yed300250
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 13.05.2020
    ג'רי והקיסריות
    שלמה ארצי | איור: יזהר כהן

    הסטנדאפיסט/ החיים חייבים להיות מתובלים בהומור, אחרת איך נחזיק מעמד בימים אלה, שבהם אלפי אנשים שעסקו בהומור, בתרבות, בשירה, במשחק מול קהל, איבדו את פרנסתם כליל, ואין איש שמראה להם אופק. לא, הם לא סלבס. שלא יהיה מקום לטעות. הם אנשים שמתפרנסים מליהנות איתכם.

     

     

    עורך: תומריקו

    עורך: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אז תן להם בראש ג'רי, שמעתי את עצמי לוחש קריאות עידוד מהסלון בלילה לג'רי סיינפלד בן ה־66, סטנדאפיסט אמריקאי מובטל אבל כזה שפחות צריך לדאוג לו, כשצפיתי במופע החדש שלו בנטפליקס. הוא היה שנון לגבי החיים, כהרגלו, ובעיקר אהבתי את התובנה שלו שהפער בין נהדר לפארש הוא כחוט השערה. ורק הצטערתי שהוא לא דיבר שם על אביו קלמן, שהיה בעל מלאכה, ועל אמו, בטי, שהייתה ממוצא יהודי־סורי מחלב. אבל עזבו. עוד נגיע אליו בסוף.

     

    בינתיים היינו השבוע עם שאריות הבג"ץ, היועץ, השרים החדשים, הפעוטונים, הצהרונים, אל על, וכמובן החשש של רבים, שלמרות מה שנראה כסוף הקורונה, מסרבים לשחרר ולהסתער, נניח, על הקניונים, על בתי המלון באילת, על מקומות טיסה פנויים, או סתם ללכת חופשי לשיננית או לחגוג את הסוף של ההתחלה.

     

    פגישת הנצורים/ "נו, ראית כבר את הילדים?" זה היה משפט המחץ והלחץ המתון שעברתי כששערי הקורונה החלו להיפתח. ובסוף אחרי שחסמתי בנפשי את חומת הגעגועים שלי לאהוביי שהפכו ל"נערי הפייס־טיים" היומיומיים שלי, החלטתי כמו רבים מהנצורים להשתלט על פחדיי ולראות אותם, קרוב. מבלי אמנם לגעת, אבל לחוש, להריח, למשש אוויר, כי הרי אני בעסקי אוויר.

     

    וכשהגעתי אל הבת שלי ונכנסתי לחצרם, ליבי דפק מהתרגשות. וכשכולם, כולל הנכדים, חיכו לי שם עם מסכות, חילקתי נשיקות ופקודות סטייל, "לא להתקרב מדי נעמיל'ה", כי סבא בכל זאת כמעט בגיל של ג'רי סיינפלד.

     

    ואחרי שהנכדים התפנו לענייניהם נשארנו רק שירי בתי ובעלה, השחקן יפתח קליין, שני עצמאים שאיבדו כמובן את פרנסתם, וניהלנו שיחת סיכומים זמנית מרגשת על מה חשנו כל התקופה הזו. ואמרתי להם שלא ידאגו כי יהיה בסדר, וגיליתי להם, בין השאר, שלמול הקורונה יצא לאור שוב ילד השואה שבי. והערתי שאישית לא התלהבתי מכל אלה שאמרו שזה רק שפעת. כי זה כמו להגיד, "זה רק הופעה". ולנכדה שלי נעמי סיפרתי על ר' שמעון בר יוחאי הקדוש, שנידון למיתה על ידי השלטון הרומאי, והתחבא באומץ לב עם בנו אלעזר בבידוד של 12 שנים במערה וחי על מי מעיין וחרובים מהעץ ולימוד תורה. והיא הגיבה בהתפעלות ואמרה: אז מה זה חודשיים?

     

    ייקח זמן/ ואם נניח שכל התחזיות השחורות על גל שני לא יתממשו, האם נופיע, תופיעו? שאל יפתח. לא בטוח שייתנו להכניס 4,000 מוכי טראומות לקיסריה, עניתי, והתעניינתי מי יהיה שר התרבות החדש.

     

    כן, העולם נהיה קשוח ומבקש לעצמו פתרונות ביניים בקורונה. התרבות המוזיקלית, למשל, מתגלמת בינתיים בשירי הבוקר של כל מיני זמרים שהחליפו את שירי הלילה בחידונים ומול הכיסאות הריקים. והתחושה היא שעד שנופיע, ייקח זמן.

     

    ומלבד זה התלוצצנו, התמרמרנו, השווינו ת'משקלים שצברנו בתקופה הזו למול אדל עם הפחות 50 קילו, שנראית בתמונה כמי שאיבדה את כל שמחת האדליות שלה. וגם העלינו חשד שכל הסיפור של מדונה והקורונה היה טריק יחסי ציבור. של מי? שאל יפתח. "של הקורונה כמובן", עניתי.

     

    וככה הפגישה נמשכה איזה שעתיים. וכשהערב כבר ירד, ונעמדתי ליד שער ביתם כדי לצאת, פרצתי לפתע בבכי משחרר כי כנראה נפרצו כל מחסומי האבא שבניתי בבידוד מחוסר היכולת שלי לפגוש אותם. ויום למחרת, כשנפגשתי גם עם שני הבנים שלי, בן ויונתן, שהם מלבד כל השאר גם צמד מוזיקאים יוצאים מהכלל, והם דפקו לי וואחד קונצרט חינם עם פסנתר וגיטרה ושירים של אואזיס, עפתי מהתרגשות על שירתם. כן, בלב הבורגנות המשעממת שאנחנו לא פעם מתים לפרוץ אותה, קיימת כנראה גם אהבה ענקית ונוחות לבורגנות שבתוכנו, כלומר למשפחתיאדה. למי שהכי קרובים אלינו בעולם.

     

    כמו מכתב תודה/ אני מהרהר כבר כמה ימים באיזה רצון קטן לכתוב מכתב אהבה ותודה לתושבי הארץ שעמדו בזה. סתם בתור אדם קטן, שותף לגורל שהתבונן בהכל. רק שעד שהספקתי לכתוב שורה, כולם ברחו החוצה וקצת נשארתי מאחור. ובכל זאת תודה בשמי ובשם כל מי שלקח חלק במפעל הקורונה הזה. מכל אלה שסגרו עלינו את הסגר וחטפו ביקורות, ועד אלה שפתחו אותו, וגם חטפו ביקורות.

     

    הקורונה תפסה אותנו כבני ערובה. הפתרון שלה זה כמו סודוקו שאני בחיים לא אדע לפתור. אז עוד תודה לכל מי שלא נתן לה להשתלט עלינו, הרופאים, המתמחים, השוטרים, האחיות, המטפלים, אפילו התקשורת, כן, כן. כי פה מהחדר כולם מילאו לי את החיים בשעות של פיזור נפש וחוסר הגדרה. מה הבעיה. הקוסמטיקאית הנהדרת מנהריה שקיבלה מהג'ינג'י מהאוצר בפעימה הראשונה בסך הכל 2,000 שקל, שלא הספיקו לה לשלם אפילו חשמל. וכמובן כל שאר העצמאים שעוד מתווכחים אם האפליקציה נותנת או לא נותנת. ג'יזס. באיזה שעה מתביישים במשרד האוצר?

     

    כלונסאות בחדר הלבשה/ היה ליל ירח מלא כששבתי מהילדים, אז עצרתי בצד לצלם סלפי עם ירח כשאני לוחש לעצמי בהקלה, "מזל שאני עדיין מבחין בירחים", וגם דימיתי רגע שבו אזכה לשמוע את המשפט הבא: "אתמול היינו בהופעה שלך ושרת את 'ירח' ושרנו איתך והיה כיף".

     

    כן, אני אוהב את צלילי ההרגעה הקרויים "חוזרים לשגרה". אבל בתוכי אני שואל, האם זו אשליה? אגלה לכם משהו: מתחת לבמת קיסריה יש חדר הלבשה רומאי, שנראה כמו מערות שחפרו לפני הרבה שנים. ושם הייתי מתלבש משנת 1985 כשהתחלתי להופיע בקיסריה. והנה, יום אחד לפני חמש שנים בערך, סגרו את חדר ההלבשה הזה, ומחשש לקריסה שמו מוטות (כלונסאות) תמיכה שישמרו על הקירות. ולא פעם זה העסיק אותי בזמן ההופעה (אני מקווה שכבר סידרו את זה), מה יהיה אם הכל יקרוס. אבל המשכתי להופיע. אז ככה בדיוק אני חש עכשיו.

     

    אי־אפשר לשכב מתחת לשולחן עם הפנים למטה כמו נגד הפצצות במלחמה, כי זו מלחמה אחרת, אמרתי לשירי ויפתח. אבל מבחינת המקצוע הכל די קורס. התיאטרון סגור, קיסריה שוממה ומחכה, ורק בסדרה הנהדרת 'אדי' (נטפליקס כמובן) שמתרחשת במועדון ג'אז צרפתי ממשיכים לנגן ולהופיע.

     

    הנחתה אחרונה לג'רי/ הערב עם ג'רי סיינפלד האגדי התלבש עלינו לפני שבוע בלילה כמו כפפה מחוטאת ליד. וכשהוא תיאר שם את היציאה פעם מהבית להופעה בתור סיוט בורגני כי זה כלל בייביסיטר, התלבשות, התאפרות, פקקים, עם מי הולכים ולאן, איפה הכרטיסים וכמה זמן ההופעה? ואת המסעדה שאחרי ההופעה, עם כל הספיישלים המעצבנים שלה. והחזרה הביתה עם בטן נפוחה תוך כדי מריבת אוהבים. אז אחרי התיאור הזה הוא שאל את הקהל שלו: נו, מי צריך סיוט כזה שנקרא הופעה?

     

    "אנחנו ג'רי, אנחנו", רציתי לצרוח לו מהסלון שלי. אנחנו שמחכים כבר בקוצר רוח שהקהל יתחיל את המסע שלו מהבית להופעה. ושמאחורי הקלעים תישבר הדממה והזמר (אני) יעלה לבמה ויגיד לכם: "ערב טוב קיסריה, באנו לשיר לא בתור חידון שירים, אלא בתור הדבר עצמו ויאללה תיהנו". ורק דבר אחד קטן... שהבמה לא תקרוס. כי שם למטה... נו, הכלונסאות האלה שהיו אז, הכל עדיין מאוד פריך. כמו החזרה לשגרה.

     


    פרסום ראשון: 13.05.20 , 20:34
    yed660100