רוני דואני העבירה שיעור זום למתאמנים במכון הכושר שלה. הסטודיו שבימי שישי רגילים מפוצץ, היה הפעם ריק. זה היה שבועיים וחצי לתוך תקופת הקורונה. דואני עמדה ליד המתקנים המיותמים, הזיעה ליד הקיר המעוטר בכפפות איגרוף לבנות, ורגע אחרי שהאימון הסתיים היא נשברה. "הרגשתי מועקה. בזמן השיעור ראיתי שאמא שלי הצטרפה לאימון. בסוף הסשן אמרתי ביי, לא יכולתי לעצור את עצמי ופשוט בכיתי. התפרקתי. זה היה שילוב של התחושה הזאת שאתה לא יודע מתי כל זה ייגמר, השקט הזה בסטודיו, בלובי פה שתמיד מלא באנשים בשישי, עם מוזיקה. היה גם שקט ברחובות. הרגיש לי פתאום שככה זה יישאר. מנהל אולפן האונליין לא הפסיק לצלם גם כשהתחלתי לבכות. הרגשתי שאני לא יכולה לעצור. לא יכולתי להחזיק את עצמי".
לפני שנתיים וחצי פתחה דואני בת ה־34 את מכון 'בוסט' בתל־אביב. הכסף נשפך, גם הזיעה, הכל כבר תיקתק יפה כמו בקליפים מודל 2004, אבל אז הגיעה הקורונה ועצרה את הכל. "זה היה שוק בהתחלה", היא מספרת, "לא אשכח את ההצהרה בתשע בערב כשביבי אמר שממחר חדרי הכושר סגורים. לא באמת האמנתי שיסגרו לנו את העסק מהיום להיום. זה היה בלתי נתפס. איך עוצרים את הכל, הילדים בבית, לא הבנתי מה נעשה".
מה עשיתם?
"זה היה לילה לבן. הקורונה הגיעה בטיימינג מאוד גרוע עבורנו. עשינו שיפוץ משוגע, פתחנו חלל איגרוף מקצועי, סטודיו עם ציוד חדש, הכל מוזמן מחו"ל. ופתאום אומרים לך, 'שומעת, אין יותר. הכל סגור'. תחושה נוראית".
חששות, חרדות לעתיד?
"איבדנו הכנסות של מאות אלפי שקלים ואיבדנו שני שליש, אני מניחה, מהלקוחות שלנו - שזה מאות. לפני הקורונה היינו בתפוסה כמעט מלאה ולזה צריך להוסיף השקעה של מאות אלפי שקלים בסטודיו לאיגרוף שכרגע עדיין סגור".
מלחיץ.
"הרגשתי בסרט של נטפליקס, ביבי נואם בטלוויזיה, יורד גשם בחוץ ואנחנו מבינים, בעלי ואני, שמשהו גדול מאיתנו קורה, שהעסק שלנו, שכל הבית נע סביבו, לא יכול להתקיים כרגע ואתה לא יכול לעשות תוכניות, כי לא ברור מה יהיה גם בעוד שבוע. היה גם את הרגע של הסגר, כשהכל הצטמצם עוד יותר. וזה אחרי שהבאנו במיוחד, למשל, מנקים שיהיו פה כל היום, מחטאי ידיים, כל מה שצריך. אלה שנים של עבודה שהלכו לאיבוד כמעט ברגע, רוח שיוצאת לך מהמפרשים".
היו דמעות בבית?
"היה גם בכי בקטע של אני לא מאמינה שאני צריכה להתמודד עם זה עכשיו ואיך עושים את זה עם שני ילדים קטנים בבית. חן, בעלי, היה בטירוף. במשך שבועיים הוא עבד במשרד עד 11 בלילה, כדי לנסות ולהבין איך אנחנו לא קורסים ואיך מתאוששים. אני מעבירה אימונים בזום ובערב עם הילדים לבד ופתאום חוזרים לימים של עבודה אינטנסיבית עד 11 בלילה, כמו ממש בהתחלה, אחרי שכבר הצלחנו להגיע לשגרה טובה".
הצלחתם להתאושש?
עשינו סוויץ', הסתערנו על שיעורי האונליין, הצלחנו לקזז את ההפסדים. בימים הראשונים פתחנו רק למתאמנים שלנו ואחר כך פתחנו לכל המדינה. האונליין גרם לנו לא להיכנס להפסדים יותר עמוקים. הצלחנו לא לקרוס, והמשכנו לשלם שכר דירה רגיל".
× × ×
בנובמבר חשפה דואני ברשתות שיש לה סרטן בזרת, סוג של מלנומה. "אז מכל האיברים בגוף חטפתי סרטן בזרת של הרגל", כתבה. "לפני כחודשיים מאיה נולדה והתחלתי לספור את הימים עד שאני אוכל לחזור לשגרה ובעיקר להתאמן. רגע לפני שזה קרה, אמרו לי בקפלן, 'יש חדשות טובות וחדשות רעות. על מלנומה שמעת?' מיותר לציין שזה הרגיש כמו פטיש של חצי טון על הראש שלי, כמו בוקס בבטן שמעיף אותך אחורה".
ממה זה התחיל?
"נקודת חן בזרת, שגדלה ושינתה את הצורה שלה. הלכתי לבדוק, חזרו תוצאות שצריך לטפל בזה, שזה מלנומה. יש מלנומה שמגיעה מהשמש ויש מלנומה של הקצוות, שזה מה שזה היה לי. אני ובוב מארלי. אחרי הלידה עשיתי את הניתוח. אבל היי כולם, יש לי זרת, יש לי חמש אצבעות ברגל ימין. היא שרדה מצוין את כל מחנה האימונים. הניתוח היה כדי לנקות את המקום ולהשתיל עור".
כאב?
"מאוד. תחשוב כמה כואב שדופקים את הזרת במשקוף. היה לי רגע של פחד לדרוך על הרגל כשהייתה חבושה, הרופאה לא נתנה לי לחכות עוד יום כשהיה אפשר. הרגע של הדריכה הזאת היה בכל זאת מרגש. חודש יכולתי להיכנס רק לכפכפי אצבע מכוערים. זה היה שיעור בחיים, גם אם נשמע כמו קלישאה, ובעיקר הבנתי שיש אנשים סביבי שלא ייתנו לי ליפול".
ויכולת ליפול?
"בהחלט. נכון שאומרים, 'זה כולה זרת', אבל זו שיחה מאוד לא נעימה אצל הרופאה כשמודיעים לך עם המשפט הזה, 'בואי שבי רגע', ועדיין ניתוח והחלמה, לא נעים, בטח לא כשרק ילדתי קודם. אבל לא חשבתי על מוות. לא היו חששות כאלה. זה מצחיק כי פתאום כולנו ישבנו בבית בקורונה ולי זה קרה חודש וחצי לפני. העבודה שלי תמיד נעה סביב הגוף שלי וזה היה מאוד משמעותי להיאלץ להישאר בבית. הגעתי מוכנה לקורונה".
מצב הרוח?
"עליות וירידות. יש רגעים שאמרתי לעצמי, איזה כיף, אפשר לנוח, להיכנס לבינג' ויש רגעים שאתה אומר, אני עוד רגע תולשת את התקרה".
את בטח קראת מה כתבו, שזה הכי חמוד בעולם, שלרוני הילדה הנצחית יש סרטן דווקא בזרת.
"נכון, גם אני הסתלבטתי על עצמי באיזה סטורי, זה מתבקש. אבל הייתה תגובה אחת שהכעיסה אותי, מישהו בפייסבוק כתב, 'מה עושים מזה ביג דיל'. וואלה בשבילי זה היה ביג דיל באותו רגע. נכון שזה חמוד ומצחיק ובסופו של דבר נגמר טוב, אבל זה לא משהו שכיף לשמוע".
מפריע לך שיש עדיין מי שרואה אותך כאותה ילדה?
"הפריע לי עד גיל 30, כשכולם חשבו שרק השתחררתי מהצבא ואני רציתי שייקחו אותי ברצינות. עכשיו, כשאני בגיל 34 ועדיין נראית בת 17 ויכולה להעלות תמונות לאינסטגרם מלפני שנים, ואף אחד לא מזהה שזה לא מהיום, אז בום, ניצחתי. זה כיף".
× × ×
דואני הייתה סטארט־אפ של נערה אחת, מיזם הפופ הישראלי הראשון, כזה שביקש להביא את בריטני ספירס בעברית. היא פרצה ב־2004 עם הלהיט סופרסטאר, שגם הקנה לה שם משפחה לא רשמי, וההצלחה הייתה מסחררת: להיטי רדיו, קליפים יקרים ומושקעים, אלבומי זהב, הופעות ללא הפסקה, פסטיגלים, מרצ'נדייז, הגשה בערוצי ילדים, השתתפות בסדרות כשחקנית, כל החבילה הספירסית, ללא המלטדאון והקרחת, וכל זה הרבה לפני סטטיק, בן־אל, נועה קירל, מרגי או עדי ביטי, רק ללא תמיכת הרשתות החברתיות שממנפות היום את כוכבי הפופ. בדצמבר 2017 התראיינה ל־'7 לילות' והצהירה שהיא עוזבת את המוזיקה, הקריירה היפה ואת הפרנסה המצוינת אחרי 14 שנה. היו מי שמשכו בכתף בזלזול, חיכו בפינה לסינגל הראשון של הקאמבק. דואני החליטה לחזור, אבל הפעם בלי מיקרופון אלא עם תוכנית כושר 'ישראל בכושר' בהגשתה שעלתה בערוץ הספורט (ראשון עד חמישי, ב־13:00). "זה אחד הדברים הטובים שקרו בקורונה. בערוץ פנו אליי ישירות אחרי שראו את האימונים באונליין והבינו שיש פה פוטנציאל לטלוויזיה. נוצרה תוכנית שמצטלמת פה בלי איפור, שיער, סטיילינג".
סגרת מעגל, חזרת לפרונט. יכולת גם להיעלם לגמרי.
"חזרתי לזרקורים, כן, אני לא יודעת להישאר מאחור. לא חיפשתי פאוזה מהעולם הזה של הבידור והתרבות אלא משהו שיעשה לי טוב. אהבתי את המוזיקה, הרגשתי שעשיתי ונתתי ומה שיש יש ועכשיו אני רוצה משהו אחר. עשיתי את זה מגיל 17 עד גיל 30. לא הפריע לי אף פעם שמזהים אותי ברחוב למשל. בגיל 17 ככה ידעתי שסופרסטאר הצליח. גם אחרי הופעות הייתי נשארת לדבר עם הקהל, היום אני נשארת לדבר עם המתאמנים".
בלי השם סופרסטאר כבר די הרבה זמן.
"רוני לבד, אגב, סופרסטאר אף פעם לא היה כתוב בתעודת הזהות. יש לי מספיק שמות שם, לירון, רוני, דואני מונצ'ז. להוסיף סופרסטאר? להרוג את משרד הפנים. זה תהליך טבעי מה שקרה".
אם כי לא יעזור לך, את חלק עכשיו משוק הבידור.
"אבל רק אני מנהלת את זה, הכל פשוט. זה אחרת כשאני עושה את הדברים ומרגישה את הדברים ומנהלת אותם. הפשטות הזאת יוצרת דברים טובים. כשהייתי בת 17 היייתי חייבת הכוונה, והיה הרבה טוב בזה שהייתה לי מנהלת אישית שצמודה אליי ושמרה עליי. בגיל 28 אני חושבת שהבנתי שאני יכולה להתנהל לבד וכשראיתי את האופציות אחרי האלבום השלישי, אמרתי שלא בא לי להתפשר יותר ושאני רוצה לצאת לדרך חדשה. אני לא מתחרטת על מה שהחלטתי".
הקהל של אז עדיין יוצר קשר?
"כן, מאוד. בתקופת הקורונה מלא שלחו לי קאברים שאנשים עושים לשירים שלי. עשינו טייק־אוף על 'אדוני', היה מופע דראג שעשו לי כמחווה, ויש לי עדיין את הקהל שלי אבל עכשיו אני מייצרת משהו חדש. בזמנו הכותרת בראיון אמרה שרוני מפסיקה לשיר. ובאמת בלב הרגשתי שזו הכותרת שצריכה להיות, כדי שאנשים לא ישאלו אותי מתי הסינגל הבא. זו הקלה, והתהליך הושלם בהצלחה. המעריצות של אז התבגרו ויוצרות איתי קשר, אנחנו בגובה העיניים".
'זהו זה!' עשו קאמבק, גם 'הקומדי סטור', אפילו חיברו אתכם בערוץ הילדים למפגש זום. חשבת אולי גם?
"לא. הציעו גם לעשות איחוד ל'בצפר', הסדרה שהשתתפתי בה בעשור הקודם בניקלודיאון. זה נורא החמיא אבל המוח שלי לא שם. לא חשבתי לפתוח את הזום ולעשות לייב רוני סופרסטאר, אלא אימונים ברבאק".
לא צובטת קצת הנוסטלגיה מהימים ההם, הרגעים שלא יכולת לעבור ברחוב?
"שום דבר. אני עדיין אוהבת לשיר את השירים שלי ואני חושבת שעשיתי מוזיקה ממש טובה, אבל אין לי שום מחשבה להיכנס למסע מחדש של חיפוש חומרים, לא־לא".
בשיא ההצלחה שלה הוטחה בדואני ביקורת. טענו שהמוזיקה שהיא עושה סינתטית, חד־פעמית, שהיא מוצר מהונדס עם שירים נחותים. ספק אם החיצים שהופנו אליה אז היו נשלחים היום בעידן שבו הטאלנטים הבולטים הם נועה קירל או יונתן מרגי. דואני פרצה להם את הדרך, הכשירה להם את הקרקע. "עכשיו זה כיף, אה? יש מוזיקת פופ של זמרים צעירים, רוקדים, כל החבילה. כקהל עברנו טרנספורמציה ופתאום, כשדברים מריחים לנו חו"ל, זה כיף ולא מרתיע. סטטיק ובן־אל, אנה זק, עדי ביטי, נועה קירל, סטפן ואגם בוחבוט הציפו את השוק ואת הרדיו. אנשים הפסיקו לקטר כמו שעשו אז, ונהנים. אז היו מי שאמרו שהמוזיקה שלי מהונדסת, אבל הנה, כנראה שהאוזן שלהם התרגלה וכנראה שגם המבקרים התבגרו, כי המעריצים שלי בחיים לא חשבו ככה על המוזיקה שלי. מאוד התחברתי לדוקו של טיילור סוויפט. יש שם איזה רגע שהיא אומרת שהביקורות נתנו לה יותר פוש. זה מה שניסיתי לעשות אז".
אולי צריך בדיעבד להעריך את מה שעשית אז?
"ומה יעזור לי בדיעבד? אני חושבת שכן היו אנשים שהעריכו אותי והיו שני אלבומי זהב ומקומות ראשונים במצעדים וסינגלים שנכנסו לפלייליסט. נכון שהייתה ביקורת, אבל לא נתתי לזה משקל".
היום היה לך יותר קל לפרוץ?
"לא בטוחה. הייתי היחידה וקיבלתי ווליום גבוה. היום יש הרבה. זו באמת שאלה טובה שאין לי תשובה עליה, אבל עשיתי את שלי. לא אשכח שעשיתי את התואר הראשון בתקשורת בבינתחומי, אחד מהמרצים בשיעור עיתונות הביא מצגת על איך בונים כותרות של עיתונים והייתה כותרת עליי, על איזו שטות מהצבא, ואני הסטודנטית יושבת בכיתה אומרת, 'בוא באמת ספר לי איך בונים כותרות'".
נועה קירל זוכה להקלות מיוחדות, היא גם במסלול טאלנט שעיצבן לא מעט אנשים.
"נראה לי מאוד לגיטימי שבתוך הארגון הגדול שנקרא צבא היא לא תתקלח עם כולם כשיש סמארטפונים. למה לא לאפשר לה להתקלח לבד אם אפשר? גם לי נתנו להתקלח לבד וזה בסדר גמור ששומרים עליה. לגבי המסלול, שני הצדדים מרוויחים מזה. הצבא עושה יחסי ציבור, נועה קירל עושה צבא, נותנת דוגמה לאחרות, לא מבינה את הביקורת".
מה השתנה בעולם בין רוני סופרסטאר לנועה קירל?
"העולם של המסחור היום הרבה יותר מקובל. כשאצלי הבאנו חסויות לקליפ, היו ביקורות ואמרו 'אוי ואבוי'. היום ברור שלא עושים קליפ בלי חסויות. היו לי שת"פים עם גופים מסחריים שביקרו וגם היום זה מאוד ברור, וגם כמובן כל המרצ'נדייז, שזה דבר שלא מרימים עליו גבה כמו אז וטוב שכך".
יצא שרוני סופרסטאר הייתה ממוסחרת. לנועה קירל זה בסדר.
"היום לכולם ברור מה שפעם היה צריך יותר להסביר. זה לא מעצבן אותי, אני לא שם. בזמן אמת זה יותר הצחיק אותי. אמרתי לעצמי, איך אני אייצר בלי חסויות וידיאו־קליפים טובים, שייהנו להסתכל עליהם ויהיו באותה איכות כמו של חו"ל? מצד אחד אתם רוצים מוצר טוב, מצד שני ביקורתיים. אבל בסדר, צריך להגיד שהתקופה הזאת לימדה אותי שאי־אפשר לרצות את כולם ותמיד יהיה לאנשים מה להגיד. עדיף לקחת נשימה".
נועה קירל מגיעה במראה אחר, הרבה פחות שדוף. גם זה פחות היה מקובל אז.
"אני תמיד הייתי רקדנית, חייתי אורח חיים בריא. לא היו צריכים להנחות אותי למראה מסוים. אני בעד מגוון ולא רק באזור של נועה קירל, אלא נשים בכלל. אתה יכול לראות את זה היום אצל חברות ספורט. בובות בחנויות שהן יותר מלאות. זה שינוי מעולה".
× × ×
חודשיים אחרי הלידה הראשונה היא העלתה פוסט שבו סיפרה כמה היא מאושרת שהצליחה להיכנס לסקיני ג'ינס. היא סיפרה גם שמאוד רצתה לצאת עם הסקיני מחדר לידה אבל לא יכלה. גם לפני כמה חודשים, אחרי הלידה השנייה, העלתה פוסט נוסף ברוח מתנצלת על החזרה האיטית לג'ינס. היום לא בטוח שזה היה קורה. "השתניתי גם בהיבט הזה. בהיריון הראשון אני זוכרת שמאוד מהר רציתי לחזור לג'ינס, חוויתי המון תסכול שלא חזרתי ללוק שלי מהר, של ג'ינס סקיני וטישרט אחרי השמלות של סוף ההיריון. למדתי בהיריון הראשון שהגוף שלי צריך זמן. זה תהליך של שנה. הפוסט שלי בא לשים דגש על זה שבניגוד ללידה הראשונה, שבה ציפיתי מהגוף שלי לחזור מהר, הפעם אני לוקחת את העניינים באיזי. אולי לבשתי שלוש פעמים ג'ינס מאז הלידה האחרונה. לא בוער לי, היום אני לא מבינה איך התאמנתי כמעט עד הרגע האחרון בהיריון הראשון".
היה מתח אצלך אחרי הלידה השנייה, עכשיו כשאת גורו כושר?
"קצת. רציתי לתעד את החזרה לשגרה ולעשות סדרת סרטונים על איך חוזרים בהדרגתיות אחרי לידה עם אימונים מוכוונים, אבל זה לא קרה. אולי בלידה השלישית. אם תהיה, תלוי איך מאיה ונורי יתנהגו. נורי היה ילד טוב וקיבל אחות. בוא נראה מה מאיה תעשה".
אגב, אולי שילמת מחירים מקצועיים על תדמית טהורה מדי. ציפו ממך לקצת חספוס עם השנים.
"אני לא יכולה להיות אפלה. לא סתם גם במוזיקה שלי נמשכתי לעולמות של הפופ. שינויים כמו שעברו בריטני ספירס ומיילי סיירוס, לא היו עובדים אצלי והיו לוקחים אותי למקומות לא טובים. דברים שרציתי לעשות אחרת, כן עשיתי. למשל, קמפיין בגדי ים בגיל 17. לחלק מהאנשים זה היה, 'וואו־וואו חושפני מדי', לי זה היה כיף. היום זה היה עובר יותר בשקט, אבל אז אני זוכרת שאנשים ביקרו גם את זה".
על רקע הפסקת ההופעות בקורונה, ייתכן שעזבת בזמן את המוזיקה?
"אני לא טובה בחוסר ודאות. לא יודעת מה הייתי עושה אילו הייתי נשארת זמרת. כשאין לך שליטה על משהו, לי אישית זה לא עושה טוב בפנים. ממש לא נעים המצב שם. אני רואה את החברים שלי וזה מבאס כי ההופעות הן עדיין הדרך לדבר עם הקהל, וכמובן להתפרנס. וכמובן שיש מאחורי כל זמר צוות שלם שמושבת. אני יודעת שלא היה לי טוב אם הייתי יושבת בבית".
