הטראומה המשולשת שלי", קוראת תהל פרוש לתקופה שבה נכתבו רוב שירי הספר החדש שלה, לפני חמש שנים בערך. אביה נפטר אז, חודשיים אחר כך ילדה את בנה, וכמה חודשים מאוחר יותר היא ובן זוגה נפרדו.

"זה לקח ארבע שנים עד שאבא שלי מת. אני זוכרת שישבנו כולנו אצל הרופאה ומיד שאלתי 'באיזה שלב?' כולנו ניזוני סרטן מסרטים ומסדרות טלוויזיה, כשהיא ענתה 'סטייג' 4' ידעתי מה זה. סופני. הוא הלך והתמעט אבל לא כל כך שמתי לב לגסיסה בגלל ההיריון וכוח החיים שלו. החוץ הבקיע כמו מבעד שכבה של וזלין".

את כותבת בספר, "רציתי שימות לפעמים ויפטור אותי מנוכחותו, איש לא מוכר שאמור להיות מוכר".

"גדלתי בהרצליה הירוקה בבית שהייתה בו חלוקה ברורה מי בפנים ומי בחוץ, מי אחראי על גידול הילדים ומי יוצא לעבוד. אמא עקרת בית, אבא רואה חשבון. הוא היה איש כזה שהולך לעבודה בבוקר וחוזר מאוחר, רוב שעות הערות שלו הוקדשו לפרנסה, וגם בסופי השבוע הוא רצה שיניחו לו להתאושש משבוע העבודה. אז כן היו טיולי משפחות עם החברה להגנת הטבע, שבהם הוא תמיד היה הנהג, אבל הוא לא היה לי מוכר. היינו מרוחקים.

"רק בשנה האחרונה, כל המחסומים, כל ההגנות שהוא היה צריך להחזיק בשביל לשרוד – התמוטטו. מאדם מופנם, לא מילולי, הוא נהיה מי שכל הזמן אומר כמה הוא אוהב, כמה אנחנו יפים. אני ידעתי כל הזמן שהוא ימות כשהוא יפסיק לנהוג, ובאמת בשבוע האחרון לחייו הוא הפסיק לנהוג, התאשפז, בסדר הזה. הוא מת לבד, לפנות בוקר. אני הייתי האחרונה שהייתה איתו בבית חולים. ממני הוא ביקש שאני אביא לו בגדים חדשים, שאני אכסה אותו. חודשיים אחר כך ילדתי את עילם. אלן דה בוטון אמר שהקורונה מגלה את הצורך להתיידד עם הרעיון של המוות, לחיות עם האפשרות למות. לי זה קרה עם המוות של אבא שלי ועם הלידה, שחיברה אותי בצינור ישיר לכל הסבל שבעולם".

למה את מתכוונת?

"למרות שהייתה לי לידה קלה, למרות שהכל קרה מהר, למרות שהמרדים היה יפה נורא ואפילו החמיא לי על איך שאני נראית - משהו כרה בי את ההבנה של הסבל. את מנסה לסגור בכוח, להסוות, מדיטציה, אבל משהו במנגנון ההדחקה, על הצד החיוני שלו, נתקע. הסתובבתי באורביט אחר מכולם, כאילו יצאתי לעולם אחרי ניתוח לב פתוח שאף אחד לא תפר חזרה. הלכתי לפסיכיאטרית שמתמחה בנשים, לא קראנו לזה דיכאון לאחר לידה אבל היא קשרה את זה לשינויים ביולוגיים שקשורים ללידה ונתנה לי מרשם. לקחתי לוסטרל ואחרי חודשיים אמרתי לה, זהו, נסגר".

כמה חודשים אחר כך החליטו פרוש ואבי בנה להיפרד. "מתרסקים על הקירות ונחבטים במשקופים... בונים איבה בטיט לבנים", היא כותבת בשיר על בני הזוג. "עברתי את ההתמוטטות הפיזית של הלידה ובאותו זמן גם הצלחתי לפרק זוגיות. שלושת צבעי היסוד התערבבו, מחזיק המפתחות הגדול הזה שנקרא אבא לא קיים יותר. אז מה זה אומר להיות בעלת משפחה? אבא מת, הבן זוג הלך - איפה הבעלות פה? כל הפטריארכיה התפרקה לי שם, אז נאלצתי להקים מחדש את הרעיון הזה. גם אותו".

'יחסי בעלות' נקרא ספרה החדש של פרוש, ספר שני אחרי 'בצע' מ־2014 שמזוהה בעיקר עם השורה המצוטטת, "הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב". כמו שמגלים שלושת שערי הקובץ החדש - הוראות עבור בית, ספר הדרכה לבית, בחודש התשיעי - את המוסדות הכלכליים והמרחבים הציבוריים מחליפים הפעם חדר הילדים, מקלחון האמבט, והרהיטים הכבדים של עולם הנפש.

זה לא אומר כמובן שפרוש זנחה את התשוקה לטייקונים. גם היום, בגיל 43, הכסף נוכח בהחלט, תמה שהיא דבקה בה גם בעבודת הדוקטורט שלה, שחוקרת את השפעת הניאו־ליברליזם על הפרוזה של ילידי שנות ה־70 וה־80; את האופן שבו פינה הסכסוך הישראלי־פלסטיני את מקומו בספרות לנושאים כלכליים־חברתיים. אפילו ביקור בבית הקברות, בספר החדש, מדבר על "כל האנשים המתים מביטוח לאומי שמונת אלפים שקלים/ על כל אחד מהמתים הנהדרים/ כמה כסף! כמה אנשים!"

הקינה על הבעלות, מספרת פרוש, התגלגלה לאודיסאה מתמשכת של חיפושי דירה. האבל הוא לא רק על בני־אדם אלא גם על שורת הכתובת, זאת שמופיעה בשיר הפותח, שבו היא מדלגת מהבית ברחוב הלסינקי לבית ברחוב עמנואל הרומי לבית ברחוב טיבר שבעיר אחרת.

"במשך שש שנים, מאז ההיריון ועד היום, עברתי דירה ארבע פעמים. וההגירה הזאת, גם אם היא רק מתל־אביב לגבעתיים, זו עקירה לכל דבר. כשאת לא יכולה להמשיך לחיות במקום שאת אוהבת, שמעצב אותך, זה טרנספר כלכלי ואת כועסת. את כועסת כי מצופה שתעברי בשקט ושלא תמחי על אלימות - אלימות כלכלית שמופעלת עלייך ועל כל מי שגורלו בידי השוק החופשי ומקסום הרווח שלו. אפשר לומר שאז הבנתי את מלוא מצבי: מי שאין שום זכות שבשמה היא יכולה להיאחז בקירות שהיא קוראת להם בית. כי דירה היא לא בית, היא השקעה מניבה. זאת אומרת שמי שאין לו בעלות על נדל"ן גם אין לו בעלות על זעם.

"ובתוך חיפושי בית אינסופיים ומייאשים בין דירות מוכות שחין ודבר, בין פינוי לבינוי, הרגשתי שהמצב הזה מאיים לחסל את השפה ואת הדמיון. השפה שתקה לי כמו ששפה שותקת בטראומה. ופתאום עלתה השאלה הזאת, האדירה, שאלת יחסי הבעלות. על מה אני בעלים בעולם הזה? איזה יחסי בעלות יש לי בעולם? בעלות היא דבר משמעותי, היכולת לצבור היא יכולת משמעותית. אבל מתוך המצב שלי כאמא טרייה, כמי שמגדלת ילד כמעט לבד, כשוכרת שמחפשת דירה בשוק מכוון רווח – הבנתי יותר מתמיד שאנחנו חיים בצבירה פראית, צבירה מוגזמת שבאה על חשבון".

את כותבת על "מפלצות הבית" שאת מאכילה כל יום. מי הן המפלצות האלה?

"החרדות. החרדות של מה זה בית. מה אני אעשה בין הקירות, איך אני אפרנס את עילם, מאיפה תהיה לי הכנסה. משא ומתן תמידי. בית אמור להיות יציב, קירות אמורים להיות קבועים. אבל הדבר היחיד שלא נמצא בתנועה, שאפשר לסמוך עליו, הוא עילם ואני. לא תיכננתי להיות אם חד־הורית, לא התכוונתי לגדל את הילד שלי לבד. הרעיון שהיה לי בראש הוא הרעיון הקונבנציונלי של משפחה. הייתי צריכה לייצר את המבנה 'בית' כשכל הזמן הייתה חרדה שאני לא יודעת מה אני עושה ואני לא יודעת איזה בית יכול, אם בכלל יכול, להיות מאמא וילד. רק אמא וילד.

"וחלק מהסיבה שלקח לי זמן להוציא ספר שני, לצבור את ההון התרבותי הזה, הוא שגידלתי תינוק. העבודה הקשה ביותר בעולם היא לגדל תינוק. פעם עילם שאל אותי לפני שהוא הלך לישון, 'מי אני?' אבל אני שואלת את אותה השאלה כל לילה אחרי שהוא נרדם ואני צריכה לחזור לענייניי – מי אני? הרי גם כשאני יוצרת, גם כשאני חושבת, האימהות אוחזת בי כמו דיבוק. את רוצה להיות דגולה אבל בינתיים הכביסה, ההרדמות, עבודת השירות הבלתי נגמרת. ואני מרגישה שהיצירה מתוך האימהות מכריחה אותי להיות יהירה פחות. אני לא נבוקוב שאשתו ליקקה בשבילו את הבולים למכתביו".

בן זוגה הנוכחי גר בדירה אחרת. גם הוא מגדל שתי בנות מיחסים קודמים. את הספר הראשון פירסמה פרוש לקראת סוף ההיריון, ארבע דירות אחורה, חוויה שמלווה גם את 'יחסי בעלות'. "היריון זה מין סוד של התנסות מוגזמת שאין לו ביטוי, תרבותית. לא רק שאין לו ביטוי, כל התרבות אומרת להפסיק לחשוב עליו. כמו שקורה עכשיו עם הקורונה".

איפה את שומעת שאומרים להפסיק לחשוב על הקורונה? אני שומעת את ההפך.

"היה כבר רגע של מים עד נפש שבו לכולם נמאס ואמרו, 'די, תחזרו לשגרה'. אבל המחלה ממשיכה להיות איתנו, היא עדיין משנה את המציאות שלנו, והמאמץ להסוות את זה דומה למשפט הבלתי נסבל 'היריון זה לא מחלה'. לומר שהיריון זה לא מחלה, זה לומר היריון לא משנה נשים, לא משנה את המציאות שלהן, את התפקוד שלהן בחברה. ההריונית ממשיכה ללכת לעבודה. וכשהתרבות מבקשת לחזור לשגרה היא מבקשת להסוות את ההבדלים, את השאלות העמוקות והמטלטלות שמתעוררות בהיריון. אז את ההוצאה של הספר הקודם לא חוויתי באופן חריף, היא נאלצה להבקיע דרך הערפל שאופף אישה הריונית. דווקא עכשיו, כשאין ילד אמיתי, אני מגלה שדימוי התינוק והספר, 'להוציא ספר זה כמו ללדת תינוק' - דימוי שתמיד סלדתי ממנו - פתאום כן עושה קצת היגיון".

בואי נדבר על הבעייתיות של דימוי הספר/תינוק.

"הרבה פעמים גברים משתמשים בדימוי הזה. תראי, חצי מאוכלוסיית העולם מסתובבת עקרה, לא יכולה לעבור את הטרנספורמציה המטורפת הזאת. גברים מקנאים. אז הם יכולים להשתמש בדימוי התינוק בנוחות. אבל כל מי שילדה מבינה עד כמה הוא בעייתי. היריון זה התנסות קיצונית, זה אינפורמציית גוף שעולה על גדותיה. התזוזות בבטן, המלוניות של השדיים. הייתי אומרת אז לכל הידידים שלי, דמיינו שהזין שלכם גדל, בבת אחת, פי שבעה. הרי זה מופרך! ואת ההתנסות הקיצונית הזאת התרבות מעלימה. היא מבקשת לשכוח אותה, להדחיק. אפילו אני, שהייתי בהיריון וילדתי, מרגישה היום שסיפור החסידה יותר הגיוני מהחוויה הממשית".

מסונכרן על הדקה עם זמן קורונה ישראל, 'יחסי בעלות' (הוצאת אפיק) ראה אור באמצע חודש מרץ. "גם ככה ההוצאה של הספר הזה הייתה כרוכה במתח, בתקלות בלתי צפויות. היה צריך לנקד פעמיים מההתחלה ועד הסוף. הכריכה הראשונה יצאה לא טוב. אחר כך ההפצה התנהלה נורא באיטיות כי העוצר התחיל. הייתי נורא בדיכאון, כי מי חושב על ספרים כשיש קורונה? הנגיף הזה באמת הצליח מעל ומעבר בכל מה שאת מאחלת לעצמך שיקרה עם ספר חדש – הוא מתפשט לכל כיוון, נכנס לכל בית, מדביק את כולם. קינאתי נורא. הרי זו מלחמה אבודה, מי יכול להתחרות במונופול התודעות של הקורונה? אבל שבועיים לתוך המררה, התעוררתי והכתה בי ההכרה שגם זו משאלה".

משאלה?

"בתי הדפוס נסגרו, כל הוצאות הספרים הוציאו את העובדים שלהן לחל"ת, ספרים חדשים לא רואים אור, ובעצם הספרים שהספיקו לצאת הם הספרים האחרונים בעולם. כל המכונה הספרותית הזאת שלא עוצרת לשנייה, זו שבכל רגע פורקים ממנה עוד ועוד כותרים, פתאום מכבה מנועים - ומה שיש הוא מה שיש. הפנטזיה הכמוסה של כל סופר היא להיות הסופר היחיד בעולם, ולי יוצא להתנסות קצת במימוש שלה".

יחד עם מכונות הדפוס נעצרו גם הפסטיבלים הספרותיים, אלו שסיפקו לפרוש לא מעט עבודה וכרטיסי טיסה כשיצא הספר הקודם ("גורסים אותך בהופעות במקומות משונים - סירה שקיבלתי בה מחלת ים, מרחץ טורקי מול אנשים בבגדי ים ומגבות, לובי של בנק"). ב'בטיסה חזרה', שיר בספר החדש שמבוסס על סיפור שקרה, היא חוזרת מפסטיבל שירה בג'נובה שבאיטליה ומשודרגת למחלקת עסקים, "מול כל המביטים ברווחת הרגליים", דוחפת לימונצ'לו לתא המטען.

"הרבה פעמים בפסטיבלים כאלה אני הזרה, היהודייה היחידה, ואני מוצאת את עצמי חושבת את הישראליות שלי שם כמו שאני לא חושבת אותה כאן. פתאום הגזענות והרוע מופנים אליי, ואני אחראית להם. פגשתי בפסטיבל הזה בג'נובה משוררת ששאלה מה אני חושבת על זה שאנחנו אחראים לעליית טראמפ ולאסון התאומים. חברים איטלקים אמרו לי שהם שומעים את זה כל הזמן. ופתאום הפנטזיה הזאת לחיות במקום אחר, מקום שקל לחיות בו, מקום שכבוד האדם בו נגיש, מקום שהוא לא ישראל - הפנטזיה הזאת מתנפצת עם ההבנה שכיהודייה אני האחר הראשון, אני החריגה, אני הכתובת לתלונות על טרור בינלאומי ועל הנשיאות של טראמפ.

"ונרעשת מהאנטישמיות ומהשירה ומשדרוג לא צפוי למחלקת עסקים - הגעתי למושב הצמוד למושבו של איל נדל"ן בינוני, טיפוס קירח שמגלם את כל הסטריאוטיפים היהודיים שאת יכולה לחשוב עליהם. ומכיוון שבעלי הון תמיד מעניינים אותי - התזה שלי בפסיכולוגיה הייתה על טייקונים - קשרנו שיחה במהלך הטיסה. מה זה הנדל"ן הזה, מה הוא בונה, איפה הוא בונה, כמה עולות קרקעות בתל־אביב. ולראות כמה חביב הוא היה, כמה נחמד, זה היה בשבילי עניין. הרי מבחינתי הוא עומד בצד השני של המתרס".

בשיר את אפילו מדמיינת שהוא מבקש ממך מספר טלפון. מפנטזת על גיפופים עם הבן השזוף שלו.

"כי כזה הוא הארוס - מחבר. מחבר את המין עם הכסף ועם השירה. בסופו של דבר אנחנו מדברים על אותו דבר, ארוס. שם אנחנו מתחברים".

אז ככה, בסופו של דבר, נראה האקטיביזם? חיפוש אחר בעל עשיר?

"האקטיביזם שלי נעשה במלחמה על תודעה ולשון. בשבילי השירה היא סיכוי לשבירה של הדמיון הקפיטליסטי. זה אולי המודוס הכי מנוגד לעבודה יצרנית, שהיא מדידה ושוות כסף, כי שירה, בפשטות, אינה נצרכת. אבל טמון בזה יתרון - אני באמת לא צריכה דבר אלא עט ונייר. עבודת שירה עומדת בבצורת, בשידפון, מתאימה לתקופה של משבר כלכלי. במובן הזה, אני מזדהה מאוד עם מה שכתבה גרייס פיילי בשיר 'אחריות': 'זאת אחריות החברה לאפשר למשורר/ת להיות משורר/ת... זאת אחריות המשורר/ת להיות עצל/ה, להתבטל מעבודה ולנבא'".

הנה זה פה הבית

הִנֵּה זֶה

פֹּה הַבַּיִת

בַּבַּיִת גָּרָה

דֻּבַּת גְּרִיזְלִי

וְכָל הַחֹרֶף

עָצְמָה עֵינַיִם

וְהֵבִיאָה יֶלֶד

וּמַה

חָלְמָה בַּקִּירוֹת

דְּבַשׁ וּתְאֵנִים

וְחָלְמָה

בַּיתטַח בַּיתמָט

קִירוֹת צְדוֹקִים

וְהֶעֱבִירוּ אוֹתָהּ בַּקַּיִץ

מֵאָה וּשְׁמוֹנִים טוֹן

בָּשָׂר פַּרְוָה סְפָרִים וְיֶלֶד

הֶעֱבִירוּ אוֹתָה בְּכָל שְׁנֵי קַיִץ

לְקִירוֹת אֲחֵרִים

דֻבָּלֶ'ה יָפָה

חַיָּה בָּרִצְפָּה

הַחֶשְׁבּוֹנוֹת עוֹטְפִים אוֹתָהּ

וּמִבַּעַד לַסוֹרֵג

עֵץ תּוּת.