רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אם־סי־טי
    7 ימים • 05.05.2020
    "הנכד שלי התמוטט ומת כששיחק עם חבר ישראלי. אם זה היה מתפרסם האופוזיציה הייתה מאשימה אתכם ברצח"
    הנבואה על רצח רבין. החשש שהמתנחלים יעצרו את תהליך השלום. ניסיונות ההתנקשות בחייו שנכשלו. החברות ההדוקה עם עזר וייצמן. והעלבון מהחיקויים של יצפאן. במשך 30 שנה נפגשה כתבת 'ידיעות אחרונות' עם נשיא מצרים חוסני מובארק לשיחות שמעולם לא פורסמו. עכשיו, חודשיים אחרי מותו, היא מוציאה מהארכיון הפרטי את הראיונות הגנוזים וחושפת איזה משבר היה עלול להתרחש אם העולם הערבי היה מגלה כיצד מת נכדו האהוב
    סמדר פרי

    מוחמד מובארק, נכדו הבכור של הנשיא חוסני מובארק, נפטר ב־19 במאי 2009 בגיל 13. בסיומה של לוויה מצומצמת ומאובטחת בקפדנות, הוא נטמן באחוזת קבר המשפחה בקהיר. מכיוון שעל העיתונאים וצוותי הטלוויזיה המקומיים נאסר לסקר את הלוויה, לא רבים ידעו שהסבא של הילד, הנשיא מובארק, לא נכח בה. "מוחמד היה הנכד האהוב עליו והוא לקח את המוות הפתאומי שלו בצורה קשה מאוד", סיפר לי קרוב משפחה. "מובארק העדיף להסתגר בבית ולנשוך את השפתיים".

     

    שלושה שבועות אחר כך הגעתי לביקור בארמון איתיחאדיה, ארמון הנשיאות בקהיר. עובדי המקום נראו כמי שמהלכים על בהונות, ובמקום שרר שקט מתוח. פניו של מובארק, לבוש חליפה שחורה ועניבה כהה, היו חיוורות וקודרות. "ילד מקסים, חכם ורגיש כל כך", אמר לי הראיס כשהבעתי השתתפות בצערו. "בבת אחת הוא נפל, באמצע משחק, בחצר הבית שלנו. ההורים של מוחמד, בני עלאא ואשתו היידי, היו בתוך הבית, אבל לאף אחד אין שמץ של מושג מה בדיוק קרה. הזעיקו אותי מהארמון, העבירו את מוחמד לבית חולים בקהיר והרופאים החליטו להטיס אותו לצרפת, אבל בסוף הם לא הספיקו. הכל התרחש במהירות הבזק. למחרת הוא כבר לא היה איתנו. הרופאים קבעו שהילד מת מאירוע מוחי".

     

    מה שהנשיא ויועציו הסתירו מהציבור המצרי — ונחשף כאן עכשיו לראשונה — הוא שהנפילה של מוחמד הקטן אירעה בזמן ששיחק עם חבר קרוב שלו, בנו של דיפלומט ששירת בשגרירות ישראל בקהיר. המאבטחים שהשגיחו על שני הילדים היו הראשונים לרוץ למוחמד. מאבטחים אחרים העלו את בנו של הדיפלומט הישראלי למכונית שרד והחזירו אותו לביתו בשכונת מאהדי, שבה התגוררו כל חברי המשלחת הדיפלומטית הישראלית בקהיר. "כשמוחמד התמוטט דאגנו להרחיק במהירות את הילד הישראלי", סיפר מובארק. "לא פירסמנו את העובדה הזאת, כדי למנוע מהאופוזיציה במדינה להתנפל עליכם ולהאשים אתכם במוות הטרגי. תארי לך מה היה קורה אם אויביי הפוליטיים היו מנסים להאשים את ישראל ברצח הנכד שלי".

     

    שתיקה כבדה השתררה בחדר. נראה שכל אחד מאיתנו ניסה בדרכו לאמוד את גודל המשבר שהיה עלול לפרוץ אם הפרטים המלאים על מותו של מוחמד היו נחשפים. בתום דקה שנמשכה כמו נצח קמתי מהכיסא שלי, ניגשתי למובארק ולחצתי את ידו. כל מה שהצלחתי להגיד היה: "כל עם ישראל משתתף באבלך".

     

    במשך תקופה של כמעט 20 שנה נפגשתי עם מובארק עשרות פעמים. הפגישה הראשונה התקיימה בשארם א־שייח' ב־1991. הפגישה האחרונה הייתה בארמון הנשיאות ב־2010, קצת לפני אירועי תחריר שגרמו להפלת משטרו ולמעצרו. בדרך כלל הייתי מגיעה למצרים בעקבות הזמנה אישית של מובארק. לעיתים קרובות הייתי מגיעה במטוס קל שהיה נוחת במקום מאובטח. נציג מטעם השלטון היה לוקח אותי ביד ומסיע אותי לארמון הנשיאות בלי לעבור בביקורת הדרכונים, מישהו אחר היה דואג למזוודה. לפחות פעם אחת היועץ המקורב לנשיא, אוסמה אלבז, הוא זה שהמתין לי ולקח אותי לארמון.

     

    השיחות בינינו נחלקו באופן ברור: היו ראיונות רשמיים שנועדו לפרסום ב'ידיעות אחרונות' כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות בישראל, והיו גם שיחות אחרות — אינטימיות, משוחררות יותר - שהמארח הגדיר מראש שאינן מיועדות לפרסום מיידי. השיחות האלה היו מעניינות יותר, מלאות במידע מרתק על הפוליטיקה המצרית, היחסים של מובארק עם בכירים בממשל שלו והבחנות חדות על מה שקורה בישראל ובעולם הערבי. אבל תמיד ידעתי שמספיק שפעם אחת אבגוד באמון של מובארק, ויותר לא אוזמן לארמון הנשיאות בקהיר.

     

    הפגישה האחרונה התקיימה קצת לפני אירועי תחריר. סמדר פרי עם מובארק בארמון הנשיאות בקהיר
    הפגישה האחרונה התקיימה קצת לפני אירועי תחריר. סמדר פרי עם מובארק בארמון הנשיאות בקהיר

     

    × × ×

     

    ביתו של מובארק בקהיר, 1993. כמעט כל הראיונות שעשיתי עם מובארק התקיימו בארמון הנשיאות, אבל הפעם התכנסנו בחדר העבודה בביתו הפרטי של הנשיא, ברובע מדינת נאסר בצפון־מזרח קהיר. מלבדנו נכח בפגישה יועצו הקרוב, ד"ר אוסמה אלבז. רוב השיחה עסקה באובססיה ותיקה של מובארק: המתנחלים והסכנה הנשקפת מהם, לטענתו, לתהליך השלום. כשמובארק ואני שיחזרנו את השיחה הזאת בשנים הבאות, הוא נהג לומר שהוא ניבא למעשה את רצח רבין.

     

    "אני מנסה לדבר עם הפוליטיקאים שלכם על המתנחלים, ולא מצליח לקבל תמונה מסודרת". הבהיר. "חלק מהפוליטיקאים שלכם אומר לי, 'אין לנו קשר יותר מדי הדוק עם המתנחלים', וחלק אחר מייעץ לי, 'אל תשים לב אליהם'. אבל הדיפלומטים שלי בשגרירות בתל־אביב מדגישים ללא הרף ש'חייבים להשקיע הרבה יותר תשומת לב במתנחלים. הם הבלמים לתהליך השלום. הם מקור הצרות של ממשלת ישראל".

     

    יש להם תמיכה רבה במערכת הפוליטית.

     

     

    "מי יבטיח שהמתנחלים הקיצוניים לא ינסו לחסל מנהיג ישראלי שילך להסכם שלום עם הפלסטינים? אני בטוח שיש ביניהם כאלה שרוקמים תוכניות שחורות. שלא ינסו להגיד לי, שהצעירים האלה אצלכם לא דומים למחתרת האחים המוסלמים במצרים. אלה רצחו את הנשיא אנואר סאדאת, שלושה שרים אצלנו וקבוצה גדולה של גנרלים בכירים. לא ברור לי איך תתמודדו עם הבעיה. במצרים, אני נשבע שאין לי כוונה להניח להם".

     

     

    מלון המלך דוד בירושלים, נובמבר 1995. ב־7 ביולי 1995 הגיע מובארק לאדיס־אבבה, בירת אתיופיה, כדי להשתתף בכנס של הארגון לאחדות אפריקה. בדרכו למרכז העיר הותקפה השיירה שלו ביריות, על ידי חוליית מחבלים שהשתייכה לג'יהאד המוסלמי המצרי. מובארק זעם על הפרסום שלי ב'ידיעות אחרונות', אבל לא הכחיש כי אכן נעשה ניסיון להתנקש בחייו.

     

    שלושה חודשים אחר כך נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל. כמו ראשי מדינות מכל העולם, גם מובארק הגיע להשתתף בהלוויה. זה היה הביקור היחיד שלו בישראל כנשיא מצרים (בסוף שנות ה־70 הוא הגיע כסגן נשיא, יחד עם הנשיא סאדאת). כמה שעות אחרי הלוויה נסעתי לפגוש אותו, על פי הזמנתו, במלון המלך דוד. עשרות מבקרים היו בסוויטה שלו — אנשי משרד החוץ, משרד הביטחון, יועצים שהכירו אותו — אבל הוא זיהה אותי ונופף אליי באצבע, להתקרב. "זוכרת את השיחה שלנו בקהיר? ניסיתם להתנפל עליי, את ואוסמה אלבז, בעניין המתנחלים והקיצונים בישראל. מי צדק? מה תגידי לי עכשיו?"

     

    זו לא הפעם היחידה שבה ניסו להתנקש בחייך.

     

    "אני בהחלט יודע מי רוצים להיפטר ממני. יש ניסיונות קטנים, שאנחנו מדכאים במקום, ומטפלים במי שאחראי. וישנו מאמץ מורכב יותר, שמסתיים במהלכי בלימה מתוחכמים, מצד הכוחות שאמורים לשמור על ביטחוני. אני לא מתכוון לתת מידע נוסף בנושא הזה ולשמח את יריביי. זה גם לא העסק של הציבור בישראל. אף אחד לא יידע כמה ניסיונות להתנקש בחיי התבצעו לאחרונה, אם בכלל, וזה מידע שאנחנו שומרים לעצמנו, כדי שנוכל לפעול ולהתחשבן בשקט עם הפושעים האלה".

     

    מה דעתך על מנהיג הליכוד בנימין נתניהו?

     

    "האמת היא שאני לא מצליח להבין את נתניהו. לי הוא אומר דבר אחד, מפזר הבטחות, ובישראל משמיע מנגינה אחרת. יותר מזה אני לא מעוניין להגיד בשלב זה".

     

    × × ×

     

    ארמון הנשיאות בקהיר, קיץ 2000. ביולי 2000 נכשלה הפסגה שהתקיימה בקמפ דיוויד בין ראש הממשלה אהוד ברק ליאסר ערפאת. האלימות התחדשה בשטחים והגיעה גם לערביי ישראל, תהליך השלום היה תקוע והמבוי הסתום גרם לעצירה מוחלטת של צעדי הנורמליזציה בין מצרים לישראל. במקביל, הנשיא עזר וייצמן הוכרח להתפטר, אחרי שנפתחה נגדו חקירת משטרה בחשד שקיבל תרומות אסורות.

     

    למובארק היו יחסים חמים במיוחד עם וייצמן. עניין של סימפתיה אישית, שהתבססה גם על העובדה ששניהם שירתו כטייסי קרב בחיל האוויר של ארצם. קצת לאחר ההתפטרות יצא וייצמן לביקור אצל "ידידי הטייס", והזמין אותי להתלוות לטיסתו למצרים. "אני לא יכול לשבת יותר בשקט, אני רוצה לעזור במצב המדיני הקשה שנקלענו אליו", הסביר וייצמן. "החלטתי שבגלל היחסים המיוחדים שלי עם נשיא מצרים, כדאי שניפגש".

     

    כשהגענו לארמון איתיחאדיה, העוזרים של מובארק הורו לי להמתין בחדר האירוח בקומה השנייה. כעבור פחות משעה נקראתי ללשכה. וייצמן נראה במצב רוח שפוף בעוד מובארק החליף עבורי — באקט הזוי ויוצא דופן — את הסוללות במכשיר ההקלטה. "דיברנו בהרחבה על הקשיים במערכת היחסים בין המדינות שלנו", אמר מובארק. "הסברתי ל'עזרא' — כך הוא קרא לו — שאני לא יכול לרוץ קדימה, שאני חייב להקפיא את הנורמליזציה בינינו, בגלל אויבי השלום".

     

    אבל האם בגלל אויבי השלום לא ראוי דווקא לחזק את הנורמליזציה?

     

    "אני מדבר בגילוי לב מלא: בישראל יש משטר דמוקרטי וכל אזרח יכול להביע את דעתו. במצרים אנחנו חייבים להשליט דיקטטורה בגלל האוכלוסייה הגדולה ופערי המעמדות. אתם בישראל שבעה או שמונה מיליון בני אדם, רובכם משכילים, והצעירים שלכם עסוקים בעיקר בבעיות פרנסה ובילויים. אני לא מדבר על המתנחלים. אלה, לפי הבנתי, הם אופרה אחרת, בעייתית מאוד. אני רואה איך אתם מתעקשים לנסות להפגיש בין הצעירים שלכם לצעירי מצרים, ואני הודף את כל הניסיונות. אתם צודקים, ואני לא מנסה להכחיש. אבל קחו לרגע את הצד שלי: מה ייצא ממפגש עם הצעירים המצרים, שנאנקים תחת בעיות חסרות פתרון ואין להם מה לאכול, וגם נחשפים לקריאות להצטרף לארגוני טרור? אני לא רואה שום נקודת השקה בינם לבין הצעירים של ישראל. זה לא שאני רוצה למנוע בכוח יחסים נורמליים. זאת מציאות שאני חייב להתמודד איתה, ועוד לא דיברתי על מדינות ערב".

     

    רוב מנהיגי מדינות ערב הולכים בעקבות מצרים. אם אתם לא מאמצים את הנורמליזציה, הם יעשו כמוכם, והשלום באזור רק ילך ויתרחק.

     

    "אז תתאזרו בסבלנות. קודם כל תפתרו את הבעיה הפלסטינית. אני לא בא ואומר שמיד אחרי פתרון הבעיה הזאת ישרור כאן שלום אמיתי. אבל לטובת כל הצדדים, תתקדמו. בינתיים אנחנו נותנים לתיירים מישראל לבוא אלינו. יש לנו הרבה מה להציע בתחום התיירות".

     

    וייצמן התערב: "אני רוצה שהתיירים הישראלים ינהלו שיחות עומק עם אזרחי מצרים. שלא ירגישו זרים, שלא יתנכלו להם. עד היום בטוחים אצלכם שלגברים הישראלים יש קרניים על הראש או שהם עם רובים שלופים".

     

    "במצרים בטוחים שלגברים הישראלים יש קרניים על הראש". עזר וייצמן ז"ל עם מובארק
    "במצרים בטוחים שלגברים הישראלים יש קרניים על הראש". עזר וייצמן ז"ל עם מובארק

     

    למה באמת לא תזמין קבוצה של צעירים וצעירות מישראל לפגישה? אם זה ילך טוב, תעשה עוד צעד ותפגיש אותם עם בני גילם במצרים.

     

    "השאלה היא איך יגיבו בעולם הערבי? אתם מאמינים שיישבו בשקט? שיש סיכוי שלא יגיבו? אני כבר מדמיין את ההתקפות הפרועות בתקשורת, גם האופוזיציה במצרים תפתח פה גדול. לעצמי אני לא חושש, אבל מה אשמים הצעירים? איך הם יתמודדו עם מצב כזה שכל התקשורת בעולם הערבי תצא נגדם?"

     

    איך מכשירים את דעת הקהל במצרים לתהליך השלום עם ישראל?

     

    "בישראל מגלים הבנה לכך שמצרים צריכה להתנהל בשלטון לא דמוקרטי. להבדיל מהאמריקאים, אתם לא מתערבים, לא שולחים לי עצות חכמות בתקשורת. מה אני יכול לעשות? מסתובבת חבורה של צעירים במסגד, ומחליטה לעשות מהפכה. תודה לאל, יש שם סוכני מודיעין שמדווחים למי שצריך לדווח. אבל יש עוד מסגד ועוד מסגד, והצעירים מגיעים".

     

    אז מה עושים?

     

    "מחליפים את האחראי על התפילות, ושולחים קצין של המוחבאראת לבדוק שהתפילה נעשית בצורה מאופקת. דואגים לדווח על הצעירים שמנסים לפעול נגד השלטון, ולעצור אותם".

     

    × × ×

     

    ארמון הנשיאות בקהיר, קיץ 2001. לא פחות מאשר ביטחונו האישי והמתנחלים שמסכנים לטענתו את תהליך השלום, היה עוד נושא שהעסיק את מובארק בתקופה ההיא: אלי יצפאן, שהחיקויים שעשה לו היו אז להיט ענק בטלוויזיה. מצרים אפילו העבירה מחאה רשמית למשרד החוץ הישראלי בעקבות החיקויים. "לי זה לא אכפת", אמר מובארק, "ראיתי שני סרטונים של הבדרן הזה, ואני יכול להעיד שאותי זה לא מצחיק. אבל העוזרים שלי והדיפלומטים המצרים בתל־אביב התעצבנו. הם אמרו לי שהבחור מגזים. נסי להעלות בדעתך איך אתם הייתם מגיבים, אילו חיקו אצלנו את הנשיא שלכם, את ראש ממשלת ישראל רבין ז"ל, או פרס, ברק או נתניהו".

     

    ככה זה בדמוקרטיה. אי־אפשר לאסור על סאטירה בטלוויזיה.

     

    "תזכרי. אנחנו לא דמוקרטיה. שיצפאן יעזוב אותי בשקט. בכלל, את מי עוד הוא מעז לחקות בעולם הערבי? סיפרו לי שהוא בכלל עיראקי. אני מציע שיידבק לסדאם חוסיין ויעזוב אותי בשקט".

     

    יצפאן מחקה אותך דווקא משום שהציבור בישראל מכיר אותך כל כך טוב.

     

    "אם זה הסיפור, אז שיתלבש על מי שהוא רוצה אצלכם, ויניח לנו. אם את מכירה את יצפאן, לכי אליו ותבקשי שיירד ממני".

     

    “שיירד ממני". יצפאן
    “שיירד ממני". יצפאן

     

    מדי חודש הרמדאן עולות בטלוויזיה המצרית סדרות על מרגל מצרי שמהתל בממשלת ישראל והופך אצלכם לגיבור לאומי. למה זה בסדר?

     

    "זה מה שהקהל שלנו אוהב. לדפוק את הישראלים, במלחמה ובשלום. אפילו אם המציאות האמיתית היא שונה לגמרי".

     

    כמה שבועות אחרי הפגישה ההיא פגשתי במקרה את יצפאן בחנות בצפון תל־אביב, והעברתי לו את מחאתו של מובארק. "טוב, אני אולי אפסיק עם זה", אמר לי יצפאן, אבל כמובן שלא הפסיק.

     

    ארמון הנשיאות בקהיר, חורף 2006. כמה חודשים אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק, בדצמבר 2006, הוצא סדאם חוסיין להורג. גם הפעם קיבלתי זימון לקהיר. בהתאם לנוהל חדש שנקבע זמן קצר קודם לכן, העברתי את שאלות הראיון לעיונו המוקדם של שר ההסברה המצרי, אנאס אל־פיקי. אבל ברגע האחרון, כשכבר הייתי בלשכתו של מובארק, החלטתי להשחיל שאלה נוספת שלא הופיעה בחומר שנשלח מראש.

     

    מה עמדתך כלפי ההוצאה להורג של סדאם בבגדד?

     

    אל־פיקי נדרך בכיסאו, אבל מובארק מיהר להגיב: "אני דווקא רוצה להשיב על השאלה הזאת. יכלו להוציא להורג את סדאם חוסיין בתאו, בצורה תרבותית יותר. לתת לו כדורי שינה חזקים, להודיע שהוא התאבד, ולא להציג את האירוע הקשה מול המצלמות, לפני קהל, כמו מחזה בתיאטרון. אחרי הכל, סדאם חוסיין היה נשיא עיראק במשך שנים ארוכות. לא צריך לבזות את רגעיו האחרונים".

     

    הספר 'בית יעקוביאן' של עלאא אל־אסוואני, שיצא לפני כמה שנים, מתאר את הפערים בחברה המצרית והיחס של השלטון לעניים. יצא לך לקרוא אותו?

     

    "לא קראתי את 'יעקוביאן', אבל קיבלתי תקציר. אני יודע בדיוק מי הדמויות האמיתיות מאחורי הסיפור. שיגיד תודה אסוואני שהוא לא בבית הסוהר. שילכו לנשיא אובמה עם הספר הזה, וינסו להתלונן על היעדר חופש ביטוי במצרים".

     

    אבל הספר מתאר מציאות אמיתית.

     

    "צריך להבין שאנחנו מעמעמים בכוונה את הנתונים של שיעורי הילודה. כל תשע שניות נולד תינוק חדש, שצריך להאכיל ולהלביש, ולדאוג לו למקום לימודים ועבודה. ההמונים שלא יודעים קרוא וכתוב רוצים מנהיג חזק. אם תגיעי לכפר הכי נידח במצרים, תגלי שאין חשמל, אין עיתונים, אין ספרים. עורק החיים שלהם, עד היום, הוא הטרנזיסטור".

     

    מה השלטון עושה כדי לשפר את מצבם של הצעירים, איך הוא נאבק בשחיתות, בפרוטקציה?

     

    “אני רואה שאת מושפעת מגורמי מודיעין זרים. אם יש לנו מיליון מחפשי עבודה ואנחנו לוקחים רק את המוכשרים ביותר, מה עושים? אין לנו מקומות עבודה פנויים לכולם. ולגבי הפרוטקציה, מה אני יכול לעשות? בעולם הערבי זאת מסורת שאי־אפשר להיפטר ממנה. אב דואג קודם כל לילדיו, ומי שיש לו קשרים, נדחף ומצליח יותר”.

     

     

    ארמון הנשיאות בקהיר, סוף 2010. שנה לפני שנבעט מהשלטון בידי המוני מפגינים שהגיעו עד לארמון האיתיחאדיה, פרצו מהומות במפעלים באל־מחלה אל־כוברא, פרבר תעשייתי צפוף, מזרחית לקהיר. "זאת הייתה החזרה הגנרלית לשני הצדדים", סיכם באוזניי מובארק. "מארגני ההפגנה חילקו ציוד צבאי, המוני פועלים ביקשו לתת ביטוי לתסכול שלהם, אבל אנשי הביטחון וסוכני המודיעין הצליחו להשתלט על האירוע. המפגינים קיבלו שיעור חשוב, ואנחנו הפקנו לקחים".

     

    בכירי המודיעין וראשי המנגנונים השונים הקפידו לדווח למובארק שהמחאה מאפשרת להמונים לשחרר קצת תסכול, ו"אנחנו שולטים במצב". גם בישראל היו בטוחים שמובארק ישרוד את ההפגנות ההמוניות. נייר עמדה סודי, שהועבר לעיונם של ראש הממשלה ועוזריו הקרובים דיבר רק על "ניסיונות שנכשלו להדיח את מובארק". גם הוא וגם אני לא יכולנו לדמיין שזו תהיה פגישתנו האחרונה.

     

    ישראלים עדיין ממשיכים להגיע למצרים. האם הם בטוחים בארצך?

     

    "שלא יתעקשו להגיע לשכונות העוני. בגלל הכבוד שלנו אני לא רוצה שתראו אותנו בחרפתנו. אני גם לא יכול להעריך איך תושבי השכונות יתנהגו כשיגלו שאלה מבקרים מישראל. יש שם קינים של מחתרות שעוינות את השלטון שמתערבבות בתושבים, וצעירים עניים שאנחנו מחפשים עבורם פתרונות. אני דואג להרחיק מבקרים זרים מהשכונות האלה. תארי לעצמך מה יקרה אם תפרוץ קטטה פתאום, בין המקומיים לבין הזרים? יש לנו אתרי תיירות נפלאים. לא צריך להגיע למוקדי סכנה".

     

    עד כמה מדאיגה אותך בעיית האנאלפביתיות במדינה? יש שאומרים שיותר קל לשלוט בהמונים כאשר הם לא יודעים קרוא וכתוב.

     

    "להבדיל ממה שאומרים כל מיני 'מומחים' שבאים ממדינות מערביות, אני רוצה שתהיה להם השכלה בסיסית, אבל שימשיכו לעבוד. סוזן אשתי דואגת להשכלה בסיסית לילדים ולמבוגרים שלא יודעים קרוא וכתוב. נכון שעוד לא הצלחנו להגיע לכל חלקי המדינה, בעיקר באזורים הכפריים המרוחקים. מצרים זו מדינה ענקית, לא כמו אצלכם בישראל".

     

    מה השלטון עושה כדי לקדם את מעמד הנשים במצרים?

     

    אשתי מובילה קבוצה של נשים משכילות שהולכות לכפרים, מחלקות לתושבים ספרים כדי לעודד קריאה וגם נותנות לנשים גלולות נגד היריון כדי להקטין את הילודה".

     

    × × ×

     

    לפני שנה, במסעי האחרון למצרים, החלטתי לבקר בפירמידה הגדולה של גיזה. האתר הצפוף בדרך כלל, היה ריק. רק תריסר מוכרי מזכרות ניסו, לשווא, לפתות אותנו בסחורה הזולה שלהם. בן לווייתי המצרי ואני צעדנו ברגל בנוף המדברי, עם הפנים לשקיעה. פתאום הגיחה מרצדס שחורה. אחרי שנעצרה יצאו ממנה מספר אנשים. זיהיתי את גמאל מובארק, בנו הצעיר של הנשיא לשעבר, שפגשתי בעבר. ניגשתי אליו, התיישבנו על סלע גדול, ושקענו בשיחה.

     

    גמאל מובארק ביקש שלא אנסה לבקר את אביו בביתו. "השומרים של אבי ידרשו פרטים מזהים, ויעבירו אותם הלאה. זה עלול להסתיים באי־נעימות גדולה", הסביר. הוא סיפר לי שכמה ימים קודם לכן הוא שוחרר מהכלא, לשם הוכנס במקביל למאסרו של אביו. "אבא שלי תמיד המליץ לי לצאת אל הפירמידה הגדולה כדי לשקוע בזיכרונות, ולהירגע".

     

    ביום ראשון 1 במארס, חמישה ימים אחרי מותו של מובארק, נחשפה הצוואה שהותיר אביו. בסרטון וידיאו נשמע הקול העבה, המוכר כל כך, של הנשיא המנוח הפונה בזהירות מחושבת אל בני עמו: "הנה, חיי מגיעים אל סיומם, ועוד מעט גופי ייטמן בין רגבי אדמת מצרים. מצפוני נקי. הקדשתי את כל חיי למולדת, במלחמה ובשלום, ואני מגייס את ניסיוני הארוך כדי להפציר בכל גבר ואישה בארצי: שמרו על אחדותה של מצרים, צייתו למנהיג וכבדו אותו. ובסביבתכם הקרובה היו ערים לסכנות והישמרו מפני כל אלה שחורשים מזימות".

     

    "בא לך לטוס לעיראק?"

     

    במהלך שנת 1987 הופיעו דיווחים על הגברת שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל למצרים, ובכלל זה תוכניות למכור נפט וגז טבעי ממצרים לישראל. בשלב מסוים הזמין אותי מובארק לקהיר. "תגידי", הפתיע אותי הנשיא, "בא לך לטוס לעיראק? אני רוצה לשלוח את שר האנרגיה שלכם, משה שחל, אל סדאם חוסיין, לדיונים על אספקת נפט מעיראק אליכם. אם את מעוניינת להצטרף אז אהלן וסהלן, תקבלי ראיון עם סדאם. אתם תעלו על המטוס הנשיאותי שלי, תנחתו בבגדד, וייקחו אתכם לארמון הנשיאות. התפקיד שלך הוא לנסות לשכנע את השר שחל להסכים לנסיעה".

     

    סדאם חוסיין
    סדאם חוסיין

     

    על אף שבוושינגטון התקיימו במשך השנים מפגשים בין בכירים עיראקים לישראלים, סדאם חוסיין נחשב — ארבע שנים לפני ששיגר אלינו טילים במלחמת המפרץ — כאויב נחוש של ישראל. אבל מובארק היה רציני, ויומיים אחרי השיחה שלנו, בשבת בבוקר, נסעתי לביתו של השר שחל בחיפה ותיארתי בפניו ובפני אשתו את ההצעה של מובארק.

    כעבור כמה ימים נוספים הגיעה התשובה. "התייעצתי עם רבין ועם פרס, והם מתנגדים", הודיע שחל. "רבין אמר לי מיד, 'בשום פנים ואופן לא, עם סדאם חוסיין אתה יכול לדעת איך הנסיעה מתחילה אבל לא איך היא תסתיים'. גם פרס, שדווקא הסכים בהתחלה, חזר אליי ואמר שזאת הולכת להיות מלכודת מסוכנת. בדקתי את הנושא גם מול גורמי ביטחון וקיבלתי תשובה נחרצת: 'אף אחד לא נוסע לבגדד. תישארי בבית'". 

     

    smadarp@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 05.05.20 , 22:34