ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סיפור אהבה
    7 ימים • 13.05.2020
    סיפור אהבה
    אנה בורד

    הוא: ידידיה בר חיים, בן 35 היא: אלה בר חיים, בת 40

     

    ידידיה, מנהל פיננסי בחברה ציבורית אלה, שותפה מייסדת במשרד עורכי דין meilaw

     

    יחד: עשר שנים. סטטוס: נשואים שמונה שנים, הורים לשלושה ילדים וחתול, גרים ברמת־גן.

     

    איך הכרנו

     

    אלה: "בדיוק סיימתי התמחות במשפטים. הייתי בת 27, גרתי אצל ההורים בכרמיאל, כל החברות שלי כבר היו בזוגיות, ואני יוצאת לדייטים אבל זה לא מצליח. הייתי מוטרדת, וגם אמא שלי התחילה לשאול מה קורה. ואז החלטתי לעבור לירושלים ולהתגייס לפרקליטות הצבאית, חשבתי שאולי זה יפתח לי אופק חדש וגם אצליח להכיר מישהו. ביום הראשון במחנה עופר פגשתי קצין צעיר עם כיפה על הראש, ושם שמעולם לא שמעתי קודם".

     

    ידידיה: "הייתי בן 22, ושמחתי שיש מישהי חדשה ויש לה אוטו ואפשר לנסוע איתה לבסיס במקום בהסעה. הסתדר לי יופי".

     

    אלה: "ה־20 דקות האלה באוטו כל יום הפכו לשיחות אל תוך הלילה, ונהיינו חברים מאוד טובים. הייתי משתפת אותו בדייטים שלי ומתייעצת, ומספרת כמה קשה היום למצוא בן זוג".

     

    ידידיה: "מהר מאוד הבנתי שאני רוצה שהיא תספר לחברים שלה על דייט איתי, רק לא ידעתי מה לעשות עם זה. אבל לא התייאשתי. קיוויתי שהיא תחכה לי עוד טיפה ושהכל יסתדר. לאלה לקח הרבה יותר זמן להבין את זה. הרבה־הרבה יותר".

     

    אלה: "כשהכרנו היינו במקומות כל כך רחוקים. אני כבר רוצה להתחתן ולהביא ילדים, והוא צעיר ועדיין עם כיפה על הראש. בגילים ההם הפער הזה הוא מאוד משמעותי. אני מבית רוסי שחשובה לו המסורת הרוסית, השפה, המנטליות, בית מאוד חילוני".

     

    ידידיה: "ואני גדלתי בירושלים, בכור מבין שמונה אחים במשפחה חרדית־לאומית. בפעם הראשונה שהלכתי לקולנוע, למשל, הייתי בן 17".

     

    אלה: "עברו בערך שנתיים עד לרגע שבו זה קרה בינינו, אבל פחדתי שאני מבזבזת את הזמן. נפרדנו. ברחתי לתל־אביב".

     

    ידידיה: "וזה לא כל כך עזר לה, אחרי כמה חודשים עברתי גם".

     

    לפגוש את ההורים

     

    אלה: "פחדתי מהתגובה של ההורים שלי שהבאתי בחור מבית דתי, אבל הם היו כל כך מאושרים רק מלשמוע שיש לי בחור! אמא שלי אפילו אמרה, 'אז מקסימום תשמרי שבת!' (נקרעת מצחוק). הזמנתי אותו לפגוש אותם לראשונה ביום הולדת משפחתי, חגיגה רוסית הארד־קור, מלא חברים, המון אלכוהול, ריקודים. אמרתי שאם הוא שורד את זה, הכל בסדר".

     

    ידידיה: "ובסוף הערב אבא שלה חיבק אותי ואמר: 'אתה משלנו'. כמה שתיתי? לא זוכר, אבל נתתי ביצוע. מהצד שלי החששות היו יותר כבדים".

     

    אלה: "ההורים שלו אמנם ידעו שהוא כבר לא דתי, והבינו שהוא לא יתחתן עם מישהי דתייה, אבל יש לא דתייה ויש לא דתייה מבית רוסי, ומבוגרת יותר. אז כשהחלטנו להפגיש את ההורים, כל צד הכין את שלו: אני, למשל, הסברתי להורים שלי למי מותר ללחוץ יד ולמי לא".

     

    ידידיה: "ואז אתה יושב במסעדה וכולם מסתדרים ואתה לא מבין ממה בכלל נלחצת כל כך. כשההורים של אלה רצו לארח את ההורים שלי, הם הכשירו את כל המטבח שלהם - והרי מדובר בפרויקט - ועשו את זה ברמה שלא תבייש שום בד"ץ, וההורים שלי אכלו".

     

    אלה: "היום הילדים שלנו מדברים רוסית ושרים שירים ברוסית, וחוגגים נובי גוד, ומהצד השני יש להם סבא קידוש, שהולכים איתו לבית הכנסת כשאנחנו נוסעים לירושלים בשבתות. הם מכירים וחיים את שני העולמות, וזה העולם החדש שיצרנו".

     

    שמות חיבה

     

    אלה: "מאחר ולרוסים לא כל כך קל לבטא את השם 'ידידיה', ההורים שלי ישר המציאו לו שם חיבה רוסי: 'דידיק'. וזהו, אצלם הוא דידיק, מאז ועד היום".

     

    ידידיה: "גם החברים שלנו קוראים לי ככה".

     

    כאן גרים בכיף

     

    אלה: "מאז שאנחנו יחד אני אומרת לידידיה: 'בבית שלנו יהיו כלב וחתול, לא יעזור'. ולפני שנה זהו, באתי יום אחד - וכל יום אני אוהבת לבוא עם משהו חדש - והודעתי לידידיה שהיום מביאים חתול. הוא ניסה להתנגד, אבל הייתי בהיריון, ובכלל אי־אפשר להתווכח איתי, חבל על הזמן. נסענו, הבאנו חתול, ראינו 'רפסודיה בוהמית' וקראנו לו פרדי, ומאז ידידיה מאוהב בו, זה הבן הרביעי שלו".

     

    ידידיה: "ומה עם הכלב? אולי נביא מתישהו, כשהילדים יוכלו להירתם למשימה".

     

    אלה: "או כשאני אקום בבוקר ואחליט להביא כלב".

     

    שגרת קורונה

     

    אלה: "עם שלושה ילדים קטנים בבית, בני שבע, חמש וכמעט שנה, זה מאתגר מאוד, וגם במשרד שלי הייתה תקופה עמוסה. כל הקורונה עזרנו בהתנדבות לעצמאים בעניין מימוש הזכויות שלהם, הקמנו קו חם לאמהות חד־הוריות והצלחנו לעזור לחלקן למנוע את הפיטורים שלהן".

     

    ידידיה: "היו הרבה רגעי טירוף. אני בשיחת ועידה בזום ובמקביל צריך לחבר את הילדים למסגרות שלהם, ולידי יש תינוקת צורחת. ועם כל הקושי מצאנו זמן איכות עם הילדים, שיחקנו קטאן בערבים, ובכלל אלה למדה לשחק משחקי קופסה".

     

    אלה: "כן, זה לא ממש אני. אבל אפילו נהניתי. חוץ מזה, הילדים למדו שיעורי מוזיקה בזום והשתפרו בנגינה".

     

    ידידיה: "זה בסוף בית רוסי (צוחק)".

     

    תחזוקת הבית

     

    אלה: "אם בשלב כלשהו מיציתי את השעות הקשות עם הילדים, ואני אומרת לידידיה, 'עכשיו אני צריכה לצאת עם כוס יין למרפסת', הוא עוזב הכל ורץ לילדים, כי הוא יודע שהשיא שלי הגיע".

     

    ידידיה: "אני זה שעושה את הכביסה ותולה, אבל אלה לא מרשה לי לקפל, כי אני לא מבין בקיפולים".

     

    אלה: "יש לי גם כללים מאוד מדויקים איך להכין את הקפה שלי, ואם חלילה ידידיה שוגה…"

     

    ידידיה: "אני מצטיין בזה!"

     

    ההבדל הקטן

     

    ידידיה: "אני טיפוס מופנם ואלה הרבה יותר אמוציונלית. אני יכול לשבת מעשר עד עשר ו־20, אלה תתקשר אליי שבע פעמים, וכל פעם עם משהו אחר שמטריד אותה".

     

    אלה: "אני מאוד אינטנסיבית, וידידיה תמיד מאוד שלו ומכיל, לא משנה כמה פעמים אני אהיה מוטרדת מאותו הדבר. מישהו אחר כבר היה אומר לי 'חלאס', וידידיה ירגיע".

     

    ידידיה: "ומצד שני, אלה יכולה לטפל בארבעה דברים בבת אחת, ולי ארבעה דברים כנראה ייקחו ארבעה ימים. זה טוב, כי עם כל הרוגע אני צריך לפעמים מישהו שידרבן אותי, ואלה צריכה שנייה מישהו שיעצור אותה מלקבל התקף לב (נקרעים מצחוק)".

     

    מה למדנו

     

    אלה: "ידידיה אחר לגמרי מהטייפ־קאסט שבניתי לעצמי, ושאני או הסביבה שלי חשבה שאכיר. אבל מה שחשוב בסוף זה החיבור הפנימי, החיבור של הלב. למדתי שהכל אפשרי, רק צריך לפקוח את העיניים, להשתחרר מהתפיסות שאת מביאה מהבית, מעצמך או מהסביבה, של מה מתאים ומה לא. אם לא הייתי עם עיניים פקוחות, לא הייתי פה היום. וכשראיתי שהכל אפשרי, וגם המשפחות שלנו התחברו, זה עזר לי להגשים את עצמי גם בחיים המקצועיים".

     

    ידידיה: "והנה עובדה, היום יש לנו שלושה ילדים. כשאתה מוצא את הפתרון מחוץ לקופסה, אתה פשוט מבין שסתם המצאת את הקופסה".

     


    פרסום ראשון: 13.05.20 , 21:13