סגר הקורונה שנכפה על כולנו הפך נשים וילדים שחיים באלימות לאסירים בשבי. האבטלה, הבידוד החברתי והלחצים הנפשיים, הקצינו את האלימות והובילו לעלייה דרמטית בפניות למוקדי הסיוע המטפלים באלימות במשפחה. תשע נשים נרצחו מתחילת השנה על ידי בן משפחה – שבע מתוכן רק בחודשיים האחרונים, בתקופת משבר הקורונה. בתוך ימים ספורים נרצחו השבוע טטיאנה חייקין (50) ומסטואל אלאזה (31), והמומחים חוששים שהן לא האחרונות. בוויצו פתחו השבוע מקלט חדש לנשים וכבר עם פתיחתו, ביום ראשון, נקלטו שבע משפחות בסיכון גבוה, ורשימת ההמתנה מתארכת.

המספרים העגומים מדברים בעצמם: בחודשיים האחרונים נרשמה עלייה של 30 אחוז במקרי האלימות במשפחה המדווחים למשטרה, עלייה של 16 אחוז בפנייה למוקדי הסיוע של משרד הרווחה, עלייה של 760 אחוז בדיווחים על אלימות כלפי ילדים ונוער ועלייה של 40 אחוז במספר הפניות לקווי הסיוע של ויצו – הן לקו הסיוע לנשים נפגעות אלימות והן לקו הסיוע לגברים במעגל האלימות.

"עם פרוץ המשבר הבנו שהוא ייצור גל של פניות, מעצם השהייה בבית והמשברים שליוו את המשפחות", אומרת רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו, מומחית לטיפול באלימות במשפחה. "חששנו מאלימות תגובתית – אלימות שהיא תגובה למשבר שהגברים מתקשים להכיל אותו. החשיבה הייתה שנזדקק למקום במקלטים, כי נעצרה לחלוטין ההוצאה של משפחות שסיימו את התקופה שלהן במקלט, חזרה לקהילה. פנינו למשרד הרווחה, וביקשנו להכשיר מבנה שקיבלנו בתרומה מוויצו גרמניה, שלא ניתן כרגע לקיים בו את הפעילות הרגילה".

"העיף עליי כיסא"

ברגע שהתקבל האישור ונחתם ההסכם מול משרד האוצר, פתחו בוויצו את המקלט שבו לכל משפחה יש אפשרות לשהות בבידוד מלא מבלי לפגוש את המשפחות האחרות. "כל הנשים שהגיעו אלינו חוו אלימות מאוד קיצונית בסגר הזה", מסבירה נוימן. "כולן חשו שהן בסכנת חיים מיידית. הן חוו אלימות מינית, חציית גבולות, אם בעבר הילדים לא היו עדים לאלימות כי היא התרחשה כשהילדים היו בחוג או בבית הספר – היום הילדים בבית וחשופים לאלימות. באחד המקרים איש ביטחון איים על אשתו שזה הסוף שלה, והבהיר שעם הנשק שהוא נושא הוא יהרוג אותה. היא אישה בהיריון עם שני ילדים קטנים, והוא מאיים שאיש לא יאמין לה והוא מוגן כי הוא איש כוחות הביטחון".

באיזה מצב הנשים מגיעות?

"הן מגיעות חבולות נפשית, בפוסט־טראומה. כשאת חווה טראומה, העוגן שלך הוא הידיעה שזה הולך להיגמר. את יודעת שבבוקר את הולכת לעבודה, את יודעת שהשבת נגמרת וביום ראשון חוזרים לשגרה. את יודעת שהחג יסתיים. כשיש ידיעה מתי הסיוט מסתיים זה נותן תחושה של שליטה. התקופה האחרונה מיסמסה כל עוגן אפשרי שיכול לתת שליטה או תקווה לסיום הגיהינום שהן חיות בו, לכן הן מגיעות במצב נפשי הרבה יותר קשה. הן מגיעות תשושות, עצובות. כבויות. מאוד קשה לראות את זה. הן כמו יוצאות מהשבי".

ואיך הילדים?

"גם הילדים במצב לא טוב. הם נחשפו עכשיו לדברים שאיכשהו ההורים הצליחו להסתיר ולווסת. הבידוד טרף את הקלפים. הוא שינה מוסכמות בתוך הבית. משרד הרווחה מדווח על עלייה של מאות אחוזים בפניות על אלימות כלפי הילדים. מה שאנחנו חוות עכשיו זה קצה הקרחון של משהו שנצטרך להתמודד עם התוצאות שלו שנה־שנתיים קדימה, בתקווה שלא יהיה עוד גל שיחזיר את כולנו הביתה".

למה האלימות כל כך מתגברת בתקופה הזאת?

"זה שילוב של דברים. מצד אחד זה סיר לחץ מטורף של המשפחות שהיו כלואות בבית. גם עבור משפחות שלא חיות במעגל האלימות, התקופה הייתה מורכבת. מול הילדים, מול מקום העבודה, מקרים של אבטלה, העמימות מוציאה אנשים מהדעת. הדאגות הכלכליות, הניתוק ממערכות התמיכה, נוצר מצב שהבידוד שנועד למנוע חולי פיזי – החריף חולי חברתי. העוצמות של האלימות גברו. וגם התדירות והעובדה שהן כלואות 24/7 עם מי שמתעלל בהן. בתקופה הזאת משטרת ישראל איפשרה להגיש תלונה מרחוק. קו החירום של הגברים שלנו הגביר את פעילותו ונוסף קו שקט שבו גברים יכולים להתכתב איתנו מבלי לדבר. המקלט החדש שהקמנו הוא מעט ביחס למה שנדרש כדי לטפל במסות של הגברים, הנשים והילדים, שזקוקים לטיפול".

הנשים שסופגות אלימות במשפחה לא תמיד מעיזות לפנות למשטרה, לרווחה או לקווי הסיוע. לעיתים הן פונות לעורכי הדין המתמחים בדיני משפחה, ומבקשות מהם סיוע. לדברי עו"ד רפי שדמי, מומחה בדיני משפחה, "מאז הסגר יש עלייה דרמטית במספר הפניות לעורכי דין על רקע אלימות במשפחה, בעיקר כלפי נשים. כבר במהלך חודש מארס קיבלתי פניות רבות, ומשיחות עם קולגות עולה כי כמות הפניות מאז התחלנו להסתגר בבתים בגלל הקורונה עלתה דרמטית. אחד המקרים שאני מטפל בו הוא של אישה בתפקיד בכיר שבעלה כרגע מחוסר עבודה בגלל הקורונה. הוא מתעמר בה נפשית, מילולית ובאחד המקרים הוא זרק עליה נעליים. מהניסיון שלי, מי שזורק על אשתו נעליים יכול גם לנעוץ בה סכין".

לדברי עו"ד שדמי, הוא המליץ לאישה לעבור באופן מיידי לדירה אחרת לתקופה מוגדרת של מספר שבועות. גם באתר עורכי הדין והפורומים המשפטיים LawGuide מדווחים על עלייה משמעותית בשבועות האחרונים של דיונים בפורומים השונים בנושא האלימות במשפחה. עידו רוזנר, מנכ"ל האתר, מספר על מקרה שבו פנתה גולשת בשם נויה (שם בדוי) בבקשה לעזרה: "אנחנו נשואים עשר שנים. פה ושם היו לבעלי התפרצויות אלימות, בעיקר בתקופות שבהן היה ללא עבודה. אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות ולא חשבתי להתלונן במשטרה, כי הוא לא פגע בילדים אלא בעיקר זרק חפצים בבית. מדי פעם הוא נתן לי סטירות, אבל בסך הכל היחסים היו בסדר. במארס הוציאו אותי לחל"ת, וגם הוא בבית. עכשיו הוא מתפוצץ בפרצי אלימות קשים. מקלל את הילדים ואותי. במהלך הסגר הוא הספיק להעיף עליי כיסא, להרביץ לאחד הבנים מכות רצח ולאיים עליי שיגמור לי את החיים".

"זה רק קצה הקרחון"

ריקי (שם בדוי) לא ראתה את עצמה מעולם כאישה מוכה. היא ידעה שבעלה עם פתיל קצר, וכבר ספגה בתקופות מסוימות בחייה צעקות, איומים וחפצים שנזרקו לעברה, אבל הסגר בקורונה הפך את הבית עבורה לכלא. "ככל שהכניסו אותנו יותר לסגר, הבעל שלי הפך למפלצת", היא מספרת ל"ידיעות אחרונות". "בהתחלה חשבתי שזה סוג של דיכאון. שנינו עצמאים, הפסקנו לעבוד, הילדים בבית טיפסו על הקירות. בעלי היה מתיישב מול הטלוויזיה ומרוקן בקבוקי וודקה".

מתי הבנת שזה מקצין?

"מיום ליום הוא נהיה יותר מפחיד. הצעקות התגברו. בכל פעם שהתחילו הייתי רצה לסגור את החלונות והתריסים כדי שהשכנים לא ישמעו. אלה לא צעקות רגילות. הקורונה רצחה אותי הרבה לפני שבעלי חנק אותי עם כרית. הוא מעיף סטירות, דוחף אותי, מעיף לעברי כל מה שנמצא בהישג היד. בעיקר אחרי שהילדים הולכים לישון. בוקר אחד התעוררתי עם סימנים כחולים בפנים וכשהבת שלי שאלה מה קרה, אמרתי לה שקיבלתי מכה מהמדף במקלחת. אמרתי ובכיתי בלב. הרגשתי שמשהו נורא קורה אצלי בבית אבל אני כלואה. אנחנו בסגר. אני לא יכולה לספר להורים או לאחותי. מרגישה בושה.

"בחג הגיע משלוח של הקניות שעשיתי. הוא נכנס לאטרף וצעק שאני מבזבזת את הכסף על שטויות. הוא העיף את כל הארגזים בבעיטה, כל המוצרים התפזרו. רצתי לנתק את המחשבים של הילדים שהיו בשיעור זום, כדי שהמורה לא תשמע. רעדתי מפחד. חששתי לי ולילדים. היה לו מבט אחר בעיניים. מבט שאני כבר מכירה, שאומר שאני הולכת לחטוף. הוא משך אותי ביד בכוח, גרר אותי לחדר השינה ונעל אותי שם למשך שעות. הילדים לא הפסיקו לצרוח ולקרוא לי. הוא צרח עליהם, 'תסתמו או שאני אסתום לכם את הפה עם המסכה'. הנייד שלי נשאר במטבח ולא יכולתי להתקשר לעזרה. ישבתי שעות על הרצפה, רועדת ומתפללת, מבקשת ממנו סליחה מעבר לדלת, מתחננת שיירגע. אבל הוא היה בקריז. ניסיתי לשחק עם אחד הילדים ארץ עיר מאחורי הדלת כדי שלא יפחד. כששמעתי על הנשים שנרצחו, ניסיתי להרגיע את עצמי, שאצלי זה אחרת".

ריקי נאלצה לברוח עם הילדים מהבית ולעבור לגור עם אחותה, ולהוציא בעזרת עו"ד צו הרחקה נגד בעלה. בוויצו מודאגים שהמקרים שמגיעים לידיעת הגורמים המטפלים הם רק קצה הקרחון. "יש המון משפחות שהן עדיין מתחת לרדאר של כולנו", אומרת נוימן. "אני מפחדת להתנבא, אבל אני ממש חוששת. אני מקווה שאתבדה שזאת לא תהיה השנה הכי רצחנית. כולנו חושבים שאנחנו חוזרים לשגרה, אבל המציאות לא דומה בשום דבר למציאות שהייתה לפני הבידוד. אנחנו יוצאים למדינה ענייה יותר. המגזר השלישי עובר זעזוע שלא עבר מעולם, בארץ ובעולם שליש מהעמותות דיווחו שהן נמחקו. גם עמותות חזקות כמו ויצו עוברות זעזוע מטורף. אם המדינה לא תדאג למגזר השלישי – הזירה החברתית תתרסק. ואנחנו המגזר שמפעיל את רוב השירותים שהמדינה לא מעוניינת להפעיל".

גם אלכסיי גרשניק מכיר את הכאב הזה מקרוב. לפני כחצי שנה נרצחה אחותו מריה טל, ומאז הוא והמשפחה נלחמים לצדק ולחשיפת האמת מול בעלה, מקסים טל, שטוען לחפותו. "בשביל משפחות שאיבדו אישה שנרצחה על ידי בן זוג אלים, כל מקרה חדש מטלטל את עולמן", הוא אומר. "אנחנו מזועזעים כל פעם מחדש שהאלימות הזאת נמשכת. זה בלתי נתפס. אני חי את הרצח של אחותי כל פעם מחדש. אי־אפשר להתאושש מאסון כזה. המקרים האחרונים הם כל כך דומים, כמעט אותם מקרים. אם מישהי חווה אלימות אסור לה לוותר, חייבים להתלונן, לא לחזור הביתה, גם אם נראה שהכל בסדר. מי שהיה אלים פעם אחת, לדעתי לא יכול להשתנות. אצל מריה גילינו את הסימנים אחרי הרצח. נודע לנו שהיו מקרים של אגרסיביות שלא ידענו עליהם. מריה הסתירה מאיתנו. היא לא רצתה להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, לא רצתה להטריד אותנו או להדאיג. היינו אחים מאוד קרובים, חשבתי שאין בינינו סודות. התברר שכן היו". •