בדידות או // נורית זרחי - אפיק - 96 עמ'

"בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד", כותבת נורית זרחי, "אלה לא החוקים שנחקקו אלא מה שמתרחש בחברה המקיפה את האיש המבוגר. הזקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש. תאר לך, לשבת יום אחר יום בדירת חדר, מבלי שאיש יבקר פרט לעוֹבדות ולאנשים קשישים שאתה פוגש במסדרון בלבד".

ספרה הצנום של זרחי, 'בדידות או', נכתב ופורסם לפני שמילים כמו "בידוד" ו"סגר" הסיטו הצידה את הבדידות וכיסו אותה באבק ובשכחה. הקריאה בחלק הפותח את הספר מפזרת חלק מהאבק מעל הבדידות, שמשולה כאן לפיהוק או שיעול. עווית. "יש אי־נוחות במילה הזאת", לפי זרחי, "כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?... האם נולדתי כזאת או שהבדידות נצברה בי".

זאת לא הפעם הראשונה שזרחי - משוררת, סופרת ילדים, מסאית - עוסקת בנושא הזה, כמו שאפשר ללמוד מכותרת הספר 'משחקי בדידות' מ־99'. 'בדידות או' מרכז בתוכו את רוב סוגי הכתיבה שזרחי התנסתה בהם, ונוגע בנקודות המרכזיות שהעסיקו אותה ככותבת - אבל הספר הזה כתוב כמין נספח, כהערה צדדית, ביחס למכלול הכתיבה הזה. הוא מורכב משלושה חלקים. הראשון, זה שמוקדש לבדידות, כתוב בצורה יחסית שגרתית של מסה. תזוזה בין כתיבה ביוגרפית למחשבות על ספרות ותרבות. שני החלקים הבאים - אחד מהם הוא מין מדרש למחזה 'המלך ליר' של שייקספיר - הולכים לאזורים ניסיוניים יותר, והם רלוונטיים בעיקר לשוחרי הכתיבה של זרחי.

אני אתמקד בחלק הראשון. זרחי משייטת כאן בין מחשבות בלי להפוך אותן לטקסט מהודק וממצה, כמעט משרבטת אותן. אבל מתוך השיוט האוורירי הזה היא מצליחה לדבר בצורה קולעת וישירה עם עצמה על הבדידות. וליתר דיוק, על הסוג המסוים של בדידות שמאפיין את צורת החיים המערבית והישראלית בזמנים האלה. אלה לא תובנות פורצות דרך, אבל זאת עוד נקודה בשיחה תרבותית שהולכת ומתגבשת בשנות האלפיים, ומגיבה לתוחלת החיים המתארכת של קוראים וכותבים.

"היחיד צריך להתאמץ כדי להאמין שהוא מפעל", מעידה הסופרת בחיוך, ובכל זאת לא מבטלת את האמונה הזאת. דווקא בעידן שמבטל את הזקן ואת הזקנה. דווקא בימים שהמציאו את המושג המרתיע 'מחלות רקע' שמהדהדת בו אדישות והתנכרות כלפי מי שנתפס כמיותר. זרחי מתחילה לשאול, בצורה ראשונית ואפילו בוסרית, מה מצדיק את "כל הטיפולים שאת צריכה לטפל באחוזת חייך... החשבונות, המיסים, התיקונים, ועד הבית, חברת החשמל, ואפילו הקניות בסופר".

הרשימות עוברות על פני האפשרות להפיק משמעות מחיי הצמחים. מהתבוננות בציפורים או מגידול כלבים. האם אפשר להפר בעזרתם את הבדידות? לא בדיוק. רשימה אחרת נעה סביב סבתה, "שהייתה גם זקנה וגם מהגרת... מנותקת מן המאורעות המכריעים ביותר שקרו פה". הרשימה הזאת כתובה כמין היפוך לרומנים שמשחזרים דרמה נסתרת של דמות משפחתית גדולה או מחוקה. דווקא הנונשלנטיות של זרחי, הצורה המרפרפת והקטועה של היזכרות בדמות הזאת, מצליחה לייצר הקבלה בין שתיהן, בין שני מצבי הזקנה וההתמודדות איתם. השאלות הגדולות לא נשאלות במפורש, אבל הן מקבלות קווי מתאר.

גם החלק המשמעותי בספר הזה כתוב בצורה אגבית. לפעמים מופיעים בו חיבורים סתומים ברצף הכתיבה, שנראים יותר כמו תוצר של עריכה רופפת. מורגשת כאן מין כתיבה בפיג'מה, בטרנינג - שאולי הולמת את הימים האלה של שיחות בזום. "למה שאתאמץ למען עצמי? למה שאצחצח שיניים, אפגוש חברות, אצא לסרטים, להרצאות?" אבל מתוך הנידחות הזאת, מדי פעם זרחי מצליחה לתאר בצורה חדה ופשוטה צורת קיום שתלווה אולי רבים מאיתנו מכאן והלאה. במובן הזה, אפשר למצוא כאן הצצה לז'אנר של כתיבה שאולי ילך וייעשה נפוץ יותר. יומני בדידות. "ולאט לאט הבית סוגר עליי במעין כישוף, כאילו מעבר למפתן קיים עולם שאין בי כוח להיפגש איתו. החיים מצטמצמים והולכים. הנוחות עוטפת אותי. מה לעשות שאוצר המילים שלי הולך וקטן מחוסר שימוש. אני באמת יכולה לדבר עם הדוור, עם האיש בסופר. עובדת קיומם מחברת אותי חיבור של רגע לעולם החיצון. הפְנים מציף אותי ולרוב אני מרגישה כמו חייזר".

הספר הזה אמנם כתוב מתוך עמדת נידחות וחוסר ציפייה לשינוי גדול, אבל בדרכו הוא מצטרף לספרים אחרים מהשנים האחרונות שכתובים כמעין יומני בדידות והתבודדות - כפתח לגילוי מחדש של היומיומי. גם דרך מה שאינו אנושי. 'גינת בר' של מאיר שלו, 'לטובת הציפורים' של דרור בורשטיין, 'החיים' של רות אלמוג. ולחלופין, ההיקסמות של יעל נאמן מאישה מחוקה ונמחקת בספר 'היה היתה', יומן הזקנה והכתיבה 'כך להישאר לעולם' של יונה אלון. "הבית פנוי, למעשה ריק", כותבת זרחי, "איש לא יאמר לי מה לעשות. אינני אהובה וגם לא דחויה, לא שמנה גם לא רזה, לא טיפשה ולא חכמה, פשוט נושמת. מעתה אל תתאמצי, גברת, אלא אם כן למען עצמך". •