דון ושלטון
עם ערימות של גופות שנערמות על רקע נאפולי המתפוררת, סדרת המאפיה 'גומורה' הפכה ללהיט וגררה השוואות ל'סמויה' ול'שובר שורות'. עכשיו, אחרי שחוסל בסוף העונה השלישית, הכוכב צ'ירו די־מארציו חוזר מעולם המתים בסרט קולנוע. מארקו ד'אמורה, שמגלם אותו, מספר איך שורדים שם את הקורונה, איך זה לצלם איפה שמסתובבים הפושעים האמיתיים, ומה קורה לילדים שמעריצים רוצחים בטלוויזיה
בהיסטוריה של סדרות הטלוויזיה הגדולות היו כמה פרקי סיום מטלטלים ומהלכים שוברי משחק. סצנת הסיום המבאסת של ‘טווין פיקס’ הראשונה. פרק הסיום המופתי של ‘עמוק באדמה’. הפריים השחור האניגמטי של ‘הסופרנוס’. ב’משחקי הכס’ ערפו ראשים בסיטונות, בלי חוק חסינות לאיש. ולא נסלח למה שעשתה ‘פאודה’ לאבו־אחמד, וואליד ושירין. אבל אף אחת לא הלכה הכי קיצוני, עלילתית ומסחרית: לחסל את הגיבור הראשי, צ'ירו די מארציו, "בן האלמוות", באמצע חיי הסדרה.
זה מה שקרה בסוף עונה 3 של ‘גומורה’, סדרת המאפיה האיטלקית המופלאה. כדי לוודא הריגה, הגיעה עונה 4, ושום נס לא קרה לנו – צ’ירו אכן סולק מהמסך, ורק בקרדיטים היה אפשר להבין שהאדם עצמו בכלל עבר אל עמדת הבימוי. עד שלפני כמה חודשים נחת משום מקום ‘גומורה: בן האלמוות’. סרט באורך מלא, שמדבר בשפה המובחנת של ‘גומורה’, ומהווה מעין פריקוול וסיקוול לסדרה כולה (משודר רק ב־HOT VOD). בקו עלילתי אחד, חייו של צ’ירו הנער, באירועים הקודמים לסדרה כולה – ומנגד, גשר אל המשך הסדרה, בעונה 5 המתוכננת. התפילות נענו: צ’ירו חי! או לפחות, זה מה שנדמה לנו. מארקו ד’אמורה המתוק, שמגלם את הדמות, צוחק מהצד השני של הטלפון.
באמת לא יפה שהרגתם אותך ככה. הייתי בשוק.
“גם אני! סתם, סתם. ידענו עוד קודם שצ’ירו יחזור בהמשך לסרט. זו לא הייתה גחמה, אלא חלק ממהלך יותר גדול, שמתנהל לפי חוקים מאוד ברורים: אחרי 1,500 דמויות שנהרגו בסדרה, הסבל הגדול של צ’ירו יהיה כן לשרוד את המוות – רק כדי לשלם על כל חטאיו עלי אדמות”.
רגע, לפני הכל: איך אתה חווה את משבר הקורונה? מכאן הדברים באיטליה נראים איום ונורא.
“תודה על העניין והדאגה. אני וקרוביי מרגישים טוב. עברנו תקופה התחלתית של חוסר ודאות וחוסר אונים, ונדמה לי שהממשלה הצליחה לקחת את עצמה בידיים. כאמנים אנחנו משתדלים, גם בנסיבות האלה, לנסות להביא לידי ביטוי את מה שיש לנו: יופי, אמנות, יכולת משחק, וגם במסגרת המגבלות, עדיין יש הרבה מאוד פעילויות שנסבות סביב העניין הזה, ואנחנו צריכים לשתף אותן. כי אני חייב להאמין שהעולם עוד ישתנה, לטובה”.
× × ×
סופרלטיב פופולרי בדיבור על טלוויזיה אומר, “הסדרה הכי טובה שלא ראיתם”. במקרה של 'גומורה’ זה גם נכון. הסדרה נהנית מהצלחה בינלאומית בכ־190 מדינות, גם בארץ יש לה קבוצת צופים אדוקה, לצד ביקורות מעולות מחוף לחוף. ובכל זאת, היא זוכה למעט מדי תשומת לב.
‘גומורה’ היא סדרת המאפיה האולטימטיבית. היפר־ריאליסטית, ישירה, נוקבת, מטונפת, אלימה מאוד, עגומה מאוד, מבוך אינסופי של פשע כדרך חיים, שלעולם לא יסתיים. אין בה כמעט פירור של זוהר או בלינגג. היא באה בעקבות ספרו מ־2006 של העיתונאי החוקר רוברטו סביאנו, שהתחקה בפירוט אחר ה”קאמורה נפוליטנה”, ארגון הפשע האימתני, תחת הכותרת שהיא שילוב בין “קאמורה” ו”עמורה”. הספר (ולאחריו גם סרט), המתאר את האכזריות חסרת הרחמים, קרבות השליטה והאימפוטנציה של זרועות החוק, הפך לרב־מכר עולמי. הוא גם אילץ את סביאנו לרדת למחתרת. ד’אמורה הספיק מאז לפגוש אותו בחשאי, אך מסרב להרחיב. אפשר להבין.
‘גומורה’ הסדרה, מעונתה הראשונה ב־2014, המשיכה משם. על רקע עולם הפשע של נאפולי ופרבריה, היא פורשת עלילה פיקטיבית, עם הרבה רפרורים לחיים עצמם, סביב משפחות המאפיה היריבות וקרבות השליטה על שוק הסמים. מקבץ תמונות: בתים רקובים, הד מהפאר של פעם ששקע בדקדנס ובזוהמה. קטנועים מזמזמים ברחובות הצרים, ועליהם ילדים מחסלים עם תתי־מקלע. פגישות דרמטיות, המון שתיקות מאיימות ואיזה משפט פסקני אחד במפגשים המתקיימים בקיוסק עלוב על כיסאות כתר פלסטיק. רציחות מסוגננות ופחות מזה - בכנסייה, באמבטיה, בתא של חנות בגדים, על קערת רביולי במזנון, איפה לא. אין פה אף דון קורליאונה מלא ג’סטות, אין פה כינוסי משפחה עם נשיקות רועשות מעל קערת ספגטי מהבילה. אין בחורות כשפנפנות פינוק. מעט הנשים שיש הן מנהיגות קשוחות ומטילות מורא. ביזנס.
עסקים הם שם המשחק החדש. הפושעים של ‘גומורה’, עם כל הזעם ורגשי הנחיתות של הדרום הנחשל, מדברים ביעילות ביורוקרטית. לצד הפעילות העבריניית האלימה והקלאסית, הרצון הוא לעבור לעסקים כשרים: מכרזים, בנייה, השפעה פוליטית. ביטוי למאפיה דור 2.0 האיטלקית, צעירים מודרנים שמחוברים ללפטופ, לומדים מינהל עסקים ועוד שתי שפות מהמזרח כי זה העתיד.
הסדרה נפלה על הראש של איטליה בהפתעה. כמו משהו שלקוח מעולם שלישי, עם דיאלקט נפוליטני ערסי־עסיסי, שגרם לרבים מהצופים לבקש כתוביות באיטלקית. “העונה הראשונה הצליחה באופן שהפתיע אותנו מאוד”, אומר ד’אמורה. “במיוחד בצפון איטליה". ד’אמורה לא היה צריך להתאמן על השפה. הוא נולד בחבל קמפניה, ורבים מבני משפחתו מתגוררים שם עד היום – מה שהפך אותו למקור גאווה לרבים מהמקומיים. הצילומים, בכל אופן, היו עסק יותר עדין. הם מתרחשים בלוקיישן הפשע היומיומי, במין הליכה על קצות האצבעות, והתנהלות מול המאפיה במקום. עין הסערה הוא בית מגורים בפרבר סקונדיליאנו שהפך לאייקון לתיירים - “המפרשית”. מבנה מוזר בצורת פירמידה מלא דירות קטנות, כניסות מאיימות, חצרות מוכות עזובה ומזרקים. זר לא יעז לדרוך פה. המקום מהווה, בחיים עצמם, את השוק הפתוח לסחר סמים ונשק הגדול ביותר באירופה.
לא פחדת להצטלם שם? אילו תגובות קיבלת מחברי הקאמורה?
“אני קודם צריך להכיר כאלה (צוחק). במקום להתקרב לאנשי קאמורה, יצרתי קשר עם האנשים הרגילים שמושפעים מהפשע. חלק מהם, אגב, הם ניצבים בסדרה. הם פשוט גרים שם. ומה שהבנתי חיזק אצלי את ההכרה שהסיפור שלנו הוא חיוני. החיים שם מאפשרים שתי אפשרויות. ואם בחרת בנתיב הפשע בחיים ממש - אז באמת לא אכפת לך מ’גומורה’. לא אכפת לך משום דבר. כמו שהסדרה מראה, אתה נידון לחיים קשים, חיים של עצב, שהסוף שלהם ידוע מראש”.
הסדרה, והסרט, מלאים באלימות קשה. שהיא גם סקסית ומנומקת בהגיונה הפנימי. נחשפת לביקורת על זה? בנוסח, “ילדים יגידו, גם אני רוצה להיות כמו צ’ירו – הוא יכול לעשות הכל”.
“העניין הזה עורר, ועדיין מעורר, ביקורת מאוד חריפה. אבל תשמע, גם אני כנער רציתי להידמות לאל פצ’ינו ב’סנדק’. גם אני עמדתי מול המראה ואמרתי, ‘אר יו טוקינג טו מי?’ כמו רוברט דה נירו ב’נהג מונית’. ברור שזה לא אומר שאתה הולך וחי את החיים האלה. ההנאה שלך כצופה מסדרה לא מחייבת להעריץ את הדמויות בה, כדי להידרדר למקום שלהן ממש. ומי שכן רוצה לקחת צעד אחד קדימה ורוצה להיות פושע - לא מחובר למציאות. יש לו בעיה אישית. זה לא בגלל ‘גומורה’. חוץ מזה, באיטליה יש מקומות שבהם ילד באמת לא צריך לראות טלוויזיה כדי להכיר את מה שקורה ב’גומורה’. זה נמצא לו מול העיניים”.
הסגנון המחוספס, נטול החנופה והמניירות של ‘גומורה’ עורר השוואות ל’סמויה’. אחרים מזכירים אותה בהקשר של ‘שובר שורות’. ד’אמורה: “האזכור של הסדרות האלה עשה לנו כבוד גדול אבל יש הבדל עמוק בינינו. הדבר הראשון הוא היכולת של ‘גומורה’ להתיך את החקירה העיתונאית בספר של סביאנו, ולספר על בסיס המציאות סיפור בדוי. הדבר השני: בכל סדרה אחרת, ברגע שאתה עושה פאוז מהצילומים, כל אחד חוזר לביתו. זו רק תפאורה. ב’גומורה’ התפאורה נשארת. היא המציאות. האנשים שאתה רואה הם חלק מהפעילות האמיתית שקורית בשטח”.
בן דמותו, צ’ירו, מכונה “בן האלמוות”. לא רק כי הוא שורד כמו חתול רחוב. אלא משום שהיה היחיד להינצל כתינוק, מבניין שלם, מרעידת האדמה הגדולה שפקדה את האזור ב־1980. זה היה אירוע שחיזק את כוחה של ה”קאמורה”, ובהמשך הוביל אותה ואת איטליה לקרבות דמים באזור נאפולי פנימה, ומול ארגוני פשע אחרים. צ’ירו עושה את דרכו במעלה המדרגות. ממעמד של פושע צעיר, המתחבב על ראש המאפיה המקומית, הופך ליריבו וגם לחברו הטוב ביותר של היורש, בנו של הדון, עד שהוא נעשה הסוליסט, רב־פושעים ערמומי ואינטליגנטי שכולם רוצים אותו לידם או לנסות לגמור אותו.
אתה בכלל אוהב את צ’ירו? האיש שחנק את אשתו במו ידיו? שאין דבר רע שהוא לא עשה?
“הייתי בהחלט יוצא איתו לדרינק. מתוך סקרנות. במיוחד בגלל שהוא מייצג התנהגות אנושית שונה לגמרי מכל מה שאני מכיר וחי. אני חולם את צ’ירו. הוא גם מופיע אצלי בסיוטים. אוהב ושונא אותו ביחד. בעונה הראשונה צ’ירו הוא מתבגר פרוע וחסר אחריות. בשנייה, הוא מתבגר בעורמה חסרת רחמים. בשלישית הוא צנח אל הזִקנה, דמות סתווית, מלנכולית. זו הסיבה מדוע לדמויות האלה, שמכונות בהכללה ‘הרעים’, יש כוח לרתק את הצופים לתוך מערבולת של רגשות ומצבי רוח. להתנהגויות של אור וחושך. עבורי כצופה, כשחקן – זה תמיד היה העניין המרכזי”.
הסדרה גם הפכה את ד’אמורה לכוכב־על באיטליה, ולא רק שם. הוא מספר על תופעות הערצה כולל שיגעון קעקועים – הפרצוף של צ’ירו מוטבע על מגוון איברים נבחרים. “אני רק יכול להודות על ההצלחה והחשיפה”, הוא אומר. “נפתחו בפניי הרבה דלתות. כמובן, לכל זה יש גם צד שלילי. אני קנאי לפרטיות שלי, לבית, לחברים”.
× × ×
‘גומורה’ היא גם המבשרת המובהקת לחזרתה של איטליה לתפריט הקולנועי והטלוויזיוני שלנו אחרי שנעלמה באמצע האייטיז והסתגרה בסרטי ליגה ז’ ושעשועוני טלוויזיה איומים, כחלק מההתבהמות התרבותית בתקופת ברלוסקוני. ד’אמורה, פטריוט אמיתי, מבקש להסתייג. "מצב הטלוויזיה באיטליה הוא בסך הכל טוב”, הוא אומר. “יש הרבה סדרות וסרטי קולנוע שמופקים לטלווויזיה. העניין הוא חשיפה מחוץ למדינה".
היה לכם מקדם הצלחה בטוח: מאפיה, אקשן. ומי יכול להגיד לא לשפה של דון קורליאונה.
“ההצלחה היא תוצר כל אלה, אבל בוא לא נטעה: זה קודם כל פרי הכישרון של היוצרים, הבמאים והשחקנים. ויש דבר אחד מרכזי: זו סדרה שמדברת מנקודת המבט של הפושעים. עד הסוף. בלי רחמים, בלי לשקר”.
מה היה הכי קשה במעבר לעמדת הבמאי?
“במעבר לבימוי יש כמובן מגבלות וקשיים חדשים. עבורי כבמאי זה היה הצורך לתת מענה להרבה שאלות שעולות במקום, ולהגיב לכל המעורבים. האתגר שלי היה מורכב במיוחד, כי אני מביים ומשחק ביחד. למזלי, יכולתי לבחור עם מי לעבוד. יצרתי צוות שאני יכול לסמוך עליו, ואני תמיד בטוח שכל רעיון שיעלה, יהיה רק לטובת ההפקה. וזה המון”.
מתי צפויה עונה 5?
“מבחינת הצילומים הכל נעצר. בינתיים אנחנו ממשיכים לעבוד על התסריטים ועל הסצנות וברגע שיינתן אישור, מיד נחזור לצלם”, הוא אומר. תאריך מדויק לשידור עונה 5 כמובן קשה לקבוע, אבל ההערכות הן שנת 2021, לא מאוחר יותר.
הכי חשוב: אתה חוזר?
(צחוק מתגלגל) “הסרט הוא גשר בין עונה 4 ל־5, ונועד כמובן לייצר ציפיות אצל הצופים. האם צ’ירו חוזר? נכון לעכשיו, אני לא יודע. בוא נשאיר את זה פתוח”.
לפנייה לכתב/ת 
