אבא אומר לשמור שקל לבן ליום שחור, אבל כשאת מצליחה, את קונה תיק גוצ'י ב־11 אלף שקל
אימפריית הקינוחים של ליאור קוקה נולדה בזכות עוגות מושחתות שהעלתה לאינסטגרם, והתורים מחוץ לסניפים בתל–אביב ובראשל"צ מימנו לה גבות, שיניים, ריסים ולייזר. אחרי שהקורונה כמעט חיסלה לה את הביזנס ועם דוקו–ריאליטי חדש בשם 'קוקה בע"מ', היא מעבירה את הזמן אצל ההורים במעלה אדומים, נזכרת בסערה שעורר סרטון הנשיקה עם אביה ומסבירה למה היא והמשפחה שלה הם כמו הקרדשיאנס של ישראל
ליאור קוקה יודעת טוב מאוד למה מצפים ממנה, ואף שהיא נמצאת עכשיו בבית הוריה במעלה אדומים ולא באחד הסניפים שלה, היא ישר מתנצלת. "ווי, אין לי כלום מתוק. מה זה סליחה", אומרת האינסטגרמרית שהפכה לאימפריית קינוחים, מיד כשהיא פותחת את הדלת. "נשארה רק רולדה קטנה", מתערבת מהמטבח אמה גלית, ומתחילה לפרוס רולדת קצפת ותותים שבבתים אחרים שולפים רק בחתונות. זאת שבת סולידית בלי הרבה בישולים, הם מסבירים, אבל על השיש מונחים קוסקוס ושוקיים, קובות שריחן נישא בכל השכונה, וגם סיגרים עם תפוח אדמה, חצילים מטוגנים ותשתיות לסלטים, והמיקסר לא מפסיק לעבוד.
איפור ושיער: שי אברג'יל , סטיילינג: אור לוזון
בשבועות האחרונים קוקה ומשפחתה מתעדים את עצמם לדוקו־ריאליטי, שילוב של 'הישרדות', גרסת ההורים והטינאייג'רים, 'האח הגדול' עם פיצוצים ושיחות נפש ליד הבריכה, וכמובן וייב של 'בייק אוף' בואכה 'מאסטר שף'. קו העלילה הראשי: הבת ליאור (25), שעשתה את זה בגדול, חוזרת מהדירה המפוארת במגדל התל־אביבי לעשות את הסגר בבית, ומתמודדת עם המכה הכלכלית שחטפו עסקי הקינוחים שלה בעקבות הקורונה. המשתתפים: האב משה (51), שיפוצניק לשעבר. האם גלית (47), היחידה במשפחה שמוגדרת כעובדת חיונית, אחראית על כניסת פלסטינים ליישוב ולכן מסתובבת חמושה ("כיף לירות. אני בטוחה שאדע מה לעשות אם יקרה משהו"). האח רוי (21), הלוקה בשיתוק מוחין, שמתלבט מה יעשה בחייו. האחות נועם (18), תיכוניסטית בכיתה י”ב, וכלבת הפומרניאן המטופחת, מיה.
הלוקיישן: בית המשפחה, שלאחרונה נוספו לו מיטות שיזוף ורודות בסגנון מיקונוס שבנה משה. מדי פעם כשאחד מבני הבית חולף בבגד ים, נשכב על ספת השיזוף ועושה סטורי, אבא קוקה שולף את הגרסה הקיצית ל"כבו את האורות, אני לא עובד בחברת חשמל", וקורא לעברו: "למה לא, קלאב הוטל הם עשו לי פה. להביא לך שייק?"
ליאור, חתיכת מכה לאגו לחזור להורים.
"בשנייה ורבע כל העצמאות שלך מתפוגגת, את חוזרת להיות הילדה הקטנה בבית בחדר שגדלת בו. אני אוהבת שיש לי בית שלם, מה עכשיו החדר שלי מגיל 12? כבר התרגלתי לחוקים שלי, ופה רבים על האמבטיה, יש תור".
אז למה חזרת הביתה?
"לא רציתי להיות לבד בסגר. חשבתי, 'יאללה, זה בטח ייקח שבוע, אני אעביר אותו בבית של המשפחה ונעשה צחוקים. זה כמו חג'. בשלוש השנים האחרונות הייתי חוזרת לתל־אביב מארוחת שישי גם אם היא הייתה מסתיימת בשתיים בלילה, הרגשתי פה אורחת. מי ידע שעכשיו חודשיים אני אהיה תקועה פה על מזוודה? כל שבוע אני אומרת, 'די, בשבוע הבא אני חוזרת לתל־אביב'. הם כבר צוחקים עליי, אומרים לי, 'כן בטח, את אומרת את זה כדי שנגיד לך להישאר'".
משה: "רציתי שתחזור הביתה, שנעביר את הזמן הזה כמשפחה. היא התבגרה לי מהר מדי, אני מרגיש שאני עדיין עושה שטויות של ילד, משחק סוני רוב היום, גונב לילדים את הדוק השחור כשאני משחק איתם דוקים. איך כבר יש לי ילדה בת 25 שעזבה את הבית?"
× × ×
קוקה מחזיקה בשישה סניפים על שמה, שניים בשדרות רוטשילד והשאר בקניונים בתל־אביב ובראשל"צ. בימים שלפני הקורונה התורים ברוטשילד השתרכו עד לכביש, וכל וריאציה שהמציאה לקרפ צרפתי או גלידה בגביע זכתה לבאזז, הועלתה לסטורי והפכה לסמל סטטוס. בימים שאחרי הקורונה, כשגם משפיעני הרשת הם פחות כוכבים ויותר שולמנים, קוקה נדרשת לחשב אסטרטגיית יציאה. היא עדיין לא מדברת על סגירת סניפים, אבל מודה שהנגיף שתקע לה מסמר בבלון והוריד אותה מהמגדל, עוד עלול לחסל לה את מפעל תחילת החיים. "סגרתי ב־15 במארס, אבל כבר שלושה שבועות קודם לא הייתה ממש עבודה. אנשים קלטו את המצב והתחילו לשמור את הכסף לקניות לבית ולא לגלידות ועוגות שהן מותרות. הוצאנו 60 עובדים לחל"ת. הקניונים היו שוממים, עוגות עמדו ולא נמכרו. אנשים העדיפו לאגור מזון בסיסי. גם אני האמת, התחלתי לאגור. אמא שלי אמרה לי, 'אל תשתגעי'. עניתי לה, 'ברור, לדעתך צריך 20 חבילות פסטה או 30?' את רואה חצי מדף בסופר ריק, אז ברור שתיקחי את החצי מדף שנשאר. השתמשנו בהכל".
יכול להיות שהישראלים לא ימהרו עכשיו לקנות פרוסת עוגה ב-48 שקלים ולהוציא עיניים בסטורי. חלפה התקופה.
"ברור שזה מפחיד אותי. נפתחו הקניונים, ומי אומר שהדבר הראשון שבן אדם יעשה עם הכסף שנשאר לו זה לקנות את הגלידה של ליאור קוקה? גם אם הוא אהב, זה כבר לא יהיה בראש מעייניו. בתקופה הזאת שלא עבדתי, ההוצאות המשיכו לרדת מהחשבון, כולל שכר הדירה על דירה שנשארה ריקה. לא קיבלתי שקל מהמדינה, התעצבנתי מזה בטירוף. כל פעם נפלתי בסעיף אחר. אני משלמת מסים והכי ישרה בעולם, מתה מפחד מהעלמות מס. הייתי איתכם פירית, עכשיו תורה של המדינה".
חושבת לסגור סניפים?
"לא. אנחנו בחישוב מסלול, עצרתי שיפוץ של בית הקפה ברוטשילד, עצרתי כניסה של מנות חדשות. ידעתי לשמר את השם קוקה בחודשיים האלה שהיינו סגורים ולהפעיל את האינסטגרם, צברתי 30 אלף עוקבים חדשים".
כמה הפסדת?
"היום יש לי שותפים אז מורכב להעריך. פתחנו עכשיו מחדש, אבל בעיקר זה פגע במוטיבציה. בניתי משהו במשך שלוש שנים ולא הורדתי רגל מהגז, ואז ביום אחד עוצרים לך הכל ולכי תחזרי לאיפה שהיית".
כבר הפסדת 200 אלף שקל בעבר, חווית משבר כלכלי משלך, זה הביא אותך לסיפור הזה יותר מחושבת?
"המשבר ההוא היה כי הייתי לבד בתחילת דרכי, ועכשיו יש לי גב חזק מאחוריי ומגפה עולמית שכולם מתמודדים איתה. את ה־200 אלף האלה כיסיתי מזמן, עברו שנתיים, חיים שלי. תראי, אני חייה בדיסוננס. מצד אחד מתחרטת על הבזבזנות שלי, ומצד שני מותר לי לפנק את עצמי כי אני עובדת כל כך קשה. מבחוץ רואים אותך ליאור קוקה ואת חייבת להרוויח ולהוכיח".
למה בעצם לא עשית משלוחים עכשיו?
"הלקוחות שרצו ממני משלוחים הם בעיקר מהפריפריה, ואת לא יכולה לשלוח גלידה מתל־אביב לקריות. הפחד הכי גדול שלי זה שתהיה התפרצות נוספת. פשוט לא נשרוד את זה. אם אני ליאור קוקה, לא שמתי כלום בצד, אפילו שהרווחתי יפה, אז מה יעשו אחרים עם עבודה סטנדרטית?"
מתחרטת שלא שמרת כסף בצד?
"שוב זה? מהרגע שבאתי הביתה אבא שלי אומר לי את המשפט, 'תשמרי שקל לבן ליום שחור', אבל כשאת מצליחה, את חיה בפזרנות. לא בא לך להיקבר עם הכסף. את אומרת לעצמך שגם מחר תרוויחי. אז כן, את קונה תיק גוצ'י ב־11 אלף שקל".
שסיפרת לאבא שלך שעלה 500 שקל.
"והוא יודע רק על אחד מהתיקים, יש עוד. הרשיתי לעצמי לחיות בדירה שווה, לסדר לי חדר ארונות".
משה: "היא חייבת הכל בגדול. למה להשכיר דירה ב־10,000 שקל בחודש כשבמרחק חמש דקות נסיעה אפשר למצוא אחת ב־5,000? אז מחוץ לתל־אביב, מה קרה? וואלק אני נועל נעליים, נראה נייק אורגינל, אבל זה מעלי אקספרס ב־200 שקל. אז למה לשים 700? אם לא הייתי אומר לך לא היית שמה לב".
גלית: "כשהיא סיפרה לי על הגוצ'י היא אמרה לי, 'אמא, עשיתי כסף והתיק הזה היה החלום שלי'. עניתי לה, בסדר, אבל תעצרי פה. חשוב שהיא תדאג לעתיד שלה, כי כמה כבר נוכל לעזור להם? לי יש משכורת מהעירייה, משה כרגע לא עובד. לא העזתי לגלות לו כמה היא שמה על התיק".
משה: "שמעתי 500 שקל וקיבלתי חום, עכשיו כשאני יודע את הסכום האמיתי, אני מבין למה על טיפול של האוטו שלה, אני צריך לשלם. הורדתי עכשיו במוסך 700 שקל, לפני הברקסים".
ליאור: "מבחינתי, מהרגע שנכנסתי לפה, ההוצאות שלי צריכות להיות עליכם. מכולת, רכב, הכל. מה, אני צריכה גם לכלכל את עצמי פה? אני באתי לחופשה".
משה: "בטח, למה לא? פנסיון מלא".
ליאור: "רק חסר לי הצמיד".
למה בעצם לא לעזוב את הדירה שלך?
"זה דבר שיכול לשבור אותי נפשית. כסף בא וכסף הולך, נכנסנו למשבר ונצא ממנו, אבל לעזוב את הדירה שלי? אני מעדיפה להתחייב להלוואה שאני יכולה לעמוד בה, מאשר לעבור".
איך את מתכננת לחזור לעניינים? זאת לא תקופה של עוגות שופוני.
"אני כרגע לא חושבת על להקטין מנות ולהוריד מחירים, אבל כן חושבת על דברים שאפשר לקחת הביתה ואתר חדש. בסופו של דבר אני הכי עממית, עושה עוגות ביסקוויטים ועוגות גבינה עם פירורים. פשוט מביאה אותה בתבנית עם סטייל".
מניחה שראית את העוגה של שרה נתניהו.
"ראיתי, אבל אני מתה על ביבי, אז מבחינתי כל דבר שהם עושים זה אחלה. ביבי צילם פרוסה ואמר שטעים לו, אז אני, כל מה שהוא אומר, מאמינה".
× × ×
קיצור תולדות קוקה, למי שלא פתח את האינסטגרם בשלוש השנים האחרונות: נערה ממעלה אדומים שבאלתור של רגע יצרה את מה שהפך ל"עוגת המספרים" המפורסמת עם שכבות הספוג, הקרם והפרחים האכילים. אחר כך הגתה עוגת קרפים שעוד ידובר בה, גלידה שמסתתרת בלחמניית בריוש וקיבלה את השם "איגלו" וליין בורקסים אישיים. יותר משהקינוחים שלה נועדו להיאכל, הם נולדו להצטלם. וכמה שקוקה מכירה את החך של הישראלים, ככה היא יודעת לספר את הסיפור שהם אוהבים לשמוע. במקום תמונות מפולטרות של קונסטרוקציות קינוחים בשלב המוגמר, היא מצטלמת כשהיא זורקת את הזבל אחרי יום אפייה. "אני רוצה להיות זאת שמראה את האמת, מה זה לנקות את הבית אחרי שאת מכינה עוגה. רק ככה מבינים למה את לוקחת עליה 340 שקל ולא ישר תוקפים אותך שאת יקרנית".
את עוגת הביוקר שכיוונה אליה חיצי ביקורת, ומורכבת מ־40 שכבות של קרפ וקרם ברולה, הגתה בטיול בתאילנד. "הטלפון שלי נשבר באמצע הקניון. הייתי עצובה אז התיישבתי בבית קפה כמו מסכנה, והזמנתי את עוגת השכבות הזאת כי היא הייתה יפה. בביס הראשון כמעט הקאתי מרוב שהטעם היה מחריד. כשחזרתי לארץ החלטתי להכין אותה כמו שצריך. את לא רוצה לדעת כמה קלוריות יש בה. יש לי מזל שאני בעצמי לא בחורה של קרמים וקצפות. בשבילי הכי פשוט, עוגות גזר ופרג יבשות. אבל ידעתי מה יתפוס אנשים, הסתכלתי עליה ואמרתי, 'בול לאינסטגרם'".
מה זה אומר?
"שבניגוד לקונדיטורים שחושבים קודם על הטעם, אני קודם רואה את המוצר בראש, מסדרת אותו ככה שיקנה את העין, ורק אז חושבת איך להכין אותו".
את מרגישה שאת בעצמך צריכה "לקנות את העין"?
"המודעות העצמית שלי גדלה מאז שאני מצטלמת כל כך הרבה, ברור. עשיתי גבות, שיניים, ריסים, לייזר, שפתיים. אני כל החיים בתסביך על האף שלי, עכשיו מצאתי פילטר באינסטגרם שמקטין את האף ואני רוצה לעשות ניתוח. בסגר הזה דווקא הצטמצמתי בהיקפים כי כבר לא בא לי לראות יותר אוכל".
לפני שנתיים עברה לגור במגדלי המידטאון בתל־אביב, אבל התחנה הראשונה שלה מחוץ לבית הייתה בכלל דירה בדרום העיר. "באתי בלי שקל אז לקחתי הלוואה של 20 אלף שקל, שאין לי מושג בכלל איך אישרו אותה. אין לי מושג איך בעל הדירה סמך עליי, לא ידעתי מה זה פנקס צ'קים. בשיא הביטחון אמרתי לו, 'מה הבעיה? אם אתה רוצה יש לי להביא לך הכל במזומן'. אבל אפילו כסף לתדלק חזרה למעלה אדומים לא היה לי. נטו מזל".
זה חתיכת מעבר, ממעלה אדומים לדרום תל־אביב.
"הייתי בהלם תרבות. במשך שנה עשיתי מהמטבח שם עוגות למכירה, סדנאות אפייה ואירועים פרטיים, ואז החלטתי שמגיע לי קצת להשתדרג. אז פתחתי עסק בקניון גינדי, ועברתי לגור בדירה שכורה במידטאון".
בקטנה.
"זה לא שחיפשתי את השופוני של לגור בקומה 20, פשוט ככה אני, חייבת דירה נקייה ברמה שאני הראשונה בה ושתהיה חניה מלמטה. אז מה יוצא? מגדל".
תחילת הדרך של קוקה נראתה כמשל על תרבות האינסטגרם. ויטרינה מתוקתקת שמאחוריה מטבח מבולגן. "החנות הראשונה שפתחתי הייתה הימור של החיים. היה לי מוצר אחד, עוגת קרפים, וביום שפתחתי נגמר מלאי שהכנתי לחמישה ימים. הייתי במרוץ נגד הזמן לייצר ממנה כמה שיותר, והנחַתִּי על השכנים שמחר על הבוקר אני מתייצבת אצלם ומכניסה את העוגות שלי למקרר שלהם, אז שיפנו אותו. לא ידעתי מה זה אומר לעבור מייצור בבית לייצור של עסק אמיתי".
היה מישהו שהנחה אותך?
"בן דוד של אמא שלי עזר לי בפן הניהולי, אבל לא עמדנו בטירוף הזה. הייתי בת 23 בסך הכל, ראיתי שהקופה דופקת ולא הבנתי שאני בעצם מפסידה. השארתי עובדים במשמרות כפולות, חלקם לא ידעו בכלל מה עושים במטבח, הייתי מקבלת טלפונים שנהרסה בלילה עם 30 קילו שוקולד. הפסד של סכומים מטורפים. לא הצלחתי להדביק את הפער בין ההיצע לביקוש. זה הגיע למצב של ספסרות בתוך התור. מישהו היה קונה חתיכת עוגה ב־48 שקלים, ומישהו מסוף התור שלא נשאר לו אמר, 'קח 70 שקל ותביא את החתיכה, שיהיה לילדים שלי'. כל יום הייתה כתבה עליי, באיזשהו שלב חשבתי, 'רק שלא תצא היום עוד אחת, כדי שלא יבואו עוד אנשים'".
היה לך את מה שחולם עליו כל בעל עסק.
"היה לי כסף על הרצפה ולא הצלחתי לנהל את הדבר הזה. הגיעו לחנות אנשים ועמדתי בידיים ריקות. אני זוכרת שלא היה בא לי כבר לקום בבוקר לעוד יום. אנשים היו מעריצים אותי, מגיעים במיוחד מאילת עם המזוודות. הייתי עומדת שם כמו בובת ראווה עם מבט אטום בעיניים, אומרת להם תודה ומחייכת, אבל לא הצלחתי לקבל את כל האהבה הזאת. כשאת עומדת מול מישהי שמפרגנת לך ובמקביל מריצה בראש מה הולך בינתיים במטבח - המחמאות לא נכנסות לך ללב".
וכלכלית?
"התחלתי לשחרר תשלומים לספקים ויצא שלי לא נשאר כסף, הכל הלך לדירה, נחסם לי הגט־טקסי, נחסמו לי כרטיסי האשראי. יום אחד שמעתי מישהו בתור אומר, 'קוקה הזאתי בטח מיליונרית, יכולה לבנות בית מהחנות הזאת. בטוח נוהגת על מזראטי'. שתביני, לא היה לי גט־טקסי כדי לבוא לחנות".
מתי קלטת את עומק הבור?
"שלושה חודשים אחרי גיליתי שנכנסתי להפסדים של 200 אלף שקל. בימים האחרונים של החנות בגינדי הגיע קובי עבד, הבעלים של רשת Meatos שהוא גם החם של אדל בספלוב, חברה קרובה שלי. קובי לקח אותי הצידה ואמר לי, 'את מפסידה כאן כסף'. הוא היה חבל ההצלה שלי, לקח את העסק שלי תחת חסותו".
איפה היו ההורים שלך?
"לא שיתפתי אותם במאחורי הקלעים, הם לא מבינים בעסקים. הם ראו תור וחשבו שיש כסף. סיקרן אותם מה הולך, אבל לא נתתי להם פתח. שלא יפחדו עליי וידאגו לי".
גלית: "אני לא יושבת איתה על מספרים, זה רחוק ממני, את החשבונות בבית משה מנהל. אבל זה בית ספר בעיניי. לא רציתי שתעצור, רק שתחשב מסלול מחדש. יותר היה לי חשוב שלא תעוף על עצמה, כי היא התחילה להכיר את כל המפורסמים וזה משנה בן אדם. אבל היא נשארה הילדה שלי, ממעלה אדומים".
משה: "עם השנים הבנתי שהיא לא פראיירית. מצד שני, אני פוחד מהנאיביות הפיננסית שלה. אינסטגרם זה יפה, אבל מה יישאר לה ביד בעתיד? אני כל הזמן אומר לה, 'שימי בצד' אבל האמת, אני מרגיש שאני קצת לוחץ עליה. היא הסתדרה יופי, איפה אני הייתי בגילה?"
× × ×
בגיל 16, עוד לפני שליאור קוקה הבינה שעוקבים באינסטגרם ייקחו אותה יותר רחוק מציונים, היא עזבה את בית הספר בעידוד ההורים והשלימה בגרויות בפרויקט ‘היל”ה’. אבל כשחשבה שבמאבק נגד המסגרות ידה על העליונה, הגיעה לצה"ל והכל השתבש. "עשיתי טירונות בניצנים, וברגע שהגעתי לשם מהבקו"ם הייתה אזעקת צבע אדום והתעלפתי. אם בבית הספר הרגשתי שאני בכלוב, אז בצבא הרגשתי בכלא שאי־אפשר לצאת ממנו. פיתחתי שם חרדות, התחלתי לפחד מהצל של עצמי. ממש סמרטוט, להחזיק את האייפון היה כבד לי. מילדה שמנמנה שכל עולמה זה אוכל ירדתי 15 קילו בחודשיים. מריחה סיר של אמא ורצה להקיא. בבסיס לוקחת שלוק מים ומקיאה אותו. ממש שבר כלי. הבנות באוהל שראו את המצב שלי התנדבו לקלח אותי. הייתי מתקשרת לאמא שלי בלילה ולא מצליחה להוציא מילים, אותיות מסוימות נעלמו לי בדיבור. הרגשתי שמתנפחת לי הלשון, אני מצלמת אותה לאמא ושולחת והיא אומרת לי, 'ליאור, זה נראה רגיל'. התחרפנתי".
מה המערכת עשתה עם זה?
"כלום. היה אפשר להבין שאני במצוקה ולא סתם בכיינית שרוצה גימ"לים, שזה לא משחק, אבל לא. אף אחד מהמערכת לא ידע לקום ולומר, זאתי צריכה עזרה".
איך הסתיימה הטירונות?
"כולן קיבלו שירות ליד הבית ואותי שמו בבסיס הטכני בחיפה. באותה שבת באתי הביתה וביקשתי מההורים לישון איתם בלילה מרוב חרדה. עברתי בין שמונה קב"נים, כל אחד מהם נתן לי כמה גימ"לים, והייתי נכנסת לסרטים שבעוד כמה שעות אצטרך ללכת שוב לבסיס. אמא שלי הייתה מכבסת את המדים בחוץ כי נלחצתי רק מלראות אותם".
פחדו שתפגעי בעצמך?
"אני לא אחת שמסוגלת לעשות משהו לעצמה. פשוט ידעתי שאם הדברים ימשיכו ככה, משהו יקרה לי לבד. הלכתי עם אבא שלי לקב"ן, ואיך שנכנסתי לחדר שלו התפשטתי כי המדים גירדו לי. אמרתי לו, 'יש לי להקיא'. הוא לא סובב את הראש, חשב שאני עוד מטורפת שעושה הצגות ואמר לי, 'בבקשה, תקיאי'. הקאתי לו על כל השולחן. אבא שלי התחרפן. צעק עליו, 'הילדה ישנה איתי במיטה בלילה. זה לא נורמלי. יש לי כבר בבית ילד על כיסא גלגלים, אני לא יכול לטפל בעוד מישהי. תשחררו אותה'".
בסוף שיחררו אותך.
"שלחו אותי לוועדה של בן אדם אחד ששאל אותי, 'להוריד לך פרופיל? בבקשה. משוחררת'. לקח לי חצי שנה להתאושש, לא יצאתי מהבית. באתי עם אמונה במערכת ופיספסו אותי בענק. לא ספרו אותי".
למדת מזה משהו?
"שאני חייבת לעשות את הדברים בדרך שלי. גם נשארתי מהסיפור הזה עם פוביה מתחפושות, בגלל המדים. לא מתחפשת בפורים, לא שמה חלוק של שף, גם מסכה מרגישה לי עכשיו לא טבעית".
× × ×
מה שכן מרגיש לה טבעי, אבל לא התקבל ככה אצל רבים מעוקביה, היו גילויי החיבה בינה לבין אביה. לפני כמה חודשים העלתה קוקה סרטון שבו היא מנשקת את אביה בפה. הסערה שהתעוררה בעקבות זה תפסה אותה לגמרי לא מוכנה. "הפתיע אותי רצח מה שעשו מזה", היא אומרת. "אצלנו בבית זה הכי מובן מאליו שיושבים על אבא ומנשקים את ההורים בפה. זה הכי נורמלי בעולם. היו תגובות מזעזעות, 'הם משפחה משוגעת', 'מה היא מעירה את אבא שלה בבוקר במיטה, איזה מגעילים'. מזרחים מבינים את האהבה הזאת. זה נטו מאהבה, אין חס וחלילה משהו מאחורי זה. אמא שלי כתבה לי, 'את מנשקת ככה את בעלי? גם אני אנשק את החבר שיהיה לך'".
משה: "זה הזוי. נשיקה בפה זה הדבר הכי רגיל אצלנו, זה שווה כותרות בעיתונים?"
ליאור: "אבל הבנתי שאולי יש לי עוקבות שלא גדלו בבית הכי בריא, עם הורים לא בקו, ואז הן רואות דבר כזה וחושבות שזה בסדר. כבר היו סיפורים על אבות ובנות, אז שהן יראו את ליאור קוקה ויחשבו שזה בסדר מה שעושים להן? הרגשתי שאני חייבת להגיב ולהבהיר שאנחנו משפחה נורמטיבית לחלוטין. וכשראיתי ששמו אותי באותו אייטם עם בר ורפי רפאלי ודיוויד בקהאם והבת שלו, בכלל נרגעתי".
כששואלים אותה על זוגיות, היא משתתקת. "אני חייבת להשאיר משהו לעצמי. הצרות שלי פתוחות לכולם, את האהבה תשאירו לי".
חסרה לך זוגיות?
"תראי, כבר מזמן הבנתי שאני צריכה גבר. הרגשתי שהבית שלי ריק מדי, אז אמרתי, 'טוב, נלך לקנות שטיחים. שירגיש מלא'. הגעתי לחנות, והמוכר מתברר עוקב אחריי באינסטגרם, עשה לי, 'ראיתי שאת חולת ניקיון, מה את צריכה שטיח?' עניתי שאני קצת בודדה אז הוא אמר לי, 'את צריכה גבר, לא שטיח'".
איזה גבר את רוצה?
"שלא נרתע מזה שאני אישה חזקה ועצמאית. מהמם בעיניי שאת יכולה לפעמים להסתכל על הגבר שלך קצת מלמטה. ושלא יהיה לי פעיל באינסטגרם ויצלם את עצמו כל היום במסעדות, הוא צריך להיות גבר של פעם. את יודעת, כמו אבא שלי".
אבל זה דווקא אחיה רוי, שדי גונב את ההצגה בסדרה (‘קוקה מע"מ’ משודרת בימי רביעי־חמישי ב־HOT בידור וזמינה גם ב־HOT וי־או־די) ומושך תשומת לב ושאלות גם באינסטגרם של ליאור. רוי אובחן בשנה הראשונה לחייו כלוקה בשיתוק מוחין, אבל התחנך במסגרות רגילות. היום הוא חובש כיפה ומניח תפילין, מתקעקע ולא פוסל קריירה משלו בתחומי הבידור.
רוי: "כשאתה משדר שאתה אדם רגיל, ככה גם מתייחסים אליך".
גלית: "הוא תמיד אומר לי שאם היה ניתוח שיכול לסדר אותו, הוא לא היה עושה אותו".
רוי: "לא בטוח שלא הייתי עושה, אבל אם זה מה שהשם נתן לי, זה הכי טוב בשבילי. נכות היא לא סתירה לאמונה באלוהים, וכיסא גלגלים כבר הפך להיות סימן ההיכר שלי".
גלית: "כשהוא היה בן שבעה חודשים ואמרו לי שיש לי בן עם שיתוק מוחין שלא ילך ולא יידע להחזיר עודף במכולת, הייתי בעצמי ילדה שילדה ילד. מהבהלה הפסקתי לייצר צבע בגוף, חליתי בוויטיליגו כתגובה של פחד. כשהכתמים הלבנים התחילו להופיע לי בידיים אמרתי לבעלי, 'תראה מה האקונומיקה עושה לי' , אבל אז זה הגיע לצוואר ולפנים וחשבתי שלא יכול להיות. הלכתי לרופא עור וברגע שהתחלתי לספר לו על המשפחה הוא קישר בין הדברים".
איך התמודדתם בשנים הראשונות?
"נורא כעסתי על אלוהים, היו לי שיחות קשות איתו. משה ואני החלטנו שלילד הזה אנחנו ניתן הכל, ישבנו והתחלנו למרקר ספרים על שיתוק מוחין. רק ככה הבנו שהוא יחסית מבריק ויש דרגות לשיתוק. עשיתי איתו הכל, העיקר שהוא לא ירגיש אחר".
הצלחתם?
"יום אחד אמא של ילד מהכיתה שלו התקשרה ואמרה לי שהילד שלה מפחד מרוי כי הוא מרביץ לו. הייתי בהלם, אמרתי לה, 'סליחה, את יודעת שאני האמא של הילד בכיסא גלגלים. נכון?' והיא ענתה שכן. הייתי האמא הכי מאושרת בעולם".
רוי: "גם כשהשעו אותי מבית הספר פעם היא עשתה את עצמה כועסת, אבל ראו שהיא שמחה".
גלית: "היום אני יודעת להגיד שרוי הוא המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים. אלוהים האמין בי. הוא נתן לי מוצר לא גמור ואמר לי, 'מאמי אני סומך עלייך, תטפלי בו. תהפכי את המוצר הזה לשלם'".
בשעה אחת בצהריים נכנסת לסלון האחות הקטנה נועם, רק לפני רגע התעוררה. "מאז שאני קטנה אני רוצה להיות בטלוויזיה, להיות שחקנית. הייתי מבקשת מאמא שתיקח אותי לאודישנים והיא הייתה מורידה אותי מזה, אומרת לי שהסוכן לא יכול לדבר, כשבכלל היא לא הייתה מתקשרת אליו".
גלית: "ותראי מה זה, הטלוויזיה הגיעה עד אלייך. אומרים לי שאנחנו כמו הקרדשיאנס, אני חייבת לראות מי זאת הקרדשיאן הזאת"
לפנייה לכתב/ת 
