אסף אבידן לא צריך את ג'ים מוריסון שישיר על הרגע שממנו אף אחד לא יצא בחיים. לפני שנה וחצי הוא היה שם, ובקושי הצליח לחזור. "אני זוכר אותו מתנפל לי על הזרוע ומתחיל לקרוע אותה מול העיניים שלי", הוא משחזר את הרגע שבו איולוס - חצי זאב, חצי כלב זאב - התנפל עליו. "ואני צורח כמו שלא צרחתי בחיים, למרות שהמקצוע שלי זה לצרוח. וכמויות של דם ניתזות. זה שיניים של שלושה סנטימטר! והוא נושך, קורע חתיכת בשר ועוזב. ואני בהיסטריה. מנסה להילחם בו. מתגלגל איתו על הרצפה. אומר לו, 'איולוס, מספיק! די!' והוא לא מגיב. ואז חברה שלי מצליחה לפתוח דלת ואני איכשהו זורק אותו החוצה. אני מסתכל על היד שלי והיא קרועה. זכרתי מהטירונות חוסם עורקים. רצתי למטבח למצוא מגבת. ופתאום שמעתי את דלת הכניסה נפתחת".
"הסתובבתי בדיוק בזמן לראות אותו מזנק ותופס לי את הירך. ניסיתי לפתוח לו את הפה, כדי להשתחרר. ואז האצבעות שלי ברוב טמטומי בתוך הפה שלו, והוא סוגר עליהן את הלסת. וזהו, אין אצבעות. הוא קרע אותן לחצי. הבנתי שאני נלחם על החיים שלי. ניסיתי לבעוט בו. תפסתי אותו מתחת לצוואר ודחפתי אותו לקיר. ואז אני קולט שאני נמצא באותו גובה של הפנים שלו. ואני זוכר אותו פותח את הפה ומתקרב אליי ואני מסתובב כדי שהוא ייקח לי רק את האוזן. שנייה מאוחר יותר — הייתי נעשה עיוור או שהוא היה תופס לי את העורק הראשי. והוא תולש לי את האוזן ואני שומע אותי צורח ואת הקראנץ' הזה של העור נקרע מהאוזן. שם הבנתי שזהו, אני הולך למות".
שלושה חודשים קודם לכן הוא החליט לקחת הפסקה מהקריירה המטורפת שלו. עייפות נפשית. תחושת מיאוס. תהייה מה הטעם בכל זה. הייתה גם זוגיות טעונה ומלאה במשחקי שליטה עם בת זוג — שהתפתחה למערכת יחסים פוליאמורית שניהלו השניים עם אישה נוספת, כוכבת ישראלית — שהסתיימה והותירה את אבידן מרוקן. הוא השתבלל עם בת זוגו החדשה בבית הכפר הטוסקני שקנה שנים קודם, 20 דונם כולל כרם ועצי זית. חשב הרבה. קנה סוסים. אימץ חתולה. ואז החליט לגדל כלב. "חברה שלי מצאה מה שנקרא זאב צ'כוסלובקי שזו הכלאה בין זאבה אמיתית לכלב זאב. זה לא חוקי ברוב המדינות וזה נחשב כביכול כלב אבל יש בו הרבה יותר מהזאב. התאהבתי בו ממבט ראשון".
ידעת מה ההיסטוריה שלו?
"חשבנו שאנחנו יודעים. לקחנו אותו ממשפחה שאמרה שהוא לא אלים אבל שפעם אחת הוא נשך אצבע של ילד ליד הגדר. אמרנו טוב, זה כל כלב יכול לעשות. המאלפים שלקחנו היו המומים מהחיבור שהיה לי איתו. תוך שנייה התאהבנו. קראנו לו איולוס, שזה השם של אל הרוחות במיתולוגיה היוונית. והוא הקשיב לי והתחבק איתי. וזה לא כלב. זה זאב. זה גדול נורא. אני טוב עם חיות. מה כבר יכול להיות?!"
אתה זוכר איך הצלחת להיחלץ ממנו?
"נפלתי על הרצפה והוא תפס לי את הירך. עברתי לתחנונים ואמרתי, 'איולוס, מה קורה'. ואני מדמם וכל הדבר הזה מתפרק לך מול העיניים - גם הגוף שלך וגם התחושה שיש לך שליטה על משהו בעולם. איכשהו הצלחתי לברוח וחברה שלי הצליחה לנעול את הדלתות. התקשרה לאמבולנס ולמשטרה. הייתי בהכרה מלאה ובכאבים מטורפים. והם שואלים אותך מיליון שאלות ואתה צועק להם 'מורפיום, מורפיום', כי אני זוכר מהסרטן שהיה לי כמה נחת זה מביא. ואני מחזיק את האוזן הקרועה, אומר, 'אני לא יכול לעזוב אותה כי היא תיפול' ואז כשאני מזיז את היד יצא מהם מין 'אווו'.
"ושם אני זוכר את המחשבה הזאת שאני לא הולך להיות מוזיקאי יותר בחיים. אני לא אוכל לנגן על שום כלי. אני לא יודע אך אני איראה. וזה מדהים כמה מהר ההשלמה באה מ'או מיי גוד אני אני לא אהיה מוזיקאי יותר וכל ההגדרה העצמית שלי תיעלם יחד עם הקריירה שלי', ומאית שנייה אחרי זה אתה אומר לעצמך, 'אוקיי, חיים חדשים ואני אהיה מעוות וחירש וחסר יד'".
זה מדכא? זה טראומטי?
"זה מדכא וזה טראומטי אבל יש בזה גם שחרור. זה להסיט את הווילון מהאילוזיה הגדולה של שליטה ולראות שאנחנו כל כך קטנים, כל כך לא חשובים, כל כך שבירים. אולי זה בריא לי לגלות שאני לא בן אלמוות. כי היה לי היבריס מאוד גדול. הכנסתי לבית שלי זאב, וניסיתי לשלוט בכוח על חיה שזה הטבע שלה".
× × ×
למזלו של אבידן, הסיפור שלו נגמר טוב. הוא עבר חודשים ארוכים של שיקום ופיזיותרפיה. נטע עצים. הכין שמן זית. נתן לעצמו להתגעגע למוזיקה. ליקק את פצעיו שלוש פעמים בשבוע עם פסיכולוגית. את איולוס, שנלקח אחרי התקרית לשיקום אצל מאלפת, הוא לא ראה מאז ליל התקרית. גם שנה וחצי אחרי האירוע, אבידן מודה שספיחי הטראומה עדיין שם. "אני יודע שזה נשמע משונה אבל יש לי מין סכין גדולה... אוקיי, בואי נקרא לדבר בשמו: קניתי מצ'טה ענקית. בהתחלה היא שימשה לפתיחת קוקוסים ואחרי איולוס התחלתי לשים אותה ליד המיטה, לא שאני חושב שאני אוכל להשתמש בה אבל שיהיה".
כאיש שמאמין שהחיים הם מורכבים, הוא יסכים שמתוך כל הרע בקע גם אור. עובדה: הוא התאהב מחדש במוזיקה. ובאישה. ובעצמו. את הטלטלה הגדולה שעבר הוא זיקק לאלבום שייצא בספטמבר וייקרא 'אנגנוריסיס', אותה הארה או תגלית של הגיבור בטרגדיה היוונית, שהופכת עליו את עולמו.
בתעשיית המוזיקה המקומית הוא נחשב כבר שנים לאיש שלנו באירופה. הצלחה ישראלית פסיכית. חבר קרוב של ג'ונתן ספרן פויר והאיש ששון פן הודה ששיר שלו מסמל את הזוגיות שלו ושל שרליז ת'רון. מי שמסתחבק עם אלכס טרנר מארקטיק מאנקיז מאחורי הקלעים ומי שהבמאי וים ונדרס יביים את הקליפ הבא שלו. אבידן, שהתחיל ב־2007 עם להקת המוג'וז, תפס מהר מאוד את תשומת הלב של סוני. אחרי שני אלבומים נוספים הוא והלהקה הפרידו כוחות ואבידן המשיך למלחמת העצמאות שלו, כסינגר סונגרייטר. אלבום הסולו הראשון שלו יצא ב־2012 ובמקביל, הוציא מפיק גרמני רמיקס של שיר שלו עם המוג'וז בשם 'One DayReckoning Song' שהפך להיסטריה עולמית וללהיט הגדול ביותר שאבידן, אדם שמעולם לא היה מיינסטרים, מתפלץ ממנו עד היום. "והוא לגמרי היאצק שלי, אני תקוע איתו", הוא נאנח.
מאז הוא לא עצר. חרש את אירופה מקצה לקצה. תקופות ארוכות הופיע יום אחרי יום לקהל של אלפים ועשרות אלפים. הייתה שנה שהיו לו מאה הופעות, רובן סולד־אאוט. היה על הבמות היוקרתיות ביבשת, מהוותיקן ועד לאופרה של פריז. לכן לא מעט גבות הורמו כשלפני שנה וחצי, ואחרי עוד טור אירופי מוצלח, הוא פשוט נעלם. הסיבות דגרו לו בגוף לא מעט זמן, עד שהבשילו למיאוס מוחלט. ההתקפה האלימה של הכלב שלו, שהגיעה שלושה חודשים אחרי שנעלם מעין הציבור, הרחיקה אותו עוד יותר מהמקצוע. אבל כנראה שאדם צריך לפעמים לברוח ממה שהוא אוהב כדי לחזור עם ליבידו.
"כמה מוזר היה לא להופיע שנה וחצי?" הוא מהרהר. "מוזר כמה שזה לא היה מוזר. לא הרגשתי שום געגוע. עד לפני שנה וחצי לא עצרתי. לקחתי מדי פעם הפסקות קטנות. נסעתי להוואי לכתוב אלבום לבד. ואז חוזר לטירוף ולהופעות ולטורים אינסופיים של מאות הופעות, וכל היח"צ והראיונות לתקשורת".
כמה זה הפריע לך?
"מאוד מהר אתה מתרגל לזה. אולי בשנה הראשונה עוד הייתה בי רומנטיזציה מפונקת על מה זה להיות אמן, אבל מאוד מהר אתה נתקל בכל כך הרבה דברים מכוערים ומשעממים ולא סקסיים, שאתה לומד שאם לא תפנים את זה לתוך איזו אידיאולוגיה שאתה מפברק סביב זה כדי לשרוד, מאוד מהר ייגמרו לך הכוחות. כי העולם מאוד שונה מלקרוא את הביוגרפיה של לד זפלין".
כלומר?
"הרגעים האלה קיימים אבל הם קטנים לעומת הרגעים שאתה יושב במטוס ובוהה שמונה שעות בחלון. אני לא זוכר מי אמר את זה כששאלו אותו מה זה רוקנרול והוא ענה 'לחכות'. זה נכון. אתה כל הזמן מחכה למשהו, ואז קורה המשהו הזה ואין קתרזיס".
מתי שקלת ברצינות לעזוב את זה?
"בטור האחרון ממש נשברתי. אני לא רוצה להיות דרמטי ולהגיד שזה היה דיכאון. אבל הכל נראה חסר משמעות. המנהל שלי, אורי בהט, שעבר איתי את כל הנסיקה האדירה, החליט שהוא רוצה לעזוב את התעשייה בדיוק בגלל אותן סיבות. והוא אומר לי שהוא רוצה לעזוב ואני מרגיש בתוכי שאם אני הייתי יכול לעזוב אז גם אני הייתי עוזב. אתה כל יום מתעורר במקום אחר בלי הרגשה של בית. מקום בטוח, שאתה יודע שעל הספה שנמצאת בו רק הביצים שלך היו מונחות. המחיר הנפשי מטורף. לא סתם הרבה אמנים פונים לסמים ולאלכוהול, מתאבדים, נכנסים לדיכאונות. ועם הזמן ככל שאתה עושה את זה יותר גם הכלים החברתיים שלך נעלמים. אתה חי בעולם שסובב סביבך ויש לך את הנגנים שלך והצוות הטכני שלך והאבטחה ונהגים ויח"צ".
זוכר רגע כזה שהיה אמור להיות לך קתרזיס מטורף וקמת בבוקר ואתה אומר לעצמך, זה כל מה שיש?
"כמעט כל רגע. הזהב הראשון. הפלטינה הראשונה. ההופעה הראשונה בחו"ל שהיא סולד־אאוט. ואז מגיעה ההופעה באופרה בפריז שזה כבוד שמעט מאוד אמני פופ או רוק מקבלים. רק המחשבה של להופיע שם זה אוננות בפני עצמה. ואתה על הבמה לבד והקהל עומד וכבר בשיר הרביעי כולם מוחאים כפיים ואתה אומר בלב, גם אם אני אהיה בוומבלי לא בטוח שזה ינצח את זה. אבל בשנייה שזה נגמר אתה הולך לבאק־סטייג' וזהו, אתה בעוד חדר כמו הרבה חדרים שהיית בהם. ואחרי זה אתה הולך לישון כי למחרת יש עוד הופעה. אתה צריך להתעורר, להיכנס לאוטובוס, לארוז ולשבת שמונה שעות לבד. ואתה שוב תתקשר לחבר טוב שלך או לאמא שלך והם ישאלו, נו איך היה? ומה תגיד להם? היה מדהים. ואיזה מדהים היה. כי מה כבר אפשר להגיד?!"
יהיו מי שיקראו ויגידו: הוא מתרץ כאן איזושהי תקיעות או חוסר הצלחה ותולה אותם במשבר רעיוני.
"שיגידו. אנשים לא יכולים להבין את זה. כל החוויות האלו משאירות אותך נורא לבד בעולם. זה מנכר וסוגר אותך. ובגלל שאין הרבה אמנים ישראלים שעושים את הדרך הזאת בממדים כאלה אז אין לי גם עם מי לדבר על זה. אתה מרגיש שאתה לבד יותר ויותר־ויותר".
× × ×
אבידן של 2020 הוא לא אבידן של לפני שנה וחצי. זה מתחיל כבר בסמלו המסחרי, המוהוק, שנעלם. במקום זה מתנוססת על ראשו כרבולת בגוון פלטינה. הטריגר הסופי שגרם לו לשבור את הכלים היה כשמנהלת הטור החליטה שאינה יכולה עוד. "וכשהטור מנג'ר נשבר הכל מתפרק. אנשים התחילו לשתות מלא. כל עוד אנשים עושים סמים או שותים בחיים שלהם אני לא אגביל אותם. אבל כשזה בא כתוצאה מחוסר זה דבר רע. מצאתי את עצמי באוויר. נשברתי יותר ויותר. לא הבנתי למה אני ממשיך לקום בבוקר".
עד לאותו סיבוב הופעות הוא ניהל זוגיות אינטנסיבית של שנתיים וחצי עם מריקה לילה, אוטוריטת שיבארי עולמית — טכניקת קשירה ארוטית שהגיעה מעולמות ה־BDSM. אבידן נחשף לראשונה גם לגישה הפוליאמורית, שמאמינה כי אפשר לנהל כמה מערכות יחסים שוות ערך רגשי במקביל, כמו גם למשחק עם גבולות העונג והכאב שלו ושל בת זוגו. דווקא אחרי התקיפה שעבר היה לו רגע של הארה על הדמיון בין חיית הטרף שהכניס הביתה, לבין החיה המטאפורית שהזמין לתוך חייו.
"כשהזאב משיל את הציפוי שלו והופך להיות זאב לא ממש אכפת לו שפת האהבה שלך. מעניין אותו השפה שהוא מכיר, שהיא ציד, טרף, כוח. איפה אני מול הצייד שלי. פתאום הבנתי שכל החיים שלי הם פחד גדול מחוסר שליטה שגורם לי לנסות לשלוט בכוח. מריקה היא הנמשל בכל הסיפור הזה. הייתי צריך להבין מלכתחילה שהוא זאב ושזה הטבע שלו".
נפל לך האסימון לגביה רק אחרי התקיפה?
"הבנתי עוד לפני. היא נורא רוצה להיות אדם של בית ומערכת יחסים אבל יש לה את הצד הזה שלא נותן לה לעשות את זה. מריקה לא הסתירה את זה שהיא בעולם ה־BDSM. היינו משחקים כשאני בעל השליטה והיא חסרת השליטה וכל זה היה מסכות על גבי מסכות על גבי סובלימציות של הדבר הזה ששנינו ידענו מלכתחילה שהיא הזאב ואני הבן־אדם וזה כנראה יוביל לזה שיום אחד זה לא ייגמר טוב".
אתה אומר שהיא הייתה הזאב ואתה הבן־אדם כשאתה השולט והיא הנשלטת. זה לא אמור להיות להפך?
"זה בדיוק הסיפור עם כלב הזאב שלי. אני יכול לשים עליו קולר כמה שאני רוצה ולגיד לו שב או אל תשב, אבל בסופו של דבר מי שיש לו את הכוח הוא מי שבוחר אם לשבת או לא. זה עובד ככה גם במשחקי שליטה בין זוגות — אם אתה שפוי ולא משתמש בזה בתור כלי להשפיל את האדם מולך. אם אתה משתמש בזה כמשחק שבונה דברים בזוגיות ועוזר לשים גשרים על פחדים שיש לך. ידענו שמריקה היא אדם שקשה לו עם מערכות יחסים והדבר הזה נתן לנו מסגרת של משחק שבו אסור לה לברוח".
אסור לה רעיונית או שהיא קשורה למשהו פיזית?
"בואי נגיד שאמרנו שבתוך המשחק היא חיייבת להישאר בבית ביומיים הקרובים. זה לא משהו שהיה באמת אבל נגיד שכן. אבל אם היא הייתה אומרת, 'מה זה המשחק המטומטם הזה, אני רוצה לצאת מפה ואסף לא חשוב לי מספיק כדי שאני אמשיך' ולהשתמש במילת הביטחון שלנו, או להגיד על הזין ופשוט להיעלם — אז הכוח הוא בעצם כן בידיים שלה".
וכשהיא מציעה לך את האופציה הפוליאמו־רית?
"הגעתי עם המונוגמיה לנקודה שאמרתי, 'שיט, אני שוב באותה נקודה שנכשלתי'. כשמריקה הציעה את הפוליאמוריה זה נראה לי כמו גלגל הצלה".
יש גם את האמצע. יש יחסים פתוחים.
"זה לא עניין אותנו. פוליאמוריה בארץ קיבלה פרשנות די אידיוטית של תל־אביבים שרוצים להמשיך לזיין כשיש להם חברה. אבל הרעיון הוא לא זיון. פוליאמוריה זו האפשרות לאהוב מישהו בלי להרגיש בעלות כלפיו. אפילו הסמנטיקה שלנו — 'מאמי שלי', 'חמוד שלי', כל ה'שלי' הזה — היא שגויה, כי אני צריך להבין שהיא לא שלי ושהאושר שלה לא תלוי רק בי ואם אני אוהב אותה אני צריך לשחרר אותה. שאם עוד מישהו יכול לעשות אותה מאושרת ומלאה אני צריך להתמודד עם זה. ואיזו מחשבה אפסית ופחדנית זו להחזיק משהו ולהגיד, 'זה שלי'".
וכמה זה היה נורא כשהיא יצאה לדייטים?
"נורא. אתה שונא את עצמך שאתה מרגיש ככה ואז אתה שונא את עצמך על זה שאתה שונא את עצמך. זה לופ אינסופי ונוראי וצריך פרטנרים מאוד־מאוד רגישים וקשובים כדי להכיל את זה אחר כך. כי החזרה הביתה היא קשוחה וצריך לדעת כמה להתייחס לזה ולא לעשות מזה דרמה, כי הדברים האלה עוברים אחרי יומיים־שלושה והכל בסדר. זה תהליך ולמידה על הבשר ועל הלב שלך".
שנה לפני ההפסקה מהקריירה, הם מצאו את הבחורה שתהפוך לצלע השלישית במשולש היחסים השוויוני שהם ניסו לממש. אבידן מכנה אותה "כחולה" כדי להגן על פרטיותה, כי היא כוכבת ישראלית מוכרת. "היה רגע שאני ומריקה כמעט נפרדנו. הגעתי לארץ, וכחולה ואני נפגשנו והתאהבנו ממבט ראשון. זה היה הדבר הכי יפה בעולם, לא הרגשתי דבר כזה מאז שהייתי נער. ואז פתאום מריקה חזרה לתמונה".
רצית שהיא גם תרגיש ותתאהב בבחורה ההיא כמוך?
"בהתחלה בכלל לא דמיינתי שזו אופציה, כי 'כחולה' לא באה מהעולם הזה בכלל. חשבנו שזה יישמע לה סליזי. עד אותו רגע לא היו אהבות גדולות מחוץ לבית".
כאילו מדי פעם יש אורחת במיטה?
"כן. לא מישהי שאנחנו מממשים איתה את הרעיון של אהבה. ואז אחרי כמה ימים הן החליטו להיפגש".
לא נטרפת?
"הייתי קצת לחוץ. ואז מריקה חזרה ואמרה, 'פאק, אני מבינה למה התאהבת בה'. מפה לשם נהיה עניין בין שלושתנו, שהוא הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היינו שלושה אנשים שעובדים על השדים שלהם ואוהבים אחד את השני ולכולנו היה החופש להכיר אנשים. למריקה היה מאהב ישראלי ומאהבת סינית".
אלוהים, כמה אנרגיה יש לאנשים?!
"אני מסתכל על התקופה הזאת ואני באמת לא מבין מאיפה היו לנו את הכוחות. זו באמת כמות מטורפת של דרמה שמספיקה לכמה גלגולי חיים. ואני שמח לראות שהיום זה פחות מנהל אותי".
נראה לי שברגע שאתה מכניס אדם שלישי לזוגיות תמיד יש מישהו שנפגע. זה כמעט מתבקש הנדסית.
"את צודקת והייתי רוצה לשקר ולהגיד שאין גלגל שלישי, אבל זה כן. וכל פעם זה מישהו אחר. וזה יוצר מערכת יחסים שיש בה המון דרמה, בטח כששלוש הנפשות הפועלות הן דרמטיות מטבען. זה הניסיון שלי, אבל אני רואה אנשים אחרים עם אישיות אחרת שזה כן עובד להם. אני לא שגריר של פוליאמוריה".
× × ×
בסוף, הטירוף והדרמה הרגו את מערכת היחסים המשולשת. "קשה לומר כמה זמן זה החזיק יפה. כחולה עברה לאל־איי ואמרנו, הנה ההזדמנות שלי לעבור לארה"ב ולעשות קריירה שם. אבל אז כחולה נתקעה עם בעיות ויזה. היינו חודש בלעדיה. ואז היא הגיעה והיה מדהים שוב. ואז נסענו לפריז והיא לא יכלה לבוא איתנו ועוד דרמה ועוד דרמה. התחלנו לדבר על ילדים ביחד. שמנו את הכרכרה הרבה מאוד לפני הסוסים".
לא היה שלב שהרגשת קצת בחוץ?
"כן אבל עודדתי את זה כדי לייצר משולש יותר שווה שוקיים (צוחק). ובינינו הרבה יותר קל לרוב הגברים לקבל מערכת יחסים של בת הזוג עם אישה ולא עם גבר. כל עוד לא הייתי צריך להתמודד עם זה שלמריקה יש מאהב או שכחולה יוצאת לדייטים עם גברים, היה לי יותר קל".
ומתי הכל התפרק?
"כחולה הגיעה לפריז כשהופעתי בבית האופרה, רגע השיא שלי. ופתאום היא נשברה ואמרה, 'מחר אני לוקחת רכבת' ומריקה לא עצרה אותה, ואני מצאתי את עצמי נמתח בין שני חבלים. עם כל הכאב — והייתה שנה של כאב נורא — שלושתנו מסתכלים על זה עכשיו בתור החוויה הכי יפה וחיובית שהייתה לנו".
ואז גם אתה ומריקה נפרדתם רק כמה חודשים אחרי שנישאתם.
"אחרי הפרידה מכחולה אמרתי למריקה שאני לא רוצה יותר פוליאמוריה אלא להשתבלל למונוגמיה רגעית. והיא לא עמדה בזה בצורה שהכאיבה לי מאוד. היא לא בגדה בי. אבל כן היו הסתרות. יצאתי מזה מאוד בודד".
× × ×
הוא משלב בין גבוה ונגיש. מדבר על מיתולוגיה יוונית וברוס וויליס. אריסטו ובראד פיט. מצטט את יהודה עמיחי ואיימי וויינהאוס. לפני שנהיה מוזיקאי היה אנימטור, התנסה בקולנוע ולמד משחק. אדם עם אישיות של רוקסטאר, כזה שחייב להקסים ולכבוש רק כדי לראות את עצמו משתקף במי שמולו. לצד הפסאדה האמנותית יש בו גם איש עסקים ממולח. מתנהל כבר שנים לפי מודל כלכלי שכולל לייבל משלו ומחשבה אסטרטגית לטווח הארוך. בעלים של שתי חברות. גם מצליח ליצור מוזיקה עם תו תקן איכותי וגם לעשות ממנה כסף.
והייתה כמובן העבודה שלו על האלבום הנוכחי, שעליו עבד עם תמיר מוסקט, שבקע מתוך הכאוס. לפני חודש הוא שיחרר במפתיע סינגל בשם אירת' אודיסי. ב־15 במאי ייצא הסינגל השני, (Lost Horse This ain't Love), שהוא קפסולה מרוכזת לכל התחושות שעברו דרכו בשנה הטעונה שנפתחה בהתקפה האלימה של הכלב. כמשגרדים את הציפוי מתברר שזה שיר על מערכת היחסים עם מריקה - "הדבר המתמשך, המטורף, הגרוטסקי הזה/ שקראנו לו בטעות אהבה/ אבל זו לא אהבה", הוא שר שם.
"יום אחד קתרינה הגיעה הביתה ושאלה אם ראיתי את האינסטגרם של מריקה. סיפרה שהיא פתחה עם החבר הנוכחי שלה אינסטגרם משותף. וכמובן שהסתכלתי והחבר שלה יותר צעיר ממני ויותר יפה ממני. יופי, אז עכשיו אני הולך לזרוק את עצמי מהגג. אחרי כמה שבועות הסוסה שלי נהרגה. אמרתי, אני חייב לכתוב על זה משהו וקראתי לקובץ Lost Horse. כתבתי על האובדן ועל הסתמיות של המוות וחוסר היכולת שלי לשלוט בדברים ופתאום יצא שיר על מריקה. קצת כעס, קצת אכזבה, והבנה שלא הייתה שם האהבה שחשבנו שהייתה".
תוך כדי העבודה על האלבום הגיעה הקורונה. "בהתחלה כולם אמרו, זה רק שפעת, אבל אז התחילו כל העניינים בלומברדיה וסגרו את המחוז ולאט־לאט זה התפשט והגיע לאזור שלי".
והיה לך סרטן בעבר. זה פחד אלוהים עם הקורונה.
"לא רק זה. יש לי גם אסתמה כרונית. ובאיזשהו שלב אחי הקטן ששוכר פה בית ליד נדבק בקורונה".
וואו.
"הוא חטף את הווירוס ואני לא יכול לעזור לו או לבקר אותו! זה היה חוסר אונים מטורף. עשיתי לו קניות ושמתי ליד הדלת. הכרחנו אותו לישון כשהמצלמה שלו פתוחה כדי שאם יהיו לו קשיי נשימה בלילה נדע. זה היה מאוד מפחיד אבל זה עבר".
מה התקופה הזאת עשתה לך?
"שנה וחצי לפני הקורונה כבר הייתי בבית. מבודד. לא פוגש אנשים. אין לי חברים איטלקים. רק אחי. אולי בגלל שאני לא חי בעיר ולא רואה רחובות ריקים, שום דבר לא השתנה בחיים שלי. המשכתי לעבוד על המוזיקה שלי. המשכתי לשתול. המשכתי להיות לבד ולדבר עם המשפחה בסקייפ. רק כשאתה הולך לסופר וכולם עם מסכות אתה אומר לעצמך, אני באפוקליפסה של זומבים. והטורים שלי התבטלו".
כמה זה מטריד אותך?
"לא מטריד אותי. כסף באופן כללי לא מטריד אותי. חשבתי מה יהיה אם אני לא אוכל לעבוד. מה אם האלבום שלי ייכשל ואני לא אוכל להופיע יותר. מה אם כל הדבר הזה שבניתי יילקח ממני מחר".
ומה הבנת?
"שהדבר היחיד שיכאב לי שיילקח ממני זה החיות שלי. כל השאר לא קריטי".
× × ×
עם בת הזוג הנוכחית שלו קתרינה, סטודנטית לביוכימיה, הוא ביחד כבר שנתיים. הכירו באינסטגרם, כשהתחילה איתו. הוא עדיין התאושש מהמשולש ההוא, בעזרת הרבה מאוד מין עם הרבה מאוד נשים. "אתה צריך להיאחז במשהו. אנשים משתמשים במשהו בשביל אסקפיזם: אלכוהול, סמים".
ואצלך זה היה סקס?
"כן. הבולימיה הזאת. הרעיון הוא לא להישאר עם עצמך. זו ההזדמנות שלך לראות את עצמך דרך העיניים של מישהו אחר. לקבל בוסט לאגו לרגע, שיעביר לך את הלילה. אני לא שופט את זה. לי זה עזר".
ואיך זה הפסיק? כשהגיעה קתרינה?
"זהו שזה לא הפסיק כשהגיעה קתרינה כי באתי ממערכת פוליאמורית וממשחקי שליטה ואמרתי, זה מי שאני ובחיים לא אהיה יותר במונוגמיה. אז חיינו כזוג פוליאמרי, אני הייתי בטורים והיא הצטרפה לחלק והיו עוד בחורות. ואז משהו השתנה מאז הזאב. קודם כל היא הצילה לי את החיים כשהתקשרה לאמבולנס. ואז היא לא הסכימה ללכת הביתה מהבית חולים. התעקשה לישון לידי. לא יודע אם משהו השתנה בי עם הזמן. אולי זה משבר גיל 40".
מה המסקנות?
"כשאני מסתכל אחורה הכל נראה לי הבל הבלים. אני לא דילן. אני לא שון פן. אני לא ספרן פויר. אני לא בליגה הזאת. מצד אחד זה לא מספיק לי ומצד שני חלק מלהיות בן 40 זה להבין שזה לא באמת חשוב. חלק מהתהליך זה להסתכל אחורה ולנסות לענות לעצמי מה באמת חשוב לי".
ומה עצמך עונה?
"שאמריקה זה כנראה משהו שלא יקרה לי כמו שחשבתי. שאני כבר לא אופיע במדיסון סקוור גרדן. וזה מפריע לי פחות ופחות. אני יכול לשאת את המחשבה הזאת ולא להסתכל על זה בתור ותרנות. רצית סיפור? אז הנה: אני מופיע במועדון בסן־פרנסיסקו וניגש אליי מנהל המועדון ואומר לי שטום ווייטס הזמין שולחן. אמרתי לו, הוא יודע מי מופיע? אמר לי כן".
ודיברתם?
"לא. הוא הגיע שיר אחד אחרי תחילת ההופעה ויצא שיר לפני הסוף כדי לא להיתקל באנשים. הלך ומאז לא שמעתי ממנו. אין קתרזיס. רצחתי את עצמי שבוע אחר כך איך לא עשיתי יותר כדי לדבר איתו. אבל מה יותר מדהים מזה שהבן־אדם שמע על ההופעה שלי ורצה לראות במה מדובר?"
שיגיד לך שאתה הדבר הכי טוב שקרה מאז הלחם הפרוס.
"לא יודע. אני כל הזמן אומר לאחי שמחכה עדיין לפריצה שלו כפסל וצייר, שאני יודע שזה נשמע דפוק אבל אתה חייב למצוא את האושר שלך בדברים אחרים כדי שכשתגיע הפריצה הזאת לא תחשוב שהיא תמלא את החלל שבך. כיף להיות מסופק ממחיאות כפיים, אבל זה לא אושר. אושר זה משהו אחר".
