לא פשוט לחזור לספה בסלון של ההורים. עד לקורונה השגרה הייתה הצגות, הופעות, אולפן, כמעט כל יום, גם חדר כושר. יומיים לפני שנכנסו המגבלות ומדינה שלמה יצאה לחל"ת, הייתי בפגישה בטדי הפקות ודיברנו על מופע ראשון שלי. ואז הכל נעצר. לקחתי החלטה שאני חוזר הביתה כי העדפתי לוותר על הלבד שלי מאשר לא לראות את ההורים. העדפתי להיות שם בשבילם, ולוותר על הפרטיות שלי לתקופה לא ידועה. היום הראשון היה מדהים, זה כיף, משפחה מגובשת. ישנתי על הספה בסלון כי אין לי כבר חדר בבית ברמת־גן. לאט־לאט זה התחיל להיות קשה יותר. אתה בן 28, אין לך לו"ז, מדי פעם אתה מנסה לעבוד בזום, לכתוב שיר, אבל זה לא משהו שבאמת שהצלחתי לעשות.
אני האחרון בתור לחזור לעבוד. אחרי כמה ימים בבית של ההורים הבנתי שאוקיי, אולי הגיע הזמן להתחיל לדאוג לפרנסה שלי. מעבר לזה שאתה רוצה לעבוד כדי לקבל כסף, אתה גם משתעמם מאוד. כן, היו לי חרדות, הבנתי שייקח זמן עד שאחזור לעבוד. אני אמן שעדיין בונה את הדרך שלו, וגם בתור של לחזור לבמות, אני האחרון בשרשרת. המופע שלי עוד לא נכתב. היה דאון ומצב רוח רע. לא בכיתי, אתה בוכה כשאתה מבין משהו, וזה היה כל כך לא ברור שאולי אין טעם לבכות. אתה גם מבין שכולם באותו מצב. כמובן שהיו לי דאגות של פרנסה. לא עברתי להורים כדי לחסוך, אבל זה עזר כי אתה לא מזמין אוכל יותר ולא נוסע במוניות.
אם אין פרנסה, תאפו עוגות. בסגר חזרתי לאהבה אחרת שלי, האוכל. אחותי ואני אפינו עוגות, עד לפני שבוע מכרנו בצרכנייה של ההורים כמה עשרות. לא התעשרנו, זה היה בעיקר בשביל הכיף, ילד בחופש גדול שעובד במכולת של אבא.
הסגר זה כמו טיפול פסיכולוגי. הסגר של הקורונה גם הביא לי את הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שיכולתי לתת לעצמי. הייתי באירוויזיון, שזה משהו גדול מהחיים, פתאום אני על הספה של ההורים בבית, והכל ממש בסדר. אתה מקבל פרופורציות והמון כוח. ברגע שאתה מבין שיש לך גב גם אם תיפול הכי חזק, אז יהיה לך את הכוח, ותוכל להעז יותר ולהיות אמיץ יותר ולא לפחד ליפול. היו כמובן רגעים שבהם היה לא פשוט, אתה רוצה סתם לסגור את הדלת ולכתוב שיר או לשיר ולנגן, ומבין שאתה לא גר רק עם שותף שגם הוא אמן, אלא בבית שאחותך בו, וההורים חזרו מהצרכנייה, מיום עבודה, וצריך להתחשב, איפשהו חזרתי לגיל 16. השמנתי במהלך השהייה הזו, הרגשתי על הבגדים. אבל זה כבר לא מלחיץ אותי, אני יודע לשים לעצמי את המעצור כשצריך. חזרתי לשמור.
במקרה הכי גרוע, שוב אחזור להורים (או אמכור עוגות). לפני שבוע, עם השחרור של חלק מההגבלות, חזרתי לבית בתל־אביב. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להישאר מאחור, לפספס משהו. חזרתי עם רעב הרבה יותר גדול לעבוד, ליצור. אני עסוק בעבודה באולפן, בלהקליט, באודישנים. ברור שיש לחץ להביא כסף לחשבון הבנק. הבנתי שאני זכאי למענק מהמדינה. אני עובד קשה עכשיו, כי יש לי חודשים של לשלם שכר דירה אולי בלי אפשרות להתפרנס. במקרה הכי גרוע, אחזור להורים, זה לא יהיה נורא. אין לי בושה. ואם צריך לאפות עוגות, אעשה את זה כל יום. אין עבודה שצריך להסתיר ואני מוכן לעשות הכל אם צריך. עד לפני 'הכוכב הבא' חייתי מפרנסה כמארח בבר, קופאי בקולנוע, עבדתי בגלידרייה ובמשתלה ועשיתי אלף ואחד דברים שאני יכול לעשות במידה שהתעשייה תושבת לתקופה ארוכה.
סינדרלה זה סיפור מהחיים. תמיד האמנתי שאני אעשה את מה שאני אוהב, אבל ממש לא האמנתי שזה יהיה בגודל כזה ובעוצמה כזו. זה היה כאילו לא הגיוני. הגעתי לגיל מסוים שבו אתה חושב שלא יקרה לך סיפור הסינדרלה הזה, ופתאום הזכייה ב'כוכב הבא'. האהבה הענקית מהקהל הייתה כזו שלא האמנתי שאקבל אותה. זה היה שוק. הרגשתי כמו ביום חתונה. אחר כך הבנתי שהערב של החתונה שלי היה האירוויזיון. 'הכוכב הבא' הייתה החינה.
אין דבר כזה, יותר מדי אהבה. אני לא יכול להגיד שההצלחה באה משום מקום. עבדתי כל החיים לרגע הזה, חזרות בחדר לבד בתור ילד, עם טייפ מהמכולת של ההורים בצורת קוקה־קולה. יושב בחדר שעות וצועק ומלמד את עצמי לנגן בגיטרה כדי לכתוב ולהלחין. ואז הבחירה ללכת ללמוד משחק ולא מוזיקה כדי לדעת לעמוד על במה ולא להפריע לעצמי במוזיקה שלי. אבל זה הגיע בעוצמות כל כך גדולות שלא יכולתי להכיל. אחרי שזכיתי הרגשתי צורך להודות לקהל בבית ולשופטים שבחרו בי. גם אם היו 200 סלפי ביום, הייתי עושה אותם בחיוך, או מתחבק ברחוב, מה שהיום אי־אפשר. כל עוד לא עבר את הגבול. כן. היו כאלה פעמים בודדות. מה שנקרא, יותר מדי אהבה. כשיצאתי לרחוב, לקחתי מקדמה של רבע שעה כדי להספיק להצטלם עם כל מי שביקש. לא הפריע לי, בסוף זו אהבה בלי הפסקה. אבל לא חייתי חיי תהילה. הרבה אמרו, 'נו, עלה לך כבר?' הסברתי שאין סיכוי, שאני מבין שקיבלתי הזדמנות ואני לא מתכוון לוותר עליה.
לא נתפס: אתה מוציא שיר לאירוויזיון, ומאחלים לך למות. מהרגע הראשון התחברתי ל־HOME, שהיה השיר הכי נכון והכי מתאים לאירוויזיון, ועד היום כשאני מבצע אותו אני מתרגש מחדש. ומההתחלה הגיעו ביקורות שחלקן לא טובות, תמיד השלילי נשמע יותר ומקבל יותר תהודה. אגב, קיבלתי אישית גם המון הודעות מאנשים שחזרו בהם על הביקורת. לשנייה לא כעסתי על אף אחד. אמרתי, ‘קום, תרים את עצמך, תעשה מה שבאת לעשות ותיתן ביצוע בלתי נשכח'. כל הזמן עבר לי בראש שבסופו של דבר זו תחרות שירה וזה ערב של פאן. לא קינאתי במתמודדים שהיו בראש טבלת ההימורים כל הזמן. נהניתי מהאירוויזיון הרבה יותר מהם, היו פחות ציפיות ממני.
אני עצמי תמיד פתוח לקבל כל ביקורת, כל עוד זה ענייני, אבל לפעמים זה עובר את הגבול לבריונות. היו המון פוסטים לא יפים על השיר, אפילו בחשבון האינסטגרם שלי ותהיתי אם הם חושבים שזה רובוט שכותב שם ולא אני. לפעמים זה היה על המראה שלי, אנשים אפילו עבדו קשה על התגובות שלהם. אתה רואה שיש רצון חזק לעקוץ אותי, והמטרה היא לגרוף לייקים על חשבוני. הפריע לי שהמשפחה שלי קוראת את כל זה ואולי ייפגעו בשבילי, או לא יבינו כמה אני חזק להתמודד עם זה. הפריע לי גם שבני נוער וילדים קוראים את זה. אתה רואה הורים כותבים דברים שליליים עליי ואומר לעצמך, אני ממש מקווה שהם לא ישמשו דוגמה.
העליתי אז תמונה לרשתות החברתיות כשאני על המדרכה בדיזנגוף סנטר, ליד פוסטר ענק שלי. הכביש היה מאחוריי ומישהי כתבה באחת התגובות, "כמה צעדים אחורה והכביש היה עושה את שלו". באותו רגע עוברים הרבה דברים בראש, תהיתי אם היא מבינה שאני קורא את זה. חשבתי כמה אנשים רואים את זה והאם חלקם לא חושבים שזה לא בסדר. הבנתי שהתפקיד שלי בחיים כרגע זה לא להיות רק אמן ששר, אלא לתת דוגמה. אני חושב שנתתי דוגמה בזה שלא נפלתי מהתגובות האלה, שנהניתי לאורך כל הדרך, והגשמתי את החלום שלי בפני כל מי שחשב וכתב שאני לא ראוי. מקווה שנתתי איזושהי דוגמה לכל מי שחווה בריונות ברשת.
קיבלתי הודעות ממורים שעשו שיעורים בבית הספר על מה שקרה איתי ברשת. ביום האירוויזיון העליתי תמונה שלי, מתקופת הילדות, עם מכתב לקובי הילד, על איך הייתי רוצה שהוא יאמין יותר ויחייך יותר. המורים שפנו אליי אמרו לי שהם עשו את אותו דבר. הראו לילדים מישהו שפונה אל הילד שבתוכו ושאלו אם יש משהו שעכשיו הם רוצים לשנות, לא עוד כמה שנים. זה הדבר שהכי ריגש אותי מהתגובות שקיבלתי. כשילד פונה אליך ברחוב ואומר שנתת לו כוח, ושואל מה זה אומר שאתה Someone, זה מרגש בטירוף. כשהייתי ילד אף אחד לא אמר לי שאני מישהו, ושיש לי מקום. ההורים? לא שיתפתי אותם ברגעים כאלה שבהם הייתי צריך את זה. אולי היה פה ילד שכן צריך את החיזוק, ואני והשיר הזה היינו שם כדי להרים אותו.
גם גברים בוכים, אי־אפשר שלא. האירוויזיון היה חוויה אדירה (מרימי מככב בסדרה 'העזנו לחלום' המתעדת את ההכנות לאירווזיון 2019 ומוקרנת בימים אלה בכאן 11), אתה יודע שמשהו כמו 150 מיליון איש צופים בך, אבל אתה לא באמת מבין את זה. היה קטע שירדתי במדרגות והלכתי לתוך הקהל, ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי להסתכל ימינה ושמאלה. ראיתי כל כך הרבה דגלי ישראל, שלטים של 'קובי אנחנו אוהבים אותך', אנשים בוכים, צועקים את השיר. אני עומד בראש החץ, מרים את הראש ושומע שאגת אהבה כזו מהקהל, שרק מלדבר עליה עכשיו יש לי צמרמורת. זה היה הרגע הגדול בחיי. כמו חיבוק של אלפי אנשים בו־זמנית. התפרקתי, שלושה חודשים של עבודה סביב השעון התנקזו לרגע הזה.
זה לא נגמר שם, כי עדיין לא באמת עיכלתי. לפני כמה חודשים ראיתי ביוטיוב את הביצוע שלי באירוויזיון. עד אז אולי ראיתי את זה פעם אחת, איפשהו למחרת האירוויזיון, רק בשביל להבין מה שאנשים ראו. פתאום התגעגעתי לזה. ראיתי את הביצוע לבד בדירה שלי, בטלפון. מה, באמת אני הייתי שם, עמדתי על הבמה ושרתי? אחרי משפט אחד, פשוט התחלתי לבכות. בכי מטלטל כזה. אתה מסתכל על הבן אדם במסך, אומר 'וואי זה אני', ופתאום בא לך לחבק את ההוא על הבמה. אתה היחיד בעולם שיכול להבין מה עובר על הבן אדם (מרימי מוחה דמעה). הבכי של קובי שבחוץ התערבב עם הבכי של זה על הבמה. מאז מדי פעם אני נתקל בביצוע, ובכל פעם אני בוכה. אבל מה, אני מרוצה מאיך ששרתי.
לבד זה לא בודד. ארבעה ימים אחרי האירוויזיון כבר הייתי באודישן בהבימה להצגה 'אביב מתעורר' של משה קפטן שאני משחק בה עכשיו וירדה כמובן עם הקורונה. שבוע אחרי כבר הייתי בהונג־קונג, אני אוהב את המזרח. נסעתי לבד ופגשתי זוג חברים לשלושה ימים. רציתי להיות במקום שאני גם מכיר וכמה שיותר זר ורחוק. אני מאוד אוהב את הלבד, היה לי מהמם ולא הרגשתי בודד שם. גם בחזרות לאירוויזיון ידעו שאני לפעמים צריך את הלבד שלי ואם לוקח לי זמן לענות זה לא כי נעלמתי, אלא כי אני צריך רגעים עם עצמי. הייתי שם כשבועיים, סידרתי את המחשבות, הטענתי את עצמי. טיילתי, הלכתי לראות הצגות, פגשתי שני צלמים חובבי אירוויזיון שצילמו אותי. לאורך הדרך הכינו אותי ליום שאחרי, דאגו להסביר לי שאני לא אתבלבל, שעומס של אירוויזיון זה לא עומס רגיל. אמרו לי, גם אם תהיה מאוד עסוק אחרי, זה אף פעם לא יהיה ברמה הזו, וזה כבר משהו שגרם לי להבין שהכל בסדר, שברגע שזה נגמר אין יותר ספרינט, אלא מרתון. זה לא שלושה חודשים שנגמרים בערב ואתה בונה את עצמך כאמן. אתה מחשב מה באמת בא לך לעשות.
אני צריך את השקט שלי. לקחתי בחשבון שזה עלול לקרות, וקרה שנכנסו לחיים האישים שלי, לא ברמה שפגעה בי, אבל זה גרם לי להתנהל אחרת. אני מאוד קנאי ללבד שלי ולשקט שלי. ידעתי לבחור בקפידה את הסביבה שלי, אני יודע שלא אכניס כל אחד וכל אחת לחיים שלי.
יש חיים אחרי השיא. אחרי האירוויזיון לא חוויתי נפילה, ישר התחלתי את החזרות למחזה 'אביב מתעורר', צילמתי פרסומת לבנק, התחלתי לעבוד על שיר חדש וכל הזמן הייתי בעבודה. כמובן שזה לא באותן עוצמות, אבל בגלל שהייתי מוכן נפשית לזה הכל היה בסדר. כן הודיתי על כל עבודה שקיבלתי כי לא באמת ידעתי מה יהיה ביום שאחרי וכמה זמן ייקח עד שיקרו דברים.
אגב, לפני האירוויזיון נפגשתי פעמיים עם פסיכולוגית, דבר די נדיר עבורי. הלכתי לא ממצוקה אלא כי כולם אומרים שאולי צריך, אולי כדי שלא אתחרפן. ואז הבנתי שהכל בסדר ושזה לא הזמן לעשות טיפול, כי יש לי פה תחרות גדולה. גם אחרי האירוויזיון לא הלכתי לטיפול. יכול להיות שהתחלתי את הקריירה בשיא, זה נכון, אבל יכול להיות שלא. כי אם כן, מה נעשה, ואם לא, אז למה לי ללכת למקום הזה? יצא גם שהכירו אותי באירופה, והיו הזמנות להופעות. גם בארץ הופעתי לא מעט, אבל רציתי לבנות את עצמי ולא הלכתי לכל הזמנה. רציתי שירים משלי, להגיע לאלבום ולהגיע למופע שהוא כולו שלי. אלה דברים שלוקחים זמן. הרי חייתי גם לפני האירוויזיון. אני זוכר שמישהו כתב עליי כשהוצאתי שיר שיש חיים אחרי האירוויזיון. אז היו חיים גם לפני, ואני פה כדי לעבוד ויש לי קהל מהמם שמגיע לכל הופעה ולכל הצגה ושולחים לי מיילים, מכתבים ממש, הודעות. זה כיף גדול ואתה אומר, בא לי להמשיך לעשות את זה.
קעקוע זה כמו שומר ותזכורת. תמיד רציתי קעקועים אבל חשבתי שזה לא יקרה כי לא אמצא את הדבר הזה שארצה לקעקע עליי, וסוף־סוף עשיתי קעקוע ראשון, על הרגל. נפגשתי עם נועם יונה שהוא מקעקע וסוג של פסיכולוג, ופשוט אמרתי שאני רוצה קעקוע שבכל פעם שאני אסתכל עליו, הוא יזכיר לי שאפשר לנוח וכמה חופש יש בפשטות. בחופש ובשקט. הקעקוע שלי מורכב מבובה של גיישה, מזכרות מהטיול למזרח, צללית שלי, תמונה שצילמתי וכוכבי לכת. וזה מדי פעם מבצבץ ומזכיר לי שכשהייתי בקמבודיה, נסענו באוטובוס וראינו כמה ילדים שרצים אחריו בחיוך והמדריך הסביר שהילדים מחכים כל שבוע לשעה הזו שהאוטובוס עובר בה כי הם מתרגשים לראות אוטובוס. ואז אתה אומר, איזה קסם יש בזה שילד מצליח להתרגש מקופסה על גלגלים שזזה. אז מי אמר שאני צריך כל כך הרבה כדי להתרגש? הקעקוע הזה עוזר לי בכל פעם לשים לב לדברים הקטנים, שצריך להתרגש מהם. גם לפקוח את העיניים על הבוקר זה לא מובן מאליו.
צריך לחגוג את מה שיש ולא את מה שיכול היה להיות. להיטים? לפני שנתיים היו לי אפס שירים, עכשיו יש לי שניים. עכשיו הקריירה שלי בעצם מתחילה. הוצאתי שני שירים. השיר הראשון, "יאללה ביי", מאוד הצליח לדעתי, הגיע למקום גבוה ברשימת ההשמעות. לשבת בבר ופתאום לשמוע את השיר שלך או לנסוע במונית ולשמוע אותו ברדיו, זה הישג, ואני שותף לכתיבה וללחן. שוב, תמיד אפשר יותר, אבל למה להסתכל על כמה יותר זה היה יכול להצליח, ולא על מה שהצלחתי להשיג? הרי באותה מידה לפני שנתיים לא היה לי אף שיר ועכשיו יש לי, אז בוא נחגוג את זה. אני בעד לחלום ולדמיין ולפנטז שזה הופך נניח ללהיט מדינה. בחלומות אני הולך הכי רחוק, ואחד מהם התגשם. עכשיו זה לעמוד על במה ענקית מול מלא קהל.
השיר השני, "לא לבד", פחות הושמע מהראשון אבל כמות ההודעות שקיבלתי והסרטונים של אנשים שמקשיבים ובוכים, שמרגישים שהוא נכתב ממש בשבילם, שווה כל השמעה או צפייה ביוטיוב. זה התפקיד של האמנות, בסופו של דבר. נכון שאתה צריך להתקיים ואתה רוצה שהשיר שלך הכי יצליח, אבל אנשים הקשיבו למילים, זה נגע בהם וזה הישג מבחינתי.
אני כרגע בונה את עצמי כמעט מההתחלה. אני לא מתחיל מנקודה רגילה, אלא אחרי אירוויזיון, ואין מסלול קבוע לאף אמן. יש המון דוגמאות של אנשים שהצליחו ישר ויש כאלה שרק באלבום השלישי. צריך סבלנות, להמשיך להאמין בעצמי. אני לא נותן לעצמי ליפול. השיר לא יושמע עכשיו? אז יצליח בפעם הבאה. השיר השני לא הגיע למקום הראשון בהשמעות, בסדר. גם בשיא, באירוויזיון, לא השוויתי את השיא הזה לשיא של מישהו אחר, וכך גם בחלקים הפחות נעימים. יש לי את הדרך שלי, ואני אעבור אותה.
razs@yedioth.co.il
