אש השינוי

השנה לא הדלקנו מדורות בל"ג בעומר, לא הגפנו את התריסים, לא קיטרנו על העשן, לא אכלנו תפוחי אדמה חרוכים ולא התלכלכנו. השנה בעיקר התגעגענו.

התגעגענו לכל אותם רגעים שכל כך קיטרנו עליהם. התגעגענו לאווירה, לפשטות, לאותה מדורה שהייתה ואיננה. ועשינו כל מאמץ לשמור על המעט שאפשר: למשל, הכנסנו תפוחי אדמה לתנור כדי לשרוף אותם קצת ולהריח במעט את ריח המדורה.

ומעל הכל, דווקא השנה מצאנו את עצמנו חוזרים למקורות, לומדים את יסודות החג. מדברים ומספרים ברבי עקיבא וברבי מאיר תלמידו, מסבירים לילדים שרבי עקיבא איבד 25 אלף מתלמידיו במגפה. ופתאום זה נראה כה מציאותי.

בל"ג בעומר הזה מצאנו את עצמנו בשיחות בזום, ממלאים איזה צורך ורעב לידע על החג ומה שהוא מסמל, מנסים להשביע את הסקרנות שלנו. בל"ג בעומר הזה למדנו לשנות, למלא את החג בתכנים חדשים וישנים. בחרנו לטייל בשמורות הטבע, להתפעל מהיופי שעולה מהים שנעשה כחול אמיתי, לשמוע את הציפורים ולחוות מחדש את היום הזה.

בל"ג בעומר הזה, הלילה ה־33 בספירת העומר, חשבתי גם על הקהילות הרבות שנוהגות לקרוא כל שבת פרק מפרקי אבות כדי להזכיר לעצמנו על מה נחרב בית המקדש, ואיך עלינו להתנהג.

שם למדנו כי הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם, שעלינו לחזור לפשטות, לצניעות ולענווה כדי לשמור על העולם הזה. ואכן, בל"ג בעומר הזה חזרנו לשמור על העולם הפשוט, למדנו, לימדנו, ובעיקר הדלקנו את אש השינוי והעולם החדש.

וזה היה ל"ג בעומר אש.