כבר שבועות ארוכים שפניו של בן הזוג שלי מאורכות כצל בשעת בין ערביים. הוא בן 57, בעליו של עסק עצמאי וקטן שפועל כבר למעלה מ־30 שנה, וגם את שעריו הקורונה הגיפה בן לילה, בדיוק כפי שקרה לעוד 250 אלף עסקים אחרים בישראל ומיליונים בעולם. וכיוון שאין לדעת מתי ישוב לפעול, כיוון שהוא תלוי בחזרתם למסלול של לקוחותיו, כבר יותר מחודש וחצי בעלי יושב עם המחשב הנייד שלו ליד שולחן המטבח, לפעמים שמונה ותשע שעות ביום, ומחפש אסטרטגיית קיום ויציאה. חושב על יוזמות חדשות, אבל גם שולח קורות חיים לכל העולם (הקורס) ואשתו ומחפש עבודה מיידית - מעבודת כפיים אצל חקלאים או מגדלים קטנים, דרך ליקוט סחורות ברשתות השיווק ועד כל מה שייתנו לו לעשות, כי בקיבוץ שהוא בא ממנו, אתה נמדד בהיותך עובד או בטלן. ולא, זה לא רק הכסף שמדביק על פניו את מסכת הייאוש כאשר דפי לוח השנה נצברים לערימה ואף אחד לא טורח אפילו לחזור לקורות החיים המדוגמים שהוא משגר באדיקות ("זה בגלל הגיל", הוא אומר לי ואני נאלצת להסכים). זו העובדה שאדם, שבן לילה הופך להיות כלי אין חפץ בו, מאבד את החשק לחיות. ולא בגלל שאנחנו בסכנת רעב וחוששים שיזרקו אותנו מהבית (אני עובדת ומקבלת שכר ונעמוד גם בתשלומי המשכנתה, הכל בסדר), אלא מפני שפתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא מיותר. שהוא אינו משתייך יותר לדבר שהוא גדול ומשמעותי ממנו ושהעניק לו משמעות, חיבור וידיעה מי הוא באמת.
ובדיוק על השוקת השבורה הזאת, שמאפייניה לא רק כלכליים אלא גם נפשיים, מנטליים ובריאותיים, חייבת ממשלת ישראל לתת את הדעת. כאשר מיליון מובטלים מחפשים עבודה בזמן שרבע מיליון עסקים שנסגרו מנסים לחזור לנשום, זוהי מלחמת קיום חברתית. גם מפני שלאנשים נגמר הכסף עכשיו – וכל מי שמזהיר מפני ביזה וזעם שנתחיל לראות ברחובות יודע על מה הוא מדבר – וגם מפני שהייאוש והיעדר האופק נדבקים לפרצוף, וניכרים גם מתחת למסכה.
בשנות ה־50, בעיצומם של ימי הצנע, ידעו קברניטי המדינה שמאות אלפי עולים מחוסרי עבודה יהפכו לפצצת חידלון מתקתקת ולכן המציאו עבודות דחק יזומות – מנטיעת עצים ועד סלילת דרכים - לא מפני שהיו חיוניות, אלא כי הן היו מצילות חיים. את החיים של מי שקמו אליהן בבוקר. לשכר הזעום בסוף החודש היה מחובר צינור חמצן רגשי, שביטל את הרצון להתייאש.
בעולם המערבי מדברים כבר שנים על האוטומציה ועל הטכנולוגיה שידירו את רגליהם של מיליוני אנשים בעולם משוק העבודה. כעת, כיוון שגם התהליך הזה הואץ, כמו דברים רבים בקורונה, חובה לחשוב איך לסייע לעצמאים ולשכירים שנשארו בלי עבודה.
אולי זה הזמן לחזור לפרקטיקה של ימי הצנע, ולא רק להסתפק בפחות, אלא גם להציע למי שכל חייהם שילמו מיסים למדינה, סוג של חבל הצלה במקום חבל תלייה ולייצר עבורם תעסוקה יזומה בפרויקטים נחוצים, כמו למשל, ניקיון חופים ושמורות טבע, טיפול בקשישים שנרקבים בבתיהם כי לרווחה אין מושג שהם קיימים, או הדרכה והוראה, שבהן יש תמיד צורך בעוד מוחות טובים. √
