שלישי 14 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 05.05.2020
    מייקלאנג'לו
    יש הרבה סיבות להעריץ את מייקל ג'ורדן, אבל לי יש גם אחת אישית
    חנוך דאום

    עדיין אין ספורט בטלוויזיה, אינעל העולם. בהתחלה עוד ראיתי משחקי עבר, עשיתי לעצמי הקרנות מיוחדות, ניסיתי לשחזר את התחושה, אבל בשלב מסוים זה הרגיש כמו לאכול צ׳ולנט ביום שלישי. אני כל כך מתגעגע למשחקים, שצפיתי בשידורים חיים של "חיובים" ששודרו בערוץ הספורט. טוב שלא שידרו פרה עיוורת. הגעתי למצב שאני מבקש מחבר שמשחק עם הבן שלו פינג־פונג שיצלם לי את המשחק בלייב. אני יושב בבית עם צעיף מול המשחק שלהם, ומריע אחרי כל נקודה. 

     

    אני אוהב כדורסל. שיחקתי בקבוצת הקט־סל של אליצור רמת הגולן, הייתי רכז בחמישייה ואני גאה על כך. היה אמנם משחק שאליו הגעתי מהכנרת עם בגד ים (בלי תחתונים), והמאמן לקח פסק זמן מיוחד כדי להגיד לי להפסיק לסדר את החבילה ("מה זה פה, פיפיאדה?״) אבל לרוב הייתי ייצוגי, ואפילו קלעתי ממש בסדר.

     

    מה שגילינו אז בליגה זה שיש כנראה משהו באוכל הכשר שמעכב גדילה: בכל הקבוצות שנגדן שיחקנו, מהפועל קצרין ועד מכבי מנחמיה, שיחקו ילדים שנראו כמו ההורים שלנו. היינו בבית ספר ממלכתי־דתי וככה נראינו, ילדים עם כיפות חמודות שנופלות כל הזמן באמצע הצעד וחצי, אבל איכשהו, בקבוצות של החילונים תמיד היו כמה שחקנים שנראה שחזרו הרגע ממארב בגולני. האם זה האוכל הלא־כשר, שאלתי רופא, שגורם לילדים החילונים בכיתה ד' להיות עם זיפים?? 

     

    ומה עושים חובבי כדורסל כדי להשביע את רעבונם בימים אלה? נכון, הם צופים בסדרה החדשה על ג׳ורדן, סדרה שבאופן בלתי צפוי לא שוחררה במלואה לבינג׳, אלא רק שני פרקים בכל שבוע. ומה מתברר? מתברר שזה נחמד! פתאום הדבר הזה שהיה פעם חלק מהחיים שלנו, לחכות שבוע לפרק חדש, נראה כל כך שפוי והגיוני. לפתע העובדה שסדרה שאתה אוהב משתחררת ברגע אחד כולה לצפייה נראית קצת מלחיצה. מי צריך 15 פרקים בבת אחת? תנו לנשום, חברים. תנו קצת להרגיש כמו פעם. 

     

    עליי לציין כי יש מומחים גדולים ממני למייקל ג׳ורדן. הערצתי אותו כמו כל מי שאוהב כדורסל, אבל כאשר אני צופה בסדרה עליו בנטפליקס, אני מבין כמה אני לא מבין וכמה אינטרסים כלכליים יש סביב הקבוצה המופלאה ההיא, שחשבתי בנאיביות שהיא הייתה כולה רק לב. אני לומד על ג׳ורדן ועל הבולס של אותם ימים דברים שלא יכולתי אפילו לנחש כנער ברמת הגולן, שהיה בפשטות מוקסם ממה שמייקל עושה עם הכדור. השאר פשוט לא עניין אותי אז.

     

    יש גם סיבה אישית לכך שאני מרגיש מחובר כל כך למייקל ג׳ורדן. מיד אגיע אליה, אבל לפני כן, ואף שבסדרה מראים גם את פגמיו של האיש, הנה משהו על מעלותיו: בנבא משחקים כמות משחקים פסיכית. רבים מהמשחקים פשוט לא קובעים באמת. אבל מייקל תמיד היה שם. תמיד נתן הצגה. זה שיעור גדול לחיים בעיניי: מבחינתו, המאני־טיים היה הרגע שבו הוא נמצא כעת. "כשאני עולה על המגרש", אמר פעם, "אני תמיד חושב על הילד הקטן שבא לראות אותי בפעם הראשונה ועל כך שאסור לי לאכזב אותו".

     

    זה אולי לא משהו שזוכרים על מייקל, אבל בסדרה זה צף: מייקל ושיקגו לא נולדו אלופים. הם פילסו את דרכם לשם: "החטאתי מעל 9,000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. ב־26 הזדמנויות סמכו עליי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק... ופיספסתי. נכשלתי שוב ושוב־ושוב בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי".

     

    אריה מליניאק שאל אותי פעם: אם יש משחק בין שניים, מי בוודאות לא ינצח? ומיד ענה: מי שיושב בצד. מי שלא משחק. מי שלא נכנס למגרש בוודאות לא ינצח. מליניאק גם טען, ואני לא בטוח שאני מסכים עימו, שמי שלא מנצח למעשה הפסיד, בעוד לא להפסיד, זה לא כמו לנצח. 

     

    אז נכון, זה משהו שקל לומר כאשר יש לך מתת אל כמו שהייתה למייקל, אבל אין ספק שהמשפט הזה שהוא אמר פעם בראיון הוא נכון: "אתה מחטיא 100 אחוז מהזריקות שאתה לא לוקח"; או כמו שאמר בהזדמנות אחרת: "אנשים מסוימים רוצים שזה יקרה, אנשים מסוימים מתפללים שזה יקרה, אחרים גורמים לזה לקרות". נפלא. 

     

    וזו הסיבה האישית שבגללה יש לי חיבה למייקל ג׳ורדן: הוא היה השיחה האחרונה שלי עם אבא שלי ז"ל. עליו דיברתי עם אבא בפעם האחרונה שדיברנו. אבא היה אז בבית חולים אחרי התקף לב, ביקרתי אותו והוא היה קצת עייף וחלש. כדי להעיר אותו וקצת לשמח אותו, סיפרתי לו שמייקל שוב קלע מעל 50 נקודות למשחק. היו אז משחקי פלייאוף מרגשים ואבא התעורר. הוא אהב ספורט. אהב באמת. הוא אמנם נאלץ מעט לחנוק את האהבה הזו בתור רב קהילה, אבל זה היה שם בתוכו כל העת. וכך, ימים לפני שנפטר, הוא התיישר על המיטה כדי לדבר איתי על מייקל ועל סדרת המשחקים המותחת. יחד ניסינו להבין איך ג׳ורדן עושה את זה כל העת, מה הופך אותו לכל כך יותר טוב מאחרים, האם יש בכלל דרך לעצור אותו והאם חבריו של מייקל לקבוצה הם בני מזל, או אולי קורבנות של סיטואציה, שהרי לנצח יהיו בצילו.

     

    זו הייתה שיחה כיפית על מייקל ועל ספורט. הרגשתי שהיא נתנה לאבא כוח ונפרדנו לשלום.

     

    מאז לא ראיתיו.

     

    ובכל פעם שאני רואה את ג׳ורדן בטלוויזיה אני מודה לו בליבי, על שהיה שם בפעם האחרונה שלי עם אבא, על שלא היה רק שחקן כדורסל חד־פעמי, אלא גם הצליח לקרב בין אב לבנו בשיחתם האחרונה.

     

    שבת שלום. 

     


    פרסום ראשון: 05.05.20 , 21:24