אל תיתנו לתרבות לקרוס

כבר יותר מחודשיים שהתחום שלי מושבת. כן, ככה איכשהו עברו יותר מחודשיים.

עברתי ליד דיזנגוף סנטר וראיתי פרסום להופעה שלי, שהייתה אמורה להיות ב־29.3. הופעה גדולה, הרי רק עכשיו התחלתי ממש עם הופעות גדולות של 250 איש. בדיוק עכשיו, לפני רגע, רק יצאתי עם ההופעה בכלל לתקשורת, אחרי שנתיים של מועדונים קטנים ובדיקות חומרים.

עוברת ליד הבימה, סגור. הקאמרי גם. אני בדרך להפגנת התרבות, הפגנת המגזר שלנו, שהוא לא רק שחקנים, סטנדאפיסטים, זמרים, לוליינים, רקדנים, נגנים ‑ לא, הוא גם סאונד, תאורה, ניהול במה, כוריאוגרפיה, בימוי, תרגום, צלמים, עורכים, מוזיקאים, מפיקים, אמרגנים.

בדרך להפגנה פתאום ראיתי את עידן עמדי (חתיך מאוד ומוכשר מאוד, לא ברור מה יותר!), מי היה מאמין שנעמוד יחד באותה הפגנה?

מי לא היו שם? קרקסנים, אנשי תיאטרון רחוב ‑ השוליים של השוליים והמיינסטרים של המיינסטרים; אביב גפן, ואנשים שעושים דמויות על קביים. לכולנו אהבה משותפת: הקהל, ההתקהלות, הבמה והקהל הצופה בנו. הגיעו אנשי האמנות, המוזיקה הקולנוע, הטלוויזיה, התיאטרון, הסטנד־אפ, המחול. היה קשה לזהות אנשים, כולם עם מסכות, כל כך צמאים להגיד שלום ולהתחבק, אבל ריחוק שני המטר הזה הוא כאילו דיסטופיה מוגזמת. זה כמו פרק ב"מראה שחורה", רק שלא ככה תיכננתי להתחיל את הקריירה הבינלאומית שלי.

השוטרים חסרי אונים. חלקם מפחידים מאוד, חלקם פשוט מנסים איכשהו להשתלט על מה שקורה. אבל אנחנו צמאים למגע, כמהים לדבר עם אנשים. כולם בבית כבר חודשיים והיד עוד נטויה. הנה באים גם אנשי הלילה, ברמנים גאים. היחזרו אנשים לאולמות הקולנוע? האם עוד נחגוג במועדון הבלוק ובמסיבה? עוד נשב בבר אפלולי אחרי הופעה?

בדרך מההפגנה הלכתי ברגל, דרך ארוכה מכיכר רבין לדרום תל־אביב. כל מקום מזכיר, כל מקום צורב. הנה הבר האהוב עלינו, מעניין מה איתו, והנה הבחור מהבסטה בשוק הכרמל ‑ "אינעל העולם!" ככה הוא קורא לעצמו וכולם משתפים פעולה. אני שואלת לשלומו, הוא מושך בכתפיו. "עוד לא על סף רעב", הוא עונה.

כאב. כולם עם כאב. חלומות שכבר הגשמנו, ניצחונות שכבר ניצחנו, ועכשיו אנו מוכנעים. צועקים, אבל איש אינו שומע. אנחנו מנסים לפתוח דלת, דופקים, מצלצלים בפעמון, אבל איש לא מביט אפילו בעינית.

את איקאה פתחו. תשמעו, אנשים חייבים את ההדום שלהם, מה לעשות. מה, אנחנו חיות? אבל את שוק הכרמל לא פותחים. גני הילדים?! בחלומות הלילה, צלחת פטרי מהלכת! אבל הרהיטים? זה יותר מבית כנסת, זה יותר מהכל.

בחו"ל מזרימים כספים לתרבות, לפנאי, לדברים שהפכו אותנו למה שאנחנו. ייבשנו ביצות, הקמנו מאפס תרבות ישראלית, אבל למדינה זה לא מזיז.

שילמנו כל כך הרבה מסים, ביטוח לאומי, אז עכשיו זה הרגע! תנו חזרה, אל תיתנו לנו לקרוס.

כמה קשה לבנות, ככה קל להרוס.