אושר חנום מחייכת, מפני שהיא יודעת שבן־זוגה, רס"ל עמית בן יגאל, שנא לראות אותה בוכה. גם כשראה אותה עצובה או סתם מהורהרת, הוא נהג לנזוף בה: "מה קרה? תשמחי, תחייכי, אני איתך". בכל כוחה היא מתאמצת לחייך מפני שהיא בטוחה שעמית, אהובה, משקיף מלמעלה על סוכת האבלים שהוקמה מול בית אימו, באחד מרחובותיה השקטים והירוקים של רמת־גן.

"אילו עמית היה כאן הוא היה צועק על כולנו 'תרימו את הראש, תתחילו לחייך, החיים יפים'. מי יודע", היא מספרת בגרון חנוק, "אולי גם ברגע זה הוא צועק על כולנו שנפסיק לבכות עליו, אבל הקול שלו לא מגיע אליי. רק בזיכרון שלי הוא מהדהד ללא הפסקה".

שלשום, בלילה הראשון שלה כחברה שכולה, היא חלמה אותו ושמעה אותו ודיברה איתו. עמית נהרג ביום שלישי לפנות בוקר במהלך פעילות מבצעית בכפר יעבד לאחר שמחבל השליך אבן על ראשו. "בלוויה, וגם אחריה, הייתי מוקפת באנשים שחיבקו אותי, וכל החיילים מהצוות של עמית עטפו אותי כמו אחים", היא מתארת. "אמא של עמית הציעה לי לישון אצלה, בחדר שלו, כמו תמיד, אבל ביקשתי לחזור לבית של אמא שלי. רציתי לשמוע את השקט, להיות קצת לבד. כשהבנתי שאני לא מסוגלת לעצום את העיניים הזעקתי את החברה הכי טובה שלי, גם שמה עמית, והיא חיבקה אותי כפיות, כמו שעמית שלי נהג לחבק אותי לפני השינה. בשתיים לפנות בוקר ראיתי את עמית יורד אליי מלמעלה. הוא התקרב אלי, חייך ושאל אותי 'שוקי', זה היה כינוי החיבה שהצמיד לי, 'למה את בוכה?'. עניתי לו, 'מאמי שלי, אני בוכה בגלל שאתה מת, היום קברנו אותך'. והוא, בחלום, אמר לי 'שוקי, יפה שלי, אני לא מת, אני רק ישן. בעוד חודשיים אני משתחרר ונותן לך טבעת. את האישה של החיים שלי, את תהיי האמא של הילדים שלי'. ואז התעוררתי".

סיוט.

|

"זה היה חלום הזיה. אמרתי לו 'מאמי, אתה מת, אתה לא יכול לדבר', ועמית ענה 'הבטחתי לך שאני אחזור, והנה חזרתי. את מכירה אותי כאחד שלא מקיים הבטחות?'. התעוררתי רועדת, צעקתי לאהבת חיי 'גם הבטחת לי שתשמור על עצמך! אל תלך!', אבל החלום נגמר. כנראה פלטתי צעקה, כי עמית, שישנה איתי, התעוררה ועד הבוקר היא החזיקה לי את כף היד, שרעדה ורעדה".

טבעת נישואים של אלמנה

בעוד שבועיים ימלאו לה 19. "אני לא עושה ביג דיל מימי הולדת, אבל עמית התכונן ליום ההולדת שלי כמו למבצע. כבר לפני שלושה חודשים הוא צילצל לעמית, החברה שלי, ושאל אותה איזו מתנה תשמח אותי".

עמית כוכבי (18), חברתה הטובה, מאשרת. "הרבה לפני הקורונה עמית צילצל אליי ושאל 'איזה תכשיטים אושר אוהבת? איזה בגדים? איזה נעליים?'. הוא שאל אותי: 'כדאי לקחת את אושר לבית מלון, או לסגור לנו צימר?'. השאלות שלו הפתיעו אותי מאוד. ידעתי שהם אוהבים ברמות־על, אבל שאלתי אותו 'מה עובר עליך? מי מתחיל בהכנות ליום ההולדת שלושה חודשים לפני התאריך?'. כל הבחורים שאני מכירה נזכרים בדקה התשעים ובמקרה הטוב הם מתחילים לעשות תוכניות שבוע לפני החגיגה".

עמית בן יגאל ז"ל

"חגיגה", אומרת אושר, כשהדמעות זולגות מעיניה אל החיוך המאולץ שקופא על שפתיה, "חגיגה כבר לא תהיה, לא השנה וגם לא בשנה הבאה. כשבאתי לאמא של עמית, אחרי הלוויה, היא פתחה את הארון ואמרה לי 'אושר, זה בשבילך', ונתנה לי קופסה עם שעון. מתנה מעמית. רציתי לענוד אותו מיד, אבל גיליתי שהוא רחב עליי. צריך להצר אותו. ברגע שהשעון יתאים לי אני לא אוריד אותו יותר מהיד. המתנה האחרונה שעמית קנה לי תהיה בשבילי כמו טבעת נישואים של אלמנה".

היא תל־אביבית, בת למשפחה מעורבבת, כהגדרתה ("מרוקו, עיראק, הונגריה וטורקיה") שהוריה העניקו לה את השם אושר מפני ש"הלידה שלי הביאה להם המון אושר". יש לה אח גדול, ומנישואיו השניים של אביה יש לה אחות. את לימודיה התיכוניים עשתה באורט סינגלובסקי ("הכי קרוב לבית") במגמת תקשורת והתגייסה עם ראש מורעל. "אבל אף פעם לא הייתי מורעלת צבא ברמה של עמית", היא מדגישה. "אצלו הצבא היה קדוש, מעל הכל. התגייסתי ביוני, לפני שהכרתי את עמית, ורציתי להיות קרבית. אם הבנים נותנים הכל למדינה שלנו, אז למה שאני לא אתן? רק בגלל שאני בת? שלחו אותי לגדוד 'לביא הבקעה', זה חי"ר של לוחמות, ולצערי לא החזקתי שם מעמד והעבירו אותי לתל־השומר. אני רל"שית של סגן־אלוף, עוד מעט אקבל רב"טית".

הם הכירו לפני שבעה חודשים. "ראיתי תמונה שלו באינסטגרם ואמרתי 'וואו, מי זה החתיך הזה? אני רוצה שהוא יהיה שלי'. עשיתי לו לייק והוא שלח לי לב וקוף. המשכנו להתכתב ונפגשנו בפעם הראשונה שהוא יצא הביתה. הוא עשה 11/3, ושלושת הימים שלו בבית היו חוויה".

לפתע היא נדרכת. "איזה יום היום? בחמישי בערב הוא היה אמור לחזור הביתה. ביום ראשון או שני הוא אמר לי 'שוקי, איך שאני מגיע אנחנו יוצאים לריצה'. הוא אהב ספורט וניסה להדביק אותי באהבה שלו. לאן אני ארוץ עכשיו?".

"אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא כתב ב'שמונה שיחה'". התכתבות הווטסאפ האחרונה בין אושר לעמית ז"ל

הוריה, לדבריה, התאהבו בו ממבט ראשון. "אי אפשר היה שלא להתאהב בו. גם חתיך, גם מצחיק, גם חכם, פשוט מושלם. בפעם הראשונה שפגשתי את אבא שלו הוא אמר 'את הילדה שלי, את הנסיכה שלי', ואמא שלו נתנה לי להרגיש שאני חלק בלתי נפרד מהמשפחה. כשפגשתי את הוריו בבית הקברות אבא שלו אמר לי 'את תמיד תהיי הילדה שלי', וגם אמר 'ששת החודשים שלך עם הבן שלי היו חצי השנה המאושרת ביותר בחייו'. זה ריגש אותי מאוד. אמרתי לאבא שלו שזו גם הייתה חצי השנה הכי מאושרת בחיי".

"הראשון שכבש את ליבי"

האהבה שלהם התנהלה בצל הפעילות המבצעית שלו. "פעם, בהתחלה, עמית שמע אותי אומרת שהוא גולנצ'יק ולקח את זה קשה, כמעט נעלב. הוא אמר לי 'אני עורב, סיירת גולני' עם דגש על ה'סיירת'. זו הייתה גאוות חייו. בחיים לא הכרתי מישהו יותר מורעל ממנו. יצאו ממנו חופשי משפטים כמו 'כל אחד חייב לתת למען המולדת'. לחלק הם עלולים להישמע כמו קלישאות, אבל הוא האמין בכל מילה, ואני האמנתי לו".

אושר מצביעה על רחבת האספלט הסמוכה לכיכר הדשא שבה הוקמה סוכת האבלים. "ביום הזיכרון הייתי כאן עם עמית ואמא שלו. הוא ביקש שאבוא. עמית סיפר לי על חבר טוב שלו, דניאל פומרנץ, שנהרג בסג'עייה. אם אני לא טועה הם הכירו בתיכון".

"מקווה שעכשיו הוא שומר עליי מלמעלה". אושר במהלך ההלוויה עם נאוה, אמו של עמית בן יגאל ז"ל | צילום: יריב כץ

כשעמית סיפר לך על חברים שלא חזרו הביתה בשלום, פחדת?

"ברור שפחדתי, הפחד הוא חלק מאורח החיים של כל מי שקשור לחייל קרבי, אבל עמית תמיד אמר 'יהיה בסדר, אני יודע לשמור על עצמי, אל תדאגי'. אני לא חושבת שהוא היה יותר מדי בטוח בעצמו, שלא מספיק שמר על עצמו. בכיס של הווסט שהוא לבש לפני כל יציאה לפעילות מבצעית הוא החזיק תמונה שלי ואמר שהיא שומרת עליו. כנראה אני הייתי זו שלא שמרה עליו מספיק".

הוא היה החבר הראשון שלך?

"לא, אבל הוא היה האהבה הראשונה שלי. אני לא בחורה קלה. זה לא פשוט להיכנס ללב שלי, והוא היה הראשון שנכנס וכבש".

"אילו עמית היה כאן הוא היה צועק על כולנו 'תרימו את הראש, החיים יפים'. אושר בבית משפחת בן יגאל, אתמול | צילום: טל שחר

עמית קרא לה "שוקי". היא קראה לו "מאמי" ומדי פעם "יאמי", מפני ש"הוא היה כזה מתוק עד שהתחשק לי לאכול אותו". הוא נהג לשלוח לה בווטסאפ את השיר האהוב עליה — "בדיוק כמו שהיא" של אדיר גץ. היא נהגה לשלוח לו את השיר האהוב עליו — "חיים שלי" של עדן בן זקן. בחופשות שלו, שתמיד היו קצרות מדי, הם דווקא לא הרבו לצאת. "שנינו טיפוסים של בית", היא אומרת. "אני חולה על הטבע ותמיד חיפשנו מקומות יפים, תצפיות וכאלה, שבהם אפשר להתבודד".

המציאות שוב מצליפה בפניה. "עמית היה אמור לחזור הביתה, וקבענו שבשישי בבוקר ניסע לקבר של סבתא שלו, אמא של אימו, שהוא היה קשור אליה מאוד. אף פעם לא הייתי בקבר שלה, ועמית סיפר לי שהוא נוהג לעלות לקבר שלה לבד, אבל היה לו חשוב שאכיר את המצבה שלה. בעיניו זה היה סימן לקשר הרציני שבינינו. עכשיו במקום לעלות לקבר של סבתא שלו אני אעלה לקבר של אהבת חיי. נראה לי שאני עוד לא מעכלת. הכל נראה לי כמו חלום בלהות".

למרות המרחק הם הצליחו לכונן ביניהם סוג של שגרה. "בשעות הבוקר, כשהייתי במשרד, עמית צילצל אליי, לפעמים עשינו שיחת וידיאו, והמפקד שלי תמיד שואל אותי 'זה שוב החבר שלך?'. פעם, כשחזרתי למשרד אחרי מסדר, שמעתי את עמית מדבר עם המפקד שלי. שאלתי 'על מה אתם מדברים?', ושניהם אמרו שאלה עניינים סודיים של צבא. בשוטף, ברגיל, עמית נהג לבטל את ההודעה של 'נראה לאחרונה'. רק כשיצא לפעילות מבצעית הוא החזיר אותה כדי שאדע מתי בדיוק הוא יוצא, זאת אומרת נכנס. וכשהוא לא היה בפעילות הוא צילצל אליי כל בוקר, בשמונה, כדי להעיר אותי. ככה הוא גם הבטיח לי בווטסאפ האחרון. הוא כתב 'לילה טוב יפה שלי, אני אשמור על עצמי, מבטיח', וסיים במילים 'בשמונה שיחה'. כבר עכשיו אני לא יודעת איך אתעורר בלעדיו".

המפגש בג'נין

הקורונה הפרידה ביניהם. "לא אישרו לחיילים לצאת הביתה, ואחרי 53 ימים של סגר בבסיס שנינו הרגשנו שאנחנו כבר לא מסוגלים להתאפק. לקחתי מכונית ונסעתי לבסיס שלו, בג'נין. לא סיפרתי על זה לאף אחד כי לא רציתי לשמוע אזהרות של 'זה מסוכן'. בדרך כלל אני לא נוהגת מרחקים כאלה ארוכים, ועוד לג'נין, אבל הנסיעה הייתה חלקה ולא הרגשתי שום סכנה. כל הדרך חשבתי על עמית שמחכה לי בכניסה. הגעתי אחרי שעתיים והיו לנו ארבע שעות קסומות ביחד. למרות שכל הצוות שלו הכיר אותי, עמית הכריז: 'זאת אושר, החברה שלי, האהבה שלי'. הרגשתי שהוא מתגאה בי ומעריץ אותי. המון פעמים הוא אמר לי שאני אושר כפול — גם בגלל שקוראים לי אושר וגם בגלל שאני האושר של חייו".

ביום שלישי, כשהתעוררה והדליקה את הסלולרי, היא ראתה שאמא של עמית צילצלה אליה כמה פעמים, "אבל זה לא נראה לי חשוד או מוזר. בשמונה וחמש דקות מישהו צילצל בדלת של אמא שלי. הסתכלתי בעינית, ראיתי מישהו במדים ולא דאגתי. גם כשהוא אמר 'באתי להודיע לך על עמית' הייתי שאננה. יותר מזה, הייתי בטוחה שעמית מחכה לי למטה, שהוא שלח מישהו לעבוד עליי. רק כשהקצין התחיל להסביר שהפרסום בתקשורת מתעכב עד שאקבל את ההודעה הבנתי שהוא רציני".

בבית הקברות היא התלוותה אל הוריו לזיהוי הגופה. "עמית שלי, המאמי שלי, נשאר מושלם. העיניים, הגבות, השפתיים. שום דבר לא נפגע. נגעתי לו בלחי, אחר כך נגעתי לו ברגל ואמרתי לו 'לך לישון, אהוב שלי', עד שקלטתי שאני בתוך הזיה. מה אני שולחת אותו לישון? במקום לישון איתי קיבלתי גופה".

הכנת מראש את ההספד?

"לא, ביקשתי שירשמו אותי בתור להספדים, אבל לא הייתי בטוחה שאצליח לדבר. ברגע האחרון תפסתי את עצמי ודיברתי ספונטני, מהלב. בכיתי נורא כשהורידו אותו לקבר עם הנעליים שלו והווסט והמימייה. ובכיתי עוד יותר כשהצוות שלו התחיל לכסות אותו באדמה. רציתי לצעוק להם 'מה אתם עושים? הוא ייחנק!'. גם בפייסבוק אני מעלה פוסטים שיוצאים ממני באופן ספונטני, אני כותבת לעמית שהוא היה ויהיה אהבת חיי לעולם ועד, אבל את האינסטגרם שלי חסמתי".

למה?

"אני לא יודעת איך אנשים מגיעים אליי, כל עם ישראל שולח לי הודעות שאני אפילו לא מספיקה לקרוא. זה מרגש, מישהו שאני לא מכירה שלח לי ציור שלי עם עמית וכתב 'האושר טמון בעמית שלך לחיים'. אבל לצערי כבר נתקלתי בכמה תגובות לא יפות. מישהו כתב 'בטח, בטח, בעוד כמה חודשים יהיה לך מישהו אחר'. אני אמורה להתווכח איתו? עדיף לחסום".

היא עדיין לא יודעת מתי יהיה בה מספיק כוח כדי להאזין להודעות המוקלטות שנשמרו בסלולרי שלה. "זה יכאב נורא. היו לנו המון תוכניות. עמית רצה לצאת לטיול הגדול לפני שהוא נכנס לקבע ותיכננתי לבקש חופשה כדי לטוס איתו. עמית רצה ללמוד משפטים וחשבנו שנלמד ביחד, לפני או אחרי החתונה. זו הייתה אהבה של פעם בחיים. לא הייתה לי ולא תהיה לי עוד אהבה כזאת".

שתי נשים מתקרבות אלינו. אם ובת. הן מבקשות לשוחח עם אושר בצד, בפרטיות. "אני לא מכירה את המשפחה", אומרת אימו של אביתר יוספי, שמצא את מותו בפעילות בנחל חילזון, "אבל הרגשתי צורך לבוא ולחבק את אמא שלו. רק אם שכולה יכולה להבין מה עובר עליה ומה עוד היא תעבור". בתה, שהייתה בהיריון בעת נפילת אחיה, ומאז ילדה בן שנושא את שמו, אביתר־עוז, מציעה לאושר להצטרף לקבוצת תמיכה של אלמנות ללא טבעת כמו "הותיר אחריו חברה".

"תודה", אומרת לה אושר, "אבל זה לא מתאים לי. עמית נהג לומר שאני עמוד התמיכה שלו. בלוויה חברי הצוות שלו הבטיחו שהם יהיו עמוד התמיכה שלי, אבל אני רוצה לחיות את עמית בשקט שלי, לבד". •