נחיתה מכה

פעם בכמה זמן, אנחנו בכל זאת נכנסים לסקייסקנר, לראות מה חדש. מי יודע, אולי השמיים בכל זאת נפתחו ונגה ניר נאמן בדיוק הייתה עסוקה בבדיקת סדינים דקדקנית באיזה צימר באמירים. בפעם האחרונה שבדקנו, כרטיס טיסה אחד לכרתים עלה 830 דולר, וגם זה בטיסה לא ישירה, אלא במין סלאלום אווירי שמתחיל בטורקיה, חולף באלגנטיות על פני איראן, נוחת בנחיתת ביניים על פני אחת מהטבעות של סטורן ונגמר אחרי שלושה ימים.

830 דולר למסע בסדר גודל קולומבוסי ועוד לכולה כרתים, אין משפט שמבהיר יותר כמה העולם השתנה לנו. בחודשיים הפכנו להיות סבא וסבתא שלי, שפעם נסעו חודש באונייה רק כדי להגיע ללונדון. יש לי תמונה של האקסודוס הזה שהם עשו. סבתא שלי לבושה בהידור – חצאית עיפרון, חולצת מלמלה עם עניבה. היא נשענת על המעקה של הסיפון ואפשר לראות כמה היא גאה, היא מבני המזל הפריווילגים שעוד שבועיים יזכו לראות את הביג בן. ואני? בת דור טיסות הלואו־קוסט, אני ראיתי כל כך הרבה פעמים את הביג בן, את המונמארטר, שהלב שלי נהיה גס כלפיהם כאילו מדובר בבניין של המשביר לצרכן באבן גבירול. מהר מאוד התחלתי לחפש מקומות שאף אחד לא ראה חוץ ממני, אפילו הזוהר הצפוני לא היה מספיק טוב בשבילי, כי כל הסלבס כבר העלו תמונות שלו באינסטגרם ולא בא לי לצפות באורות ירוקים מטר מאירית רחמים שצועקת, "כפיים לשמיים, חברים".

"אין כלום ליוון", רן אומר ורוכן על המחשב, "הכי זול ביומולדת שלך זה כרטיס טיסה למילאנו. 260 דולר".

"אז בוא נקנה", אני אומרת.

"מילאנו, כן?" רן אומר, "מילאנו כמו בבירת לומברדיה? המחוז עם התפרצות הקורונה הכי גדולה?"

"הם בטח ינקו את הרחובות ממש יסודי עד אז", אני אומרת, ולרגע אחד, זה נראה לי הגיוני, שנטייל באיזה כפר יד ביד, משתדלים לא לחשוב על כמה אנשים גססו על המיטה בבתי האבן הציוריים שלפנינו. נאכל פסטה שחורה במסעדה על הדרך, מנסים להתעלם מבעל הבית חסר הטקט שמתעקש לספר לנו איך ליד הקיר הזה ממש עמדה מכונת הנשמה כי הכריחו אותו להסב את המסעדה לבית חולים שדה. ופתאום אני נזכרת, אני אצטרך לחבוש מסכה בכל מקום, החופש כפי שהכרתי אותו, אותו חופש נהדר שלקחתי כמובן מאליו בכל אחת מעשרות הנסיעות לחו"ל שלנו, אבד.

"בלי אופק ובלי חלומות אנשים לא יכולים לחיות", רן אומר. ובאמת, מאז שיצאנו מהסגר אני בסוג של בלוז. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שרן עוד לא חזר לעבוד. אחרי זה הבנתי שאני פשוט עצובה בגלל הקיץ. כלומר בגלל ההבנה שהוא יהיה שונה. אני אוהבת לעבוד קשה כל החורף, רק בשביל הידיעה שבאזור יולי, נפרוץ כמו גלמים ממחבואי החורף שלנו, נעופף לנו ברחבי העולם כמו פרפרים שיכורים, ממלאים את הכיכרות, מפצים את עצמנו על העובדה שהחיים הרגילים הם מכאיבים. אין כמעט יום שיעבור בלי שתרגיש עצב, קנאה, תסכול או סתם אפסוסיות, ורק בחו"ל לא מרגישים את זה.

הכמיהה הזו לטוס לא מיוחדת רק לי. מדובר באובססיה לאומית, כמו שרואים היטב במהדורות החדשות, שעוסקות במשבר הטיסות בהרחבה. לפני כמה ימים ראיתי בחדשות שחברות התעופה מתכננות לשים בכל מושב כיסא אחד עם הפנים אחורה, בגלל מדיניות השמור־מרחק החדשה. "מי פראייר מספיק לטוס ככה?" אמרתי לרן. למזלי הוא לא ענה לי "את", למרות שבמצב הקריז לטיסות הנוכחי שלי, הייתי מוכנה גם שיקשרו אותי לכנף, העיקר להיות עוד פעם אחת בחו"ל.

הקורונה חשפה בצורה די מדויקת מה היה מיותר בחיינו הקודמים, ועל מה אי־אפשר לוותר. לחם זיתים ממאפיית בוטיק ב־38 שקלים? נאפה בעצמנו בבית. שמלה ב־836 שקלים? מי לעזאזל יסתכל עליה כשאני אקח מהר טייק־אווי? אני לא חושבת שמישהו יוציא 1,240 שקל על זוג נעלי עקב של סטיוארט ויצמן, בעולם שבו הויצמן היחיד שמעניין הוא המכון שמפתח חיסון. הטיסות? הן דווקא התבררו כצורך חיוני.

חברה שלי אורית, למשל, אישה נבונה שמעולם לא רכשה לעצמה זוג נעליים ביותר מ־300 שקל, הזמינה השבוע חמישה כרטיסי טיסה ללונדון לראש השנה. לא רק שהם עלו 600 דולר לכרטיס, חברת התעופה הודיעה ש"המחיר עלול להשתנות בעקבות קוביד־19". והיא בכל זאת הזמינה. עד כדי כך היא רצתה לעצמה אופק. מי יודע, אולי מה שדחף אותה לזה היו הממוריז שקופצים לה בפייסבוק, לפני חמש שנים היית בתקופה הזאת במדריד. קבלי תמונות שלך מחובקת עם בבון בטנזניה.

ככה זה, טסנו בכזאת קלות, שפסיכולוגים התחילו להיות מודאגים שזו הפרעה נפשית. בכתבה באתר פסיכולוגיה קנדי שהתפרסמה קצת לפני הקורונה, כינו את זה "דרומומאניה", מלשון "דרומו" לברוח ו"מאניה" - טירוף. "לסובלים ממנה יש דחף אבנורמלי לטייל", הסביר פסיכולוג מפורסם, "והם מוכנים לבזבז הרבה מעבר ליכולתם הכלכלית כדי לנסוע, ואפילו להקריב את העבודה שלהם". אנשים כאלו אובססיביים לצבור כמה שיותר חותמות בדרכון שלהם, ועד שהם לא יגיעו למחנה שבויים משוחזר בקמצ'טקה בסיביר, הם לא ירשו לעצמם לעצור.

לקח לי זמן להבין שלא מדובר בטיפוסי קצה. שגם אנחנו, בשנה שבה התעקשנו לטוס לא פחות מחמש פעמים, נכנסים להגדרה. זו הייתה שנה בלתי נשכחת, פחות בגלל החוויות ויותר בגלל החור בחשבון שלנו. ביקרנו באנגליה, בספרד, בסקנדינביה, בפולין וביוון, אבל השיא היה בינואר, כששוב בדקנו סתם את הסקייסקנר. בדיוק חזרנו מטיול מהמם בשוודיה. ועדיין, כשהדיל לבודפשט ב־38 דולר קפץ מולנו, לא הצלחנו לסרב. הרי וויקאנד בארץ יעלה לנו יותר.

מהרגע שנחתנו בבודפשט נכנסתי לסחרור של חייבים להספיק. אפילו בספא המפואר לא הצלחתי ליהנות. גם לא הסכמתי לעצור באף בית קפה עם נברשות זהובות. משכתי את רן, מחפשת את ההנאה האבודה שאני לא מצליחה להרגיש בעוד שוק איכרים, עוד אנדרטה, אפילו למוזיאון נידח שעסק כמדומני בכפתורי תפירה.

בסוף מצאנו את עצמנו בנמל, משקיפים על ספינת קרוזים נורווגית, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "הנה, פה החופש שחיפשתי, לא בעיר המסריחה מסרדינים ובושם הזאת שיש לה אישיות של מאדאם זקנה, אלא בספינה שנוסעת לה ממקום למקום". כיסופים, זה מה שתקף אותי אז כמו כאב בצלעות. לא יכולתי לעמוד ברגש שנפל עליי יחד עם השמש השוקעת, בהבנה העצובה שלא, אני לא אוהבת את החיים שלי בארץ.

יש משהו בטיולי בינג' שכמו בכל אורגיה רומאית שכולה שתייה, סביאה והקאה, גם כאן החזרה לארץ משאירה אותך עוד יותר מחורר, עוד יותר חייב שכבר יהיה לך את הכרטיס הבא ביד לכדי להצליח למלא את הבולען הזה שאיתו אתה קם מדי בוקר. אני חושבת שברגע ההוא מול הספינה, החלטתי: התשובה לא נמצאת בחיי נדודים בתור הנוסעת מחדר 7. היא נמצאת בלעצור שנייה ולחשוב מה כל כך רע לי בשגרה שלי, שממנה אני חייבת לברוח.

והתשובה הייתה ברורה: לא ערים מסוגננות חסרות לי, לא בית אופרה בקלאסה או שופינג באורבן אאוטפיטרס. טבע וים, זה מה שהנפש שלי צריכה. אני לא יכולה לסבול את החופים של חולדאי עם הטרקטור שמיישר את החול כאילו שהוא גל גדות שזקוקה לפוטושופ. אני חייבת למצוא מקום שבו שחיות בוקר ארוכות וחיטה מתנועעת ברוח זו דרך חיים.

ככה הגענו לכפר ההוא בכרתים, וזה היה נפלא. חיים פשוטים. בחופשה הראשונה ההיא שם הבנתי שכל דבר שיהיה יותר מפונפן יהיה בזבוז של זמן. ומאז כל שנה ביומולדת שלי אנחנו נוסעים לכפר הקטן עם המרפסת הקטנה, עציץ הבוגנוויליה שכל ערב צריך לקשור בחוט את הגבעול החדש שהיא הוציאה, ריח היסמין הפתייני שנישא בערבים. והים. לא אכפת לי שיותר יפה בקריביים, כי הצבע הכחול הפראי שלו הוא בשבילי המפתח המדויק שפותח לי את הנשמה. זה מה שמאפשר לי לסבול את החיים הכואבים של אדם מבוגר, הידיעה שכשהחורף ייגמר, אני אהיה על המרפסת בכפר שלנו, תולה את חזיית הביקיני הרטובה שלי, רצוי אחרי סקס.

הנה משהו יפה על אהבה. היא לא רק דפיקות לב מואצות. לפעמים היא דווקא להניח, להרפות, להגיד "פה, פה טוב לי, מכאן אין טעם להמשיך ולחפש". יש משהו נהדר בלחזור על אותו דבר כל קיץ מחדש עם אותו גבר, משהו שמרגיש כמו בית, כאילו שהצלחת לבנות בקתת עץ חמימה בתוך הלב.

"נחכה ליולי", רן אומר וסוגר את המחשב, "אולי אז כן יהיו טיסות, אולי הן יהיו אפילו זולות יותר".

"נחכה ליולי", אני אומרת. "לאן את הכי מתגעגעת בחו"ל?" הוא אומר עכשיו, "בעצם, אל תעני, אני יודע", ולשנינו עולה ריח של יסמין באף.