסורים. שמעז ייצא מתוק.
"באופן מפתיע, הרב דוד לאו ואשתו ציפי ביקשו שישעיהו ישהה אצלם כחלופת מעצר, למרות שלא הכירו אותו בכלל. הם ידעו שמדובר בצדיק אמיתי, והשופט הסכים. שניהם הכניסו אותו הביתה באהבה מדהימה, וציפי הייתה מכינה לו חביתה לפני החקירות. כעבור ארבעה ימים הוא חזר אלינו למעצר בית של 21 יום, ומהר מאוד קלטו שאין שם כלום. בכיר בפרקליטות שעבר על התיק כל כך התרשם, שיום אחד הוא הרים טלפון וביקש לתרום כליה בעצמו. וזה אכן קרה לא מזמן. מבחינתו, זו סגירת מעגל".
הכאב של בילינסון
רחל מיכוביץ, מתאמת ההשתלות בבילינסון, פגשה את הרב הבר לפני 13 שנה, כשהיה בתהליך של קבלת תרומה בעצמו. מאז שוחחה איתו בכל יום כמעט. "הוא היה יותר מאח מבחינתי", היא אומרת, "אין עוד אדם בעולם שנכנס אליי ללב כמוהו. מדובר באדם עם האינטליגנציה הרגשית הכי גבוהה שפגשתי מימיי. בהתחלה הקשר בינינו היה מקצועי בלבד, אבל מהר מאוד הוא הפך לכתובת שלי לכל שאלה. התייעצתי איתו גם בנוגע לחיי האישיים ושוב־ושוב התפעלתי לגלות עד כמה הוא בקיא בכל כך הרבה תחומים. כשאדם נפטר צעיר, אומרים שהוא מסכן. אבל האמת המרה היא שבמקרה הזה, אנחנו המסכנים. אני באמת לא יודעת איך אפשר לחיות בלעדיו".
כ־400 השתלות התבצעו מאז דרך "מתנת חיים" בבית החולים, ואת כולן ליוותה. הרב הבר, היא מספרת, הקפיד לבקר כל מושתל וכל תורם ברגע שיצאו מחדר ניתוח, וביקש ממנה לעדכן אותו בכל פרט, גם השולי ביותר, במצבם הרפואי. "לפעמים הוא נסע מבילינסון לרמב"ם בחיפה ומשם הביתה לירושלים בלי להתלונן. מבחינתו, כל תורם היה יחיד, לא אחד מתוך מאות. המתנדבים עוברים המון בדיקות וועדות. לפני כל בדיקה היינו במתח יחד, וכשהם התקדמו שלב, שמחנו יחד כמו ילדים. זו עבודת צוות שמעטים זוכים לה. בהתחלה לא הבינו בבית החולים את הנהירה של דתיים לבוא ולתרום איבר מהחי. זה לא מסתדר עם שום סטיגמה. אבל ככה בדיוק הרב ניפץ חומות. לא מעט תורמים מתקשרים אליי בימים האחרונים. כמוני, גם הם מפחדים מה יהיה עכשיו. הם קשורים אליו בעוצמות אחרות, שואלים איך הם יסתדרו? עם מי הם יתייעצו?"
בליווי העדין של חולים נדרשת לא פעם זהירות גדולה. הרב הבר ידע לנווט את עצמו בין אנשי המקצוע באלגנטיות. "אנחנו יודעות איך זה רופאים ורבנים. אוכלוסיות עם הרבה כבוד, הרבה כוח. הרב הבר היה עניו שבעניו. הוא בחיים לא נכנס למישהו בין הרגליים. לא התיימר לקחת למישהו את המקום. לא דחף את עצמו. אנשים הפכו לידו למרגרינה. הם האמינו לו ובטחו בו. מגדולי הרבנים והפרופסורים ועד האנשים הכי פשוטים. אני יודעת שעכשיו הדבר הכי דחוף הוא לתמוך ברחל ולסייע לה להמשיך את הדבר הענק הזה".
בימים האחרונים עברה רחל כבר בדיקת קורונה אחת שיצאה שלילית. כעת היא מחכה לשנייה, כדי שתיחשב בריאה באופן רשמי. אבל ללב, ללב אין מזור. "זה אבל מאוד מוזר. כל אחד מאיתנו יושב שבעה בביתו, בגלל המחלה, אבל הטלפון לא מפסיק לצלצל. רבנים, רופאים, שרים וחברי כנסת מתקשרים מדי יום. בשמונה בערב יש לנו זום משותף עם כמה עשרות תורמים ונתרמים. אנחנו מרגישים עטופים. ובעיקר, יש לנו משימת חיים. משימת חיי היא לחסל את רשימת ההמתנה להשתלות כליה, וזה נותן לי משמעות וטעם. הרב הבר כל הזמן אמר שלא כל אחד צריך או יכול לתרום כליה. אבל כל אחד יכול וצריך לעשות טובה קטנה לאדם שסביבו. אפשר לתרום אוזן קשבת, אפשר לתרום לב רחום או להושיט יד לעזרה. אפשר לתרום מילה טובה, חיוך. איזה חיוך היה לו. זו הצוואה שלו. וזה מה שאני מחויבת להמשיך מעתה והלאה".
