שלישי 14 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 13.05.2020
    מי שמאמין
    מה שעידו קוז'יקרו פיספס ב'הישרדות' אצל רגב הוד, זה מה שהשמאל פיספס בישראל
    חנוך דאום

    מפה לשם, אני צופה בעונה החדשה של 'הישרדות' באדיקות מסוימת, בעיקר כדי לייצר לנשמה שלי מנה הגונה של אסקפיזם. אין שם באי קורונה ואין חלוקת תיקים בין מפלגות. מה יש שם? או. טוב ששאלתם. באחד מפרקי השבוע שעבר, באמצע משימת חסינות, היו שני מתמודדים משני שבטים שונים על איזה מצוף. תפקידם היה לא ליפול. עידו קוז׳יקרו ‑ שלנצח אחזיק לו טובה על גביע יול"ב שלפני 16 שנה הוא הביא לנו, אוהדי הפועל ירושלים ‑ הביט יחד עם רגב הוד, זמר ים־תיכוני, בקרב הסוער. הוד היה במתח ועודד את המתחרה מהשבט שלו: אבא תעזור לה, הוא פנה לריבונו של עולם פעמיים. קוז'יקרו ששמע זאת התקומם ואמר לו: בזה אלוהים מתעסק? אין עניים? אין גרים?

     

    כאן המקום לציין שאת המילה גרים קוז׳יקרו לא ביטא נכון. הנקודה הזו חשובה לי, כי בדרכו הוא ניסה להתנשא על רגב הוד שגילם מבחינתו את הבחור הפרימיטיבי. לכן חשוב לי שיירשם בפרוטוקול שקוז׳יקרו, שבעיניי עצמו היה הקול המושכל באותו דיון, אמר גָרים ולא גֵרים. זו גם טעות וגם הזכיר לי כי כאשר הייתי תלמיד ישיבה, היה לי פאנץ' דבילי אך מתוק על זוג שמתגייר ועל הדלת של ביתו יש שלט שבו כתוב "כאן גרים בכיף". רגב הוד, על כל פנים, שמע את קוז'יקרו טוען את טענותיו, וענה לו בשלוש מילים: זו האמונה שלי. 

     

     

    בנקודה הזו מקובל לחשוב שקוז׳יקרו מבטא איזה היגיון ורציונליות בעוד רגב הוד מבטא עמדה עממית, שלא לומר מטופשת. על פניו יש כאן עימות בין הליאור־שליינים ההגיוניים, מול העדר המסורתי שחי בדמיונות משונים על אלוהים שמתעניין בהישרדות פיליפינים. ובכן, אני כופר בכך. בעיניי הגישה הביקורתית - ואני לרגע משליך אותה על קוז׳יקרו והופך אותו לנציגה - היא בדיוק הסיבה לכך שהשמאל החילוני לא מצליח להתנחל בלבבות ולכבוש את ליבו של רוב העם הזה: הוא מנותק ומתעליין ובעיקר מפספס את הרעיון המרכזי של אנשי המחנה הלאומי, שמה שמאחד אותם זו קודם כל המסורתיות.

     

    מה שקוז'יקרו מסרב להבין זה שרגב הוד יודע היטב שהקדוש ברוך הוא איננו צד במלחמת השבטים של הישרדות, ולמרות זאת הוא מרשה לעצמו לקרוא לו לעזור, משום שהוא לא מתבייש בכך שברגעי חרדה ומתח הוא נשען על "אבא שבשמיים". וכשהוא אומר לקוז'יקרו שזו האמונה שלו, הוא מקפיד לא לסתור את טענותיו ההגיוניות של קוז'יקרו ולא לטעון שאלוהים כן מתערב במה שקורה שם באי, אלא פשוט לבקש ממנו לכבד את רצונו לספר לעצמו סיפור אחר. לכבד את הרצון שלו למצוא נחמה באפשרות האלוהית. וזה בעיניי מה שקוז'יקרו ושליין מפספסים: רגב הוד והמוני בית ישראל פונים באופן מודע לאבא שבשמיים עם הלב, לא עם השכל. זה מתוק ואנושי, ולבוא להסביר להם שהם טועים זה לא להבין שהם מעולם לא אמרו שהם צודקים. למה? כי בשונה ממה שקוז'יקרו סבור, להתפלל לאבא שבשמיים זו לא "הטענה" שלהם. זו האמונה שלהם. 

     

     

    ואם כבר אבא שבשמיים, בשבועות האחרונים אני מבקש ממנו בליבי להחזיר את שאהבה נפשי, ולאפשר לי ולחבריי האמנים לעלות שוב על הבמות. לא כתבתי עד כה על המחסור בהופעות, משום שאינני במצב דחק ואני יכול להרשות לעצמי לא להופיע כמה חודשים. זה אמנם כואב לי בנשמה (כאב פיזי), אבל אני מודע לכך שכאשר מדברים על הקורונה הכלכלית לא מדברים על אנשים שהנשמה שלהם מרוקנת, אלא על אלה שהמקרר שלהם מרוקן. העניין הוא שגם אם חלק מהאמנים מסתדרים, התעשייה שמאחוריהם לא תשרוד. אני לא מבין בכלכלה וביציאות ממשברים, אבל יש לי את שעיניי רואות: את מנהל ההצגה שלי שלא עובד; את אנשי המשרד של המפיק שלי, שיצאו לחל"ת; את מנהל משרד הכרטיסים שהוציא את עשרות עובדיו לחופש; את הסדרן המתוק של צוותא, שכתב לי שהוא מתגעגע; את הבחור שמחזיק את הניו־מדיה של אחד המועדונים שבהם אהבתי להופיע, שכבר רוצה לחזור לעבוד; ואת עובד חברת הסאונד, שאני פוגש במעט ההופעות שכן נערכות בתקופה זו (באופן דיגיטלי), ושומע ממנו על כך שהוא דוהר אל הנקודה שבה גם הוא ייאלץ להתחיל למכור את נכסיו. אלה לא "טאלנטים", אלא עובדים מסורים כמו שיש בכל תעשייה, שמפרנסים כמעט חצי מיליון בתי אב בישראל (נתון שקיבלתי מאיגוד המפיקים). וליבי חס עליהם. הם מבינים שהופעות זו התקהלות וגם מותרות והם לא מתלוננים על כך שסגרו להם את העסק באבחה אחת. הם גם לא מלינים על כך שהם יחזרו אחרונים. הטענה שלהם אחרת: הם מצירים על כך שלא עוזרים להם לייצר לעצמם אופק. מדובר באנשים יצירתיים. הם רוצים להתאים את עצמם לעידן החדש, אבל הם חייבים הכוונה. חייבים גב.

     

     

    מפיק שאני מכיר ומוקיר התחיל לעשות מעשה: הוא הבין שבאוויר הפתוח יש פחות סכנת הדבקה, והחל להכשיר מקום אינטימי תחת כיפת השמיים, שיהיו בו ספות זוגיות במרחקים גדולים ויעמדו בכל הכללים של היגיינה. הבעיה היא שאין לו כתובת במשרד התרבות או הבריאות לשאול בה מה כדאי לעשות כדי שהמקום יוכל להיפתח בהמשך, אפילו באוגוסט. על מה עליו להקפיד? כמה מקומות כדאי שיהיו בו? 500? 300? 200? עזבו הבטחות ועזבו הנחיות חד־משמעיות. הוא מבין שאף אחד לא יודע כלום והכל ניסוי וטעייה. אבל אם היה איזה שולחן עגול שיהיו בו אנשים כמוהו מהשטח ואנשי בריאות ואנשי ממשלה, שינסו לפחות להעריך מה כדאי לעשות ויעבירו לו מידע בזמן אמת, הייתה לו לפחות תקווה. 

     

     

    הבאתי פה את הזווית ואת הזעקה של האנשים בתחום שאני מכיר, אבל אני מסיק ממה שעיניי רואות כמה בעיות יש בשאר התחומים, כמה אנשים במצוקה יש בישראל וכמה מעט פתרונות המדינה מציעה. ובאופן אישי, באמת הכל בסדר. אני מנצל את ימי הקורונה לסיים ספר שחלמתי לכתוב ואני חוגג את החיים. אבל סביבי יהום הסער. ענפים שלמים הוקפאו ועסקים רבים בסכנת הכחדה. והם לא צריכים כסף, אלא תקווה. הם לא זקוקים לרחמים אלא לסיוע. וכן, גם תפילה לא תזיק להם. אבא תרחם.

     


    פרסום ראשון: 13.05.20 , 20:35