חמישי 26 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גטי אימג'ס
    7 ימים • 13.05.2020
    מג'יק ג'ורדן
    הוא נחשב לשחקן הכדורסל הטוב ביותר בהיסטוריה, סופרסטאר שהפך לאחד האנשים הנערצים בעולם, אבל הוא היה גם רודן שהתעלל בחברים לקבוצה, השפיל יריבים, התמכר להימורים, הסתבך עם סדרה של מאהבות וסירב לתמוך בפוליטיקאים שחורים מחשש שזה יפגע במכירות הסניקרס שלו. ג'ייסון האייר, במאי סדרת הדוקו המדוברת על מייקל ג'ורדן בנטפליקס, מספר על הרגע שבו הכוכב נשבר מול המצלמה ומה גרם לו להוציא עכשיו את השלדים מהארון
    ציפי שמילוביץ, ניו-יורק

    גמר הפלייאוף של ה־NBA ב־1993 הפגיש את מייקל ג'ורדן וצ'ארלס בארקלי, לא רק שני הכוכבים הגדולים של הליגה אז, אלא גם שני חברים. או כך לפחות חשב בארקלי, ששמח לספר כי הוא אחד החברים האמיתיים היחידים של ג'ורדן בליגה. במהלך הסדרה בין שיקגו בולס של ג'ורדן לפיניקס סאנס של בארקלי, הלכו השניים לשחק גולף ובסוף היום קנה ג'ורדן לבארקלי עגיל יהלום בסכום של 20 אלף דולר. בארקלי התרגש מאוד, זו הייתה מחווה קיצונית אפילו בקנה המידה של ג'ורדן.

     

     

    מאוחר יותר שאל עוזר המאמן של הבולס ג'וני באך את ג'ורדן למה עשה זאת. "מה זה 20 אלף דולר בשבילי", ענה ג'ורדן, "גמרתי אותו לכל הסדרה, הוא לא יוכל לעשות כלום נגדי עכשיו. צ'ארלס חושב שאנחנו חברים טובים, אבל אני שונא את השמן הדפוק הזה". למחרת קלע ג'ורדן 55 נקודות מעל הראש של בארקלי, שהבין סוף־סוף שאי־אפשר להיות גם שחקן בליגה וגם חבר של מייקל ג'ורדן.

     

    כעבור שנתיים, במשחק פלייאוף נגד שארלוט הורנטס, שמר ג'ורדן, 1.98 מ', על מאגסי בוגס, שבגובה 1.60 מ' היה אחד השחקנים הנמוכים בהיסטוריה. בהתקפה החשובה ביותר של המשחק התרחק ג'ורדן מבוגס, השאיר אותו חופשי ואמר לו: 'זרוק, זרוק, גמד'. בוגס זרק ובקושי פגע בטבעת. המשחק הזה הרס לבוגס את הקריירה, הוא מעולם לא חזר לעצמו.

     

     

    “שמן דפוק". בארקלי | צילום: אי.פי.אי
    “שמן דפוק". בארקלי | צילום: אי.פי.אי

     

    "הבחור הזה רוצח", אמר באך כשג'ורדן רק הגיע לליגה, "הוא מתנקש בדם קר. לא מספיק לו להכות אותך. הוא רוצה שתמות". הוא אולי לא רוצה שתמות, אבל הוא בוודאי לא רוצה שתחיה עם הידיעה שאי פעם ניצחת אותו.

     

    עוד כשהיה תלמיד מכללה בצפון־קרוליינה, ניסה ג'ורדן לרמות במשחק קלפים את אמו של אחד מחבריו. עשר שנים לאחר מכן, כשנבחרת החלומות התכוננה לאולימפיאדת ברצלונה, הפסיד ג'ורדן במשחק גולף נגד המאמן, צ'אק דיילי. למחרת, עם שחר, הלם ג’ורדן בדלת חדרו של דיילי, עד שהמאמן התעורר והבטיח לשחק איתו שוב. במשחק הבא ג'ורדן ניצח כמובן.

     

    אחד הסמלים של הניינטיז. ג'ורדן והחברים לקבוצה בעונת האליפות האחרונה של שיקגו בולס | צילום: אי אף פי
    אחד הסמלים של הניינטיז. ג'ורדן והחברים לקבוצה בעונת האליפות האחרונה של שיקגו בולס | צילום: אי אף פי

     

    × × × 

     

    מייקל ג'ורדן, שסיפור החיים האפי שלו מקבל עכשיו טיפול אפי לא פחות בסדרה 'הריקוד האחרון', הוא הדבר הכי קרוב לאל יווני שהיה בספורט העולמי. גיבור־על ששום פגם באופי שלו, בהתנהגות שלו, בקוד המוסרי שלו, לא מכתים אותו. כישרון חד־פעמי שהתפוצץ בתקופה מושלמת, בתרבות שמעריצה שלמות פיזית, ניצחון בכל מחיר, עושר כמעט מגונה וקידוש כל האמצעים. הוא היה המודל המושלם של החלום האמריקאי, והעובדה שעשה זאת בתוך צבע עור שחור רק הוסיפה לאגדה, גם אם זה לא ממש היה חשוב לו.

     

    מעט אנשים שינו את העולם באופן כל כך בולט מבלי שיעשו משהו חשוב באמת. מייקל ג'ורדן שיחק כדורסל, זה הכל, אבל הוא גרם הנאה ואושר ופליאה ותדהמה, וגם קנאה ושנאה וכאב. הספורטאי היחיד שסדרה דוקומנטרית עליו יכולה להפוך לשיח חוצה מגזרים, גבולות ואוקיינוסים. גאון ונדיב ואכזר.

     

    לפני 11 שנה נכנס מייקל ג'ורדן באופן רשמי להיכל התהילה של הכדורסל. עבור גדולי המשחק, האירוע הזה הוא כמו פרס על מפעל חיים בטקס האוסקר, הזדמנות לעלות לבמה ולעמוד מול הקולגות, להגיד כמה משפטים מרגשים, להזיל דמעה או שתיים ולסכם באצילות וענווה קריירה שחייבת להיות מפוארת, אחרת לא היית שם.

     

    לא ג'ורדן. הקריירה המפוארת הייתה מובנת מאליה, המקום שלו בהיכל התהילה הובטח עשרות שנים קודם. אצילות וענווה אף פעם לא היו בארגז הכלים שלו ואף אחד מעולם לא האשים את ג'ורדן בחוסר אותנטיות. אז הוא דיבר על המאמן בתיכון שאמר לו שהוא לא מספיק טוב כדי להיות בקבוצה שלו, וגם הצביע על השחקן שתפס את מקומו וישב עכשיו בקהל. הוא הזכיר שהמנהל המקצועי של הבולס, ג'רי קראוס, שאותו תיעב, לא הוזמן לטקס, והתלונן על כך שהיה צריך לקנות כרטיסים לטקס לבני משפחתו במחירים שהיו יקרים במיוחד.

     

    באחד מרגעי השיא אמר ג'ורדן לילדיו שהיו בקהל כי הוא לא היה רוצה להיות במקומם, והוא מרחם עליהם שהם צריכים לחיות בצילו. הוא כמובן אמר זאת מתוך אהבה לילדים, אבל כל מה שעשה היה להזכיר להם שהם לעולם לא יהיו כמוהו. עיתונאים ספרו כי במשך 23 דקות של נאום מצא ג'ורדן זמן לומר "תודה" רק שש פעמים. זו הייתה הצצה נדירה עד אז לתודעה הבלתי ניתנת להבנה של מייקל ג'ורדן, אדם שהיה הכי טוב אי פעם במה שעשה, ובכל זאת לא נראה מסוגל להיות מאושר באמת.

     

    אולי זו הסיבה שבגללה לקח 20 שנה עד שג'ורדן הסכים לאשר שימוש בצילומים מעונת האליפות האחרונה של הבולס ב־1998, כדי להפוך אותם לסדרה המכוננת של הקריירה. לפני שבע שנים, כשחגג יום הולדת 50, אמר ג'ורדן כי כשהיה צעיר הוא לא ראה את עצמו חי מעבר לגיל 50. לא כמשאלת מוות, הוא פשוט לא יכול היה לדמיין חיים שלא במצב שיא. בתו, ג'סמין, סיפרה כי כשעמדה ללדת בשנה שעברה, שאלה את אביה איך היה רוצה שהנכד יקרא לו. הוא ענה: "מייקל". לא "סבא", רק מייקל. אולי באמת ג'ורדן היה צריך להיות סבא בן 57 כדי להצליח להתמודד פומבית עם המוני השלדים שלו, אלה המוכרים ואלה שכנראה לא נדע עליהם לעולם.

     

    "לעשות סרט דוקומנטרי, במיוחד כזה שמתיימר להיות סיכום מפעל חייו, אולי הרגיש לו כמו משהו שאדם זקן עושה", אומר הבמאי של 'הריקוד האחרון', ג'ייסון האייר (Hehir), מדירת הסגר שלו בלוס־אנג'לס, "אבל ברגע שהתחלנו הוא נכנס לזה, אני חושב שרואים שקצת נמאס לו שאנשים שאף פעם לא היו במקום שלו שפטו אותו כל השנים האלה".

     

    התרשמת שעשו לו עוול?

     

    "לא ביליתי איתו המון זמן, אבל זה היה מספיק כדי להתחיל לראות אותו כבן אדם ולא כלוגו או מותג או סופרמן. יש בו עדיין את הילד המנומס הזה מדרום ארה"ב שאומר 'כן אדוני' ו'כן גברתי'. הוא לא היה יכול להיות יותר חביב ואדיב אליי ולצוות. המאפרת באחד הראיונות הייתה בהיריון מתקדם, וכשמישהו הציע לג'ורדן סיגר שהוא כל כך אוהב לעשן הוא ענה, 'מה פתאום, יש פה אישה בהיריון'. לא היו שם מצלמות, הוא לא היה צריך את זה. אני לא חבר שלו, אז אני לא יכול להגיד 'מייקל בחור נהדר', אבל קרובי משפחה וחברים אמיתיים אומרים שכן. היום הוא מייק הסבא, מייק האבא, מייק הדוד. ההבדל בינו לבין אנשים רגילים שמתרככים עם השנים, זה שאם הוא רוצה להדליק את האש הזו מחדש, הוא יכול. היא עדיין שם. הוא בטח ישב עכשיו בסגר ושאל את עצמו את מי הוא עוד יכול לנצח כשייצא החוצה".

     

    בפגישה הראשונה שלהם שאל האייר את ג'ורדן מדוע החליט לעשות את הסדרה הזו עכשיו, והוא ענה שהוא דווקא לא ממש רוצה. "אני חושב שהוא ידע שהאינטגריטי שלו לא יאפשר לו להגיד שיש דברים שלא מדברים עליהם, אבל הוא לא לגמרי היה בטוח שהוא כן יכול לדבר עליהם. מהרגע שהתחלנו, הוא אף פעם לא התחמק מתשובה, לא ניסה למכור לי בולשיט, לא היה נושא שהוא סירב לדבר עליו והוא לא הטיל וטו על כלום".

     

    בלי וטו. הבמאי ג'ייסון האייר
    בלי וטו. הבמאי ג'ייסון האייר

     

    מה הדבר האחד שלא ידעת על מייקל ג'ורדן ואתה יודע עכשיו?

     

    "הוא בחור ממש מצחיק. הוא נכנס לחדר ויודע שכל העיניים מיד עליו, אז הוא מיד מתחיל לדבר ולצחוק. הוא מאוד נהנה להיות עם אנשים, שזה משהו שלא ידעתי קודם. חשבתי שהוא בטח כמו אלביס או מייקל ג'קסון, אנשים בקנה המידה שלו שלא רצו להיות בחברת בני אדם. אני לא חושב שהוא אוהב את תשומת הלב שהוא מקבל, כי זה לא נורמלי, אבל הוא נהנה סתם לשבת ולדבר ולצחוק עם בני אדם".

     

    × × ×

     

    כשג'ורדן הגיע לשיקגו ב־1984 לא היה אדם אחד בעולם, כולל הוריו, הסוכן שלו והוא עצמו, שחשב שהוא יהפוך לשחקן הגדול בהיסטוריה. הוא נבחר שלישי בדראפט ה־NBA ונחת באחת הקבוצות הגרועות בליגה, אבל כזאת ששיחה בעיר עם מסורת ספורט אדירה ואופי תרבותי מיוחד, שלאורך השנים הוציאה מתוכה, בין היתר, את רובין וויליאמס וג'ון בלושי, את קניה ווסט ואופרה ווינפרי ומישל אובמה. עיר שעליה אמר מארק טוויין: "שיקגו אף פעם לא נראית כפי שנראתה בפעם הקודמת שראית אותה", ואחרי שג'ורדן הגיע, היא אכן לא דמתה בשום צורה למה שהייתה קודם.

     

    לקח לג'ורדן יותר מחצי עשור להפוך לאלוף, אבל רק עונה אחת להפוך למייקל ג'ורדן. אף אחד מעולם לא נראה יותר טוב על מגרש הכדורסל, עם מכנסיים עד הברכיים, רגליים שהמריאו בלי לנחות, קרחת מבהיקה מזיעה, לשון ענקית שבילתה רוב הזמן מחוץ לפה שלו וחיוך ממיס. הוא היה סופרסטאר אינסטנט.

     

    אבל עד 1991 הוא עדיין לא היה אלוף. זה השתנה רק כשהתקבץ סביבו צוות של שחקני משנה מצוינים, ורק כשהוא הבין שהוא צריך אותם. ואז לא רק שהחלו להיאסף תארים, הבולס הפכו לתופעה תרבותית שמעל ומעבר לכדורסל, הביטלס עם קוביות בבטן. רק הסדרה 'סיינפלד' נתנה להם פייט באמריקה של שנות ה־90.

     

    ג'ורדן סיפק לחם ושעשועים, ובתמורה יכול היה לעשות מה שרצה, בין אם זה לנסוע בשוליים של כבישים מהירים בשיקגו כי לא הייתה לו סבלנות לעמוד בפקק, או להשפיל חברים לקבוצה שהפשע הגדול שלהם היה שהם לא היו ברמה שלו. פעם ערך משחק אחד על אחד מול שחקן ספסל בשם רודני מקריי. הם התערבו על 100 דולר. לא שהיה ספק מי ינצח, אבל אחרי כל סל הוסיף ג'ורדן עוד גרגיר מלח לעוד פצע ואמר למקריי: 'אתה לוזר, תמיד היית לוזר'. מקריי, שעד אז היה שחקן סביר לגמרי, לא חזר לעצמו.

     

    פעם אחרת, בטיסה אחרי משחק, אמר ג'ורדן לדיילת שלא תיתן אוכל לחברו לקבוצה, הוראס גרנט, כי "היה לו משחק רע. לא מגיע לו לאכול". גרנט מעולם לא סלח על ההשפלה הזו, אבל יכול היה להתנחם בכך שג'ורדן אמר פעם לביל קלינטון, במהלך משחק גולף, כי הוא "משחק כמו ילדה קטנה". עבור ג'ורדן, כל אימון היה מלחמת עולם ושום יריב לא היה קטן מכדי לדרוך עליו עוד קצת.

     

    "אני זוכר שהייתי רואה אותו מנצח שוב ושוב והוא תמיד נראה לי יותר מתריס מאשר שמח", אומר האייר, "הייתי חושב לעצמי, 'איפה השמחה?' הייתה בו אהבה אמיתית לכדורסל ולחברות הקבוצתית, אבל אלמנט ה'אמרתי לך והראיתי לך' מעולם לא עזב אותו, והאמת היא שבלי זה לא היינו יושבים כאן עכשיו. שאלתי אותו מה חסר לו הכי הרבה במשחק והוא ענה, 'להוכיח לאנשים שהם טועים'. זה נשמע מגוחך, מה יש למייקל ג'ורדן להוכיח?"

     

    כמעט מתבקש שבסיפור כמו זה של מייקל ג'ורדן תהיה מעורבת טרגדיה. הרצח של אביו, ג'יימס, בקיץ 1993, דחף את ג'ורדן לפרישה שעליה חשב עוד קודם. אביו נרצח במהלך שוד מזוין רנדומלי, אבל העובדה שזה קרה זמן קצר אחרי שחיבתו של ג'ורדן להימורים הפכה מסוד גלוי לסקנדל לאומי, הציתה כמובן גל של שמועות.

     

    "השיחה על המוות של אביו הייתה הכי קשה לי", אומר האייר, "הוא היה החבר הכי טוב שלו, והוא לא רק מת, הוא נרצח. חלק מהתקשורת אמרה לו אז, 'אתה חייב לנו הסבר, אולי זה קשור אליך'. אני לא יכול לדמיין את הכאב של לאבד את אבא שלך, ועוד בצורה כל כך אלימה, ולשמוע שאנשים מאשימים אותך. זו שיחה שהייתה לא נוחה לי בלי קשר למי שיושב מולי. הוא לא היה ג'ורדן, הוא היה בן אדם שעבר טרגדיה נוראית".

     

    הוא דווקא מזיל דמעות די בקלות לכל אורך הסדרה.

     

    "לא ציפיתי שהוא יהיה כל כך אמוציונלי. במיוחד כשראה את אמא שלו מדברת. הוא נחנק רק מלשמוע את הקול שלה ולראות אותה. זה רגע שבו את רואה בן אדם רגיל שאוהב את אמא שלו כמו שכולנו אוהבים את אמא שלנו. עכשיו לכי תיישבי את זה עם האדם התחרותי עד אכזריות שאנחנו מכירים".

     

    “הוא נחנק רק מלשמוע את הקול של אמא שלו". ג'ורדן עם ההורים ג'יימס ודלורס | צילום: אי פי
    “הוא נחנק רק מלשמוע את הקול של אמא שלו". ג'ורדן עם ההורים ג'יימס ודלורס | צילום: אי פי

     

    הפרישה של ג'ורדן לתקופה של שנה וחצי, שבמהלכה הלך לשחק בייסבול, התקבלה בשיקגו, ולא רק בה, כמו בשורת מוות. לברון ג'יימס, שהיה אז בן תשע, צייץ השבוע כי הוא בכה ביום שג'ורדן פרש, אבל הלחץ הבלתי פוסק והחיים בכלוב של זהב הצליחו לכתוש אפילו את ג'ורדן.

     

    "מייקל כמובן לא היה מחליף את החיים שלו", אומר האייר, "אבל אני חושב שזה כן סיפור אזהרה לאנשים שאומרים, 'הלוואי שהייתי עשיר ומפורסם כמו מייקל ג'ורדן'. להיות עשיר זה דבר אחד, מפורסם זה משהו אחר. אתה רודף אחרי חתיכת גבינה במבוך של עכברים וכשאתה סוף־סוף משיג אותה, אתה תקוע בחדר מלון בעיר שאתה לא זוכר מהי, ולא יכול לצאת החוצה. אחד הקטעים הכי אהובים עליי בסדרה היה כשצילמנו אותו מאחורי הכתף יוצא לרחוב ועומד מול המוני אנשים צורחים. זה מה שהוא עבר בכל פעם שיצא החוצה, אדם נורמלי לא יכול לשאת את זה כל כך הרבה זמן".

     

    כשג'ורדן חזר לשחק לקראת סוף עונת 1995, הוא היה רחוק מאוד מהאגדה. שנה וחצי של בייסבול, משחק שדורש איכויות פיזיות אחרות לגמרי, שינתה את הגוף שלו ולקח לו הרבה זמן לחזור לעצמו. הבולס הפסידו באותה שנה בפלייאוף לאורלנדו, כשג'ורדן מאבד כדור קריטי. שנה לאחר מכן פגשו הבולס את אורלנדו שוב. הפעם ג'ורדן היה יותר טוב מתמיד. באחת ההתקפות הוא אמר לניק אנדרסון, שחקן אורלנדו שחטף ממנו את אותו כדור קריטי שנה קודם, "הנה מה שאני הולך לעשות לך. אעביר את הכדור פעמיים בין הרגליים, אעשה הטעיה כאילו אני זורק, אתה תקפוץ, אני אזרוק ואקלע, ואז אסתכל עליך". וזה בדיוק מה שקרה.

     

    × × ×

     

    מייקל ג'ורדן גדל בבית מהמעמד הבינוני בצפון־קרוליינה. הוא נתקל בגזענות כמו כל צעיר שחור באמריקה, אבל הוא לא הסיפור מחמם הלב באופן מעוות של ילד עני שהתגבר על כל המכשולים שהציבה בפניו הגזענות הממסדית. ג'ורדן היה גבר שחור מהסוג הכי קל לעיכול עבור אמריקה הלבנה: איש בגודל "נורמלי", "נקי", "יפה", מ"בית טוב", שגרם הנאה גדולה בלי להעיק עם זהותו השחורה ובלי להרגיש מחויבות להיאבק על צדק חברתי. כשב־1990 סירב לתמוך בהארווי גנט, מועמד דמוקרטי שחור מצפון־קרוליינה שרץ לקונגרס מול יריב גזען, שבר את הלב לאקטיביסטים שחורים, ולנשיא העתידי של ארה"ב, אבל ביסס את מעמדו כסופרסטאר חוצה גזעים.

     

    ב־30 השנים שעברו מאז, התחמק ג'ורדן מלהתייחס למשפט המפורסם שאיתו הסביר את הסירוב לתמוך בגנט - "גם רפובליקנים קונים נעליים" - וב'הריקוד האחרון' הוא עדיין לא מתנצל, גם אם נראה שקצת מתחרט.

     

    אפילו ברק אובמה, מעריץ גדול של ג׳ורדן, העביר עליו ביקורת.

     

    "אני חושב שזה היה אחד הרגעים הכי כנים של מייקל בראיונות. במבט לאחור אולי היה עושה דברים אחרת, אבל הוא אמר בלי היסוס, 'אני לא אקטיביסט, לא ביקשתי להיות מודל לחיקוי ואם זה מה שחיפשת אצלי, אז זו הייתה טעות. אני לא מוחמד עלי'".

     

    העביר ביקורת. אובמה | צילום: אי פי אי
    העביר ביקורת. אובמה | צילום: אי פי אי

     

    ההשוואות לעלי מתבקשות, אבל גם עושות לג'ורדן קצת עוול, בעיקר כי מדובר בתקופות שונות לגמרי. עלי ויתר בשנות ה־60 על תארים, מדליות וכסף כדי להילחם למען צדק חברתי. הוא סירב ללכת לווייטנאם, האיומים עליו היו בלתי פוסקים, רשויות החוק מיררו לו את החיים. היום קל לשכוח מה חשבה ארה"ב על מוחמד עלי בימים שבהם עקץ כמו דבורה ומחה כמו פנתר שחור. רק אחרי שחלה בפרקינסון והפסיק להיות איום על הנוחות של אמריקה הלבנה, היא ניכסה אותו כדוגמה לכך שאפשר להתגבר על פצעי העבר.

     

    ג'ורדן, לעומתו, הגיע לליגה בשנות ה־80, שנות רונלד רייגן, שיא הקפיטליזם האנוכי, שנות "תאוות בצע זה טוב". הוא לא היה צריך להילחם עבור שוויון זכויות, מוחמד עלי דאג לו הרבה קודם. אמנם בניגוד לביל קוסבי, עוד שחור "נקי" שאמריקה הלבנה חיבקה, ג'ורדן לא נזף בשחורים צעירים ולא אמר להם "אם תעבדו קשה כמוני, תצליחו כמוני”, אבל הוא גם לא עשה שום דבר שעלול היה להכעיס מישהו מקוני הנעליים.

     

    הא־פוליטיות של ג'ורדן לא הייתה אידיאולוגיה. היו לו חברים מכל הגזעים והדתות, לא הזיז לו מי אתה, במה אתה מאמין ועם מי אתה נכנס למיטה. הזהות היחידה שהיה אכפת לו ממנה היא מייקל ג'ורדן, והשאלה היחידה שלו הייתה: באיזו צורה אתה יכול להביא לי תועלת.

     

    לא מפתיע, אם כך, שג'ורדן התייחס לדניס רודמן יותר טוב מרוב האנשים שבהם נתקל בקריירה. רודמן הגיע לשיקגו בחלק השני של הניינטיז, עטור קעקועים, לובש שמלות, מחליף צבעי שיער מדי יום, ולפעמים נעלם לכמה ימים כדי לנקות את הראש עם כרמן אלקטרה בלאס־וגאס. ג'ורדן קיבל אותו כמו שהוא, ואם צריך היה ללכת להוציא אותו מהמיטה כדי שיבוא לאימון, אז ג'ורדן עשה את זה. רודמן, בתמורה, עזר לו לזכות בשלוש משש האליפויות ועדיין חולם להפגיש אותו עם חברו הטוב, קים ג'ונג און.

     

    "קבענו עם דניס במלון בלוס־אנג'לס", מספר האייר, "והוא הגיע באיחור של שעתיים. חיכיתי לו בלובי, הוא נכנס ושאל, 'אז מה בדיוק אנחנו עושים פה?' הסברתי לו, שוב, שזה דוקו של עשר שעות על הבולס. הוא אמר, 'עשר שעות? אני אתן לך עשר דקות'. הוא מתיישב ואומר, 'אני צריך סנדוויץ' טונה ותה קמומיל'. הבאנו לו סנדוויץ' ותה, אנחנו מתחילים סוף־סוף והוא פשוט מתפזר לכל מקום. כל משפט שני היה על חבר שלו, קים ג'ונג און, ואתה צריך להחזיר אותו כל הזמן לפוקוס. בסוף, במקום עשר דקות הוא נתן לנו שלוש שעות, ואת החוויה איתו אזכור לנצח".

     

    צילום: אי אף פי
    צילום: אי אף פי

     

    הריקוד האחרון באמת של ג'ורדן על מגרש הכדורסל היה הרבה פחות מפואר מהצורה שבה מסתיימת הסדרה ב־1998. שבועיים אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001, הודיע ג'ורדן שהוא חוזר לקדנציה שלישית, הפעם בוושינגטון וויזארדס, שבה היו לו עשרה אחוזי בעלות. מוראלית, זה היה רגע נפלא עבור בירת ארה"ב, אבל בפועל ג'ורדן היה פצוע, עייף ופשוט מבוגר.

     

    הוא שיחק עוד שתי עונות שהותירו טעם רע אצל כולם, בעיקר אצל בחור צעיר בשם קוואמי בראון. ג'ורדן לקח אותו בבחירה הראשונה של וושינגטון בדראפט, אבל בראון התגלה כאחד הפלופים הגדולים אי פעם. כשהתברר גודל הטעות, ג'ורדן הוציא את העצבים על בראון האומלל ובמשך חודשים העליב אותו עד שזה ירד מהמגרש בדמעות. ג'ורדן פרש בפעם הסופית ב־2003 ושבע שנים אחר כך הפך לבעלים של שארלוט בובקטס, היום הורנטס. הוא הבעלים השחור היחיד בליגה, ומתגלה, לפחות עד כה, כמנהל כדורסל לא מוצלח.

     

    'הריקוד האחרון' מכסה את הדרמות הפומביות הבולטות של ג'ורדן, אבל כמובן שלא נוגעת בהכל. לאורך השנים הוא הצליח, כנגד כל היגיון, לשמור על החיים הפרטיים שלו די פרטיים. גם הראיונות בסדרה לא צולמו בביתו ואין עיסוק בחיי המשפחה שלו. הוא נשוי בפעם השנייה, לדוגמנית העבר איווט פרייטו, הצעירה ממנו ב־16 שנה, ויש להם תאומות בנות שש. נישואיו הראשונים לחואניטה ואנוי נמשכו 17 שנה והסתיימו ב־2006 בפרידה ידידותית שכללה תשלום של 160 מיליון דולר ממנו אליה.

     

    מאהבות על הדרך. עם האישה איווט פרייטו | צילום: אי אף פי
    מאהבות על הדרך. עם האישה איווט פרייטו | צילום: אי אף פי

     

    על הדרך היו מאהבות, שתי תביעות אבהות שהתבררו כמופרכות וספר שהוציאה אחותו, שבו טענה כי האב הנערץ על מייקל התעלל בה. היו כמובן הימורים לרוב ויחסים עם אנשים מפוקפקים. ג'ורדן כנראה לא עשה שום דבר לא חוקי, אבל כמו שבארקלי אמר פעם: "המודלים לחיקוי של ילדים צריכים להיות ההורים, לא שחקני כדורסל ב־NBA. אנחנו אנשים די מחורבנים".

     

    מייקל ג'ורדן הוא היום איש עשיר מאוד, ושוויו מוערך בלמעלה משני מיליארד דולר. הוא גם עשה הרבה אנשים אחרים עשירים, הפך את 'נייקי' מחברה קטנה ולא משמעותית לאימפריה עצומה, והשחקנים ששיחקו איתו, וגם סבלו ממנו, הם מיליונרים שמסתובבים עם טבעות אליפות שלא היו זוכים בהן בלעדיו. חוץ מג'ורדן התראיינו עוד 105 אנשים ל'הריקוד האחרון', והוא נגע בכל אחד מהם בדרכים עמוקות. הסדרה חשפה אותו כאדם אנושי ומלא פגמים, רגיש, ובו־בזמן אכזרי ורושף אימה. גם הוא וגם כל מי ששיחק איתו ונגדו, סוחבים צלקות. יש מי שיכולים להתנחם באליפויות, לרוב אין אפילו את זה.

     

    ספק אם 'הריקוד האחרון' תשנה את דעתו של מישהו על מייקל ג'ורדן, סביר יותר להניח כי כל הדברים שאנשים השליכו עליו, לטוב ולרע, רק קיבלו חיזוקים. הדבר היחיד שאפשר להגיד בוודאות הוא שמייקל ג'ורדן היה שחקן הכדורסל הגדול בהיסטוריה, ושהוא עדיין רודף אחרי משהו שספק אם אפילו הוא יודע מהו.

     


    פרסום ראשון: 13.05.20 , 22:02