בלתי תלוי

היהודי זיס - רשומון // יאיר מינצקר - מאנגלית: אביעד שטיר - עליית הגג ומשכל - 278 עמ'

בתחילת 1737 מת במפתיע הדוכס קרל אלכסנדר ששלט בנסיכות הקטנה וירטמברג שהייתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה - אותה ישות מדינית מעורפלת שתהפוך בהמשך לגרמניה. מיד לאחר מותו נעצר יוסף זיס אופנהיימר, בנקאי, יועץ ו"יהודי החצר" המקורב ביותר לדוכס, והועמד למשפט בשורה של עבירות מפוקפקות - בהן שוחד, בגידה, גניבה, זיוף מטבעות ועבירות מין - שתוכנן המדויק לא הוסבר וממילא לא הוכח. אחרי 11 חודשים בכלא הוא הורשע ונידון למוות בתלייה. המון של 20 אלף בני אדם צפה בטקס ההוצאה להורג שלו, שלאחריו ננעלה גופתו בכלוב מתכת שהוצב בראש עמוד הגרדום.

במאות שעברו מאז צברה דמותו של אופנהיימר - שמוכר יותר בתור "היהודי זיס" - עוצמה סמלית שהפקיעה אותו מהסיפור הפרטי שלו. הוא תואר לסירוגין כיהודי סטריאוטיפי מזוהם מוסרית או כקורבן חף מפשע של מערכת אנטישמית ממוסדת - תלוי את מי שואלים. סרט התעמולה הדוחה שיזם יוזף גבלס ב־1940 קיבע סופית את דמותו כגיבור טרגי שנרצח בשל יהדותו, אחד מרשימה שכוללת גם את שיילוק, דרייפוס והרופאים היהודים שהוצאו להורג על ידי סטלין.

הסיפור של היהודי זיס זכה למאות ייצוגים ופרשנויות, ועכשיו מצטרף גם ספרו של יאיר מינצקר, היסטוריון ישראלי שפועל בארצות־הברית. מינצקר נוקט גישה ייחודית בבואו לתאר את האיש ואת גורלו. עבורו הסיפור של אופנהיימר הוא לא אירוע אוטונומי שניתן להציג באופן מוסמך והחלטי; הוא קשור באופן הדוק לאופן שבו תפסו וחוו אותו בני תקופתו, ובחינה של הררי המסמכים והמקורות מתקופת המשפט מייצרת כמה וכמה גרסאות מנוגדות של חייו ושל מותו.

"כשכתבתי את הספר הזה אף פעם לא התכוונתי לכתוב עוד ביוגרפיה סופית בהחלט של היהודי זיס", מגלה המחבר. "המטרה הייתה לכתוב חיבור חדש על ההיסטוריה של המשפט שלו (ושני הנושאים האלה הם לגמרי לא זהים). מאחר שאופנהיימר היה כלוא בזמן המשפט, הוא היה רחוק מעין הציבור, נקודת המבט שלו הורחקה, והקול שלו תמיד נשלט על ידי אחרים. אני חולק על היסטוריונים שטוענים שאפשר להתבונן באופנהיימר ישירות, או לשמוע את קולו האמיתי. לדעתי, טענות כאלה הן במקרה הטוב משאלת לב, ובמקרה הגרוע פנטזיה פטרונית שמעניקה לאופנהיימר מרחב ויכולת פעולה שמעולם לא היו לו במהלך מאסרו".

מכיוון שלא ניתן להגיע לאמת אחת מוסכמת, מינצקר בוחר להתמקד בארבעה אנשים שהיו קשורים למשפט והותירו שובל של טקסטים ומסמכים. כל הארבעה מתמרנים בתוך סבך של אמונות, דעות קדומות ואינטרסים, והתוצאה היא אותו רשומון שמופיע בשם הספר בעברית (במקור הוא נקרא 'המיתות הרבות של היהודי זיס').

הראשון הוא פיליפ פרידריך ייגר, השופט החוקר הראשי במשפטו של אופנהיימר ומי שכתב את סיכום החקירה על פשעיו לכאורה. מינצקר מוכיח שייגר שלף את "הראיות" שהובילו להרשעה מתוך תפיסה מוקדמת באשר לאשמתו של אופנהיימר, שהיו מעורבים בה התנגדות פוליטית, קנאה בפריווילגיות שהעניק לו מעמדו המיוחס אצל הדוכס, ותיעוב אישי שנולד ממשפט קודם שבו שניהם היו מעורבים. השני הוא יהודי שהמיר את דתו לנצרות בשם כריסטוף דויד ברנרד, שביקר בתא המעצר של אופנהיימר במטרה לגרום לו להודות בפשעיו ואגב כך לדחות את יהדותו. הטקסט של ברנרד כתוב לפיכך במסורת של ויכוח תיאולוגי בין־דתי. אחריו ביקר בתא המעצר יהודי חצר נוסף, מרדכי שלוס, ודיווחו מתאר את האסיר כגלגול מודרני של יוסף המקראי, מי שנמכר על ידי אחיו אבל סלח להם אחרי שעלה לגדולה במצרים. המקור הרביעי הוא סופר פופולרי בזמנו בשם דוויד פאסמן, שניפק כמה טקסטים המתארים את אופנהיימר נודד בעולם המתים, ומערבבים יחד התקפה על דמותו, הזדהות עם הטרגדיה שלו ותיאור כמעט פורנוגרפי של רגעיו האחרונים.

מינצקר לא מנסה ליישב בין הגרסאות השונות. להפך. מבחינתו הסיפור של אופנהיימר מדגים את המגבלות של המחקר ההיסטורי כולו - הדחף לייצר נראטיב אחד מוסמך מאוסף של עדויות, רשמים ומסמכים שכולם מתווכים. כותבי ההיסטוריה, לטענתו, מתעלמים מהמגבלה המובנית הזאת ונוקטים סגנון כתיבה "ספרותי" חד־משמעי ואוטוריטטיבי - בבחינת מספר יודע כל - שלא נותן ביטוי לריבוי הקולות של המחקר.

מינצקר כותב באופן בהיר ומרתק, שמאפשר לו לצייר דמות מורכבת של זיס וגם מוכיח את הטיעון המתודולוגי שלו בלי ליפול לקלישאות פוסט־מודרניות. הוא עושה את זה בין השאר באמצעות "שיחות" שמשובצות בין הפרקים המוקדשים לארבע נקודות המבט, ובהן הוא מאפשר לקוראים מדומיינים לשאול שאלות, להתווכח איתו ולהעלות השגות. חבל רק שהשיחות האלה עמוסות מדי בהתייחסויות לתהליך הכתיבה ולהכרעות שקיבל המחבר, וגם לא חוסכות ממנו מחמאות ("אני חושב שזו דרך חזקה מאוד לסיים את הסיפור"). 'היהודי זיס - רשומון' הוא בהחלט ספר יוצא דופן ומומלץ, אבל ההופעה של דברי שבח בתוך דיון שבו המחבר נותן ביטוי לקולות שמבקרים אותו - היא לא יותר מאשר התחזות מתוחכמת לענווה. •