טוויסט בהילולה
בערב ל"ג בעומר עוד נראה היה שהאירוע במירון יעבור בשלום ולפי ההנחיות | אבל בלילה החלה הסתננות למתחם ("כמעט תפסו אותנו. נשכבנו על הדשא וחיכינו שהשוטרים יסתלקו") | ולמחרת, מאות חסידים שהסתתרו ביערות הסתערו על הקבר ("כל מי שהיה בסביבה אמר: 'יאללה, לרבי'") | בקהל התמזגו גם שני זמרים שלא ברור מי הזמין אותם ("אם הגעתי לפה", מסביר קובי פרץ, "זה כי הרשב"י ראה את ההשתדלות שלי") | "רמטכ"ל ההילולה" יוסי שווינגר כבר חושב על השנה הבאה: "מקווה שעד אז המשיח יגיע ורבי שמעון יוכל לחגוג איתנו"
"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, יט, א
× × ×
כנראה הרבי מחובר לווטסאפ. ביום שלישי אחר הצהריים, קצת אחרי חמש, החלו להתפרסם בקבוצות של חרדים דיווחים על כך שהמשטרה מתקפלת. עבור מאות האנשים ששהו באותה עת ביערות של הר מירון והמתינו לשעת כושר, זו הייתה בשורה משמיים. הם החלו לנוע בזריזות, אחוזי להט, לעבר קברו של רבי שמעון בר יוחאי, מותירים את המשטרה המומה. "כל מי שקרא את הידיעות האלה והיה בסביבה אמר: 'יאללה, לרבי'", מספר אדם המעורה בפרטים.
במשטרה מודים שאכן, כמה דקות קודם לכן הוחלט לצמצם את הכוחות הרבים שאיבטחו עד אז את מתחם הקבר. בשעה חמש אחר הצהריים, כשראו במשטרה שאין אירועים חריגים, החליטו לדלל כוחות וצימצמו את מספר השוטרים במירון מ־500 ל־200 בלבד.
זו הייתה שגיאה. החבורה שהתקבצה אותה שעה סביב קבר הרשב"י במושב מירון והורכבה מערב־רב של חסידי סאטמר, אנשי ישיבת תולדות אברהם יצחק, משפחות ירושלמיות שערכו לבניהם טקס חלאקה מחתרתי ועוד ועוד — הפכה במהירות למאסה קריטית. בשלב מסוים החלו כמה מהם לזרוק אבנים לעבר השוטרים המעטים שהקיפו את המתחם, ובחסות המהומה פרצו חלקם את טבעת האבטחה. הם שברו את דלת הזכוכית בכניסה לקבר וחדרו פנימה בשאגות שמחה. במשטרה אומרים שהחלו לפנותם תוך פחות מדקה וחצי.
320 איש נעצרו באירוע ונשלחו במיניבוסים מאובטחים של המשטרה לתחנת צפת. לרבים מהעצורים לא היה אכפת: בתוך הזינזאנה הם זימרו שירים בשבחו של רבי שמעון. "ראיתי אנשים עם ספר תהילים ביד שגוררים אותם החוצה ויש להם דמעות בעיניים", מספר אדם חרדי שהיה במקום. "זה אנשים שהלכו ארבע וחצי שעות בהרים, הגיעו לכאן שרופים. הם השתוקקו לרשב"י". העצורים, אגב, שוחררו בינתיים. "פתחנו בחקירה ונשקול בהמשך מה לעשות איתם", מוסרים ממשטרת ישראל.
זו הייתה פינאלה סוערת לאחת ההילולות השלוות בתולדות מירון, מסורת יפה, ארוכת שנים, של עלייה לקברו של הרשב"י שהחלה מתישהו במאה ה־16. בשנים האחרונות יותר מחצי מיליון איש פוקדים את הילולת הרשב"י בל"ג בעומר, במהלך 24 שעות של חגיגה דתית, רוחנית ומסחרית, מה שהופך אותה לאירוע ההמוני הגדול ביותר בישראל. אלא שהשנה, תחת אילוצי הקורונה, צומצמה ההילולה לקומץ נבחרים שהוקפו בטבעת מסיבית של כוחות אבטחה. המתפרעים של ערב שלישי היו לפיכך היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. התנהלותם האלימה עמדה בניגוד לאיפוק שהפגינו מאות אלפי מאמיניו של הרשב"י, שקיבלו על עצמם את רוע הגזרה ונותרו בבית, מסתפקים בשידור החי.
זו הייתה לפיכך הילולה מצומקת וממושטרת, נאמנה עד כמה שניתן להוראות משרד הבריאות. כך היא נראתה מבפנים.
הברסלבים מול המג"בניקים
בערב ל"ג בעומר, יום שני, נפרסו כ־2,500 אנשי משטרה ומג"ב סביב הר מירון (רק למחרת יצומצמו הכוחות), והמחסומים שהציבו לאורך הכבישים גרמו לווייז לאבד את הצפון. נסענו אחרי האפליקציה כעיוורים ומצאנו עצמנו מקיפים את ההר ומטפסים אליו דווקא מכיוון גבול לבנון. זה הר נישא ותלול, השלישי בגובהו בישראל. לא פלא שכאן בחר הרשב"י להסתתר מפני הרומאים.
יצחק, בחור צעיר מנתיבות, מגרד בזקנו לצד הכביש, כמה קילומטרים אחרי המחסום המשטרתי בצומת חירם. בכיפה שחורה ופרייבט מאובק הוא מספר שהצליח להסתנן עד הנה דרך השטח, אבל כעת הוא נראה אובד עצות. לטענתו, יש שביל כורכר שעולה מכאן עד לקבר, אך משום מה הוא ממשיך לנסוע על הכביש הראשי. במחסום הבא, ביישוב ג'יש, השוטרים מורים לו לשוב על עקבותיו.
צפיפות המחסומים עולה ככל שמתקדמים, והמראות חוזרים על עצמם. בכניסה ליישוב אור הגנוז זוג ברסלבים מתווכח ללא הועיל עם שני מג"בניקים, ומיניבוס עמוס רמקולים של חב"ד עושה פרסה תוך שהוא משמיע מוזיקה בפול ווליום. בשעה זו, זרם המסתננים להר עדיין דק.
רק בזכות תעודות העיתונאי אנחנו מצליחים להגיע למושב מירון. בין קופות הצדקה מתקהלים מאות שוטרים ומאבטחים. האבטחה הכבדה סביב הקבר היא תוצאה של החלטת הממשלה שהתקבלה בשבוע שעבר, ואשר הפכה בפועל את הר מירון לשטח צבאי סגור. על פי ההחלטה, שמסתמכת על "תקנות לשעת חירום למניעת התקהלות והדבקה בנגיף הקורונה", מתחם הקבר — ה"ציון" — יישאר נעול עד להודעה חדשה, הכניסה ליישוב מירון תותר עד 17 במאי רק לתושבים, ובשבוע האחרון חל איסור מוחלט על השכרת צימרים בכל היישובים הסמוכים. "אם היינו פותחים את האזור, לא הייתה לנו שליטה", מסביר השר לשירותי דת, יצחק וקנין.
בהתאם לכללי הטקס, מערב ל"ג בעומר ועד לצאת החג נערכות בסמוך לקבר הרשב"י 19 הדלקות בארבעה מתחמים שונים. בכל הדלקה מתכבד אדמו"ר אחר, והיא מושכת אליה את חסידיו בהמוניהם. השנה הותרו שלוש הדלקות בלבד — אחת לאדמו"רים האשכנזים, אחת לספרדים ואחת לציבור הדתי־לאומי. בכל הדלקה התאפשר להכניס למתחם 50 איש, ובסך הכל 150 בני מזל בלבד, כאשר לכל אדמו"ר הוקצו רק ארבעה־חמישה מוזמנים.
וקנין מצא עצמו בין הפטיש לסדן. "הכיוון המקורי שלי היה לקיים את כל 19 ההדלקות", הוא אומר. "הרעיון היה לאפשר לכל אדמו"ר להגיע לכאן עם 20 איש, וכך לא הייתי מקפח אף אחד. אבל בממשלה הייתי בדעת מיעוט". בימים האחרונים קיבל מאות טלפונים. "רבנים, חולי סרטן, רווקות. נאלצתי להגיד לכולם לא. אני שר במדינת ישראל ואני לא יכול להכניס בן אדם אחד נוסף למירון", הוא אומר.
הטענה הזו מקבלת משנה תוקף כמה דקות מאוחר יותר, כאשר אשתו של יוסי שווינגר כמעט נעצרת בידי המשטרה. שווינגר, מנכ"ל המרכז הארצי למקומות הקדושים, מנסה להסביר לשוטר כי הוא האחראי על ההילולה במירון. "הרמטכ"ל" קוראים לו כאן בשגרה, אלא שכעת הוא ממש מחלץ את אשתו מידי השוטרים.
שווינגר, אדריכל הטקס במירון מאז 2001, הוא זה שמונע את פרימת המרקם העדין שנבנה במירון בין החסידויות השונות. "במשך שנים היו כאן הדלקות לא מאורגנות בצורה מאוד פרטיזנית ולא בטיחותית", הוא מסביר. "החלטנו לעשות סדר. בדקנו מי החצרות שנוהגות להגיע לכאן באופן קבוע והתברר שיש ארבע בולטות כאלה — בויאן, תולדות אהרון, קרלין ותולדות אברהם יצחק". הארבע האלה קיבלו אפוא את ההדלקות הנחשבות יותר. מרבית ההדלקות שהושרשו לתוך הפרוטוקול הבלתי רשמי של ההילולה מונהגות בידי חסידויות אשכנזיות, ושלוש מנוהלות בידי רבנים ספרדים. בשנים האחרונות מגיעים למירון גם רבנים מהזרם הדתי־לאומי. "כל עמך ישראל", מתלהב שווינגר. "פסיפס".
מאז פרוץ משבר הקורונה פעל שווינגר כדי להנדס מחדש את מסורת ההדלקות, והכל תחת הסד של הוראות משרד הבריאות. "פתאום, במקום להתעסק עם 500 אלף איש, אתה מתעסק עם 150", הוא אומר. "זו הרגשה מאוד מוזרה. נקרע הלב".
ומה יהיה בשנה הבאה?
"כולנו תקווה שעד אז המשיח יגיע ורבי שמעון יוכל לחגוג איתנו".
גם משי זהב הגיע
הקורונה הפכה את הכניסה אל מתחם ההילולה לאופרציה מוקפדת של אישורים. אדמו"רים וחסידים כאחד נדרשים להציג אסמכתאות. אפילו סגן השר, מאיר פרוש, מתווכח עם שוטר שמונע ממנו להגיע לניידת השידור של רדיו "קול חי". אבל לאט־לאט מתברר כי למרות המגבלות, יש כאלו שהצליחו להשיג אישור באופן חוקי אף שלא נמנו ברשימת 150 מלווי האדמו"רים. למשל, הרב יצחק בצרי מירושלים, שטוען כי "המשטרה סידרה לו אישור", אך מסרב לפרט. גם יהודה משי זהב, יו"ר זק"א, הגיע לאירוע. "זק"א פועלים פה בהיבט מבצעי", הוא מסביר כיצד נכנס למתחם המאובטח.
האח"ם הגדול ביותר שנצפה בהילולה הוא ללא ספק הזמר עומר אדם, עניין שהוליד רצף הכחשות מטעם משרד הדתות, המשרד לפיתוח הנגב והגליל וחברת ההפקות של האירוע, שטענו כולם כי לא נתנו לו אישור כניסה. בחברת ההפקה הסבירו כי אדם היה אמור להופיע תחילה בהילולה, אך הופעתו בוטלה והוא הוסר מהרשימה הסופית, שלטענתם לא עודכנה בידי המשטרה. במשטרה הכחישו, והדגישו כי גם אם אדם הגיע עד ליישוב מירון, הרי שלא הורשה להיכנס למתחם ההדלקות עצמו. אמרגנו של אדם, עופר מנחם, לא הגיב.
במהלך ההדלקה הספרדית בלט בקהל גם שערו הבלונד־פלטינה של הזמר קובי פרץ. "אני פה כל ראש חודש", הוא מעדכן. "מי שזכה להיות פה היום זה ניסי־ניסים. זה אומר שהרשב"י באמת רצה שהוא יהיה פה". פרץ טוען שנכלל ברשימת המוזמנים של "הרב שלום", אך לא ברור למי הוא מתכוון גם אחרי שנשאל כמה פעמים. "עברתי ארבעה מחסומים", הוא מונה. "אם הגעתי לפה זה כי הרשב"י ראה את ההשתדלות שלי". פרץ אכן השתדל: במשטרה אומרים כי הצליח להשתחל בדרך לא דרך אל קבוצת 50 המוזמנים של ההדלקה הספרדית, ובכניסה למתחם הוא ואחרים אמרו לשוטרים שהגיע לשיר. מטעם פרץ נמסר: "אילו היו אוסרים עליי להיכנס, כמובן שהייתי מכבד זאת. אני מחויב להשתדל וכך עשיתי".
עוד הרבה לפני אפיזודת אדם־פרץ סערו הרוחות ברחוב החרדי בעקבות ההחלטה להגביל את מספר המשתתפים בהילולה. בימים שלאחר החלטת הממשלה נערכו כמה הפגנות, פורסמו עצומות ואף הוגשו עתירות לבג"ץ, שכולן נדחו. הטענה הייתה כי גם תחת מגבלות הקורונה אושרו בישראל אירועים של מאות משתתפים. כך למשל, רק בראשית השבוע התכנסו אלפי רופאים בכיכר הבימה כדי למחות על תנאי העסקתם. מבחינת העותרים, הזכות לקיים את מצוות ההילולה אינה נופלת מהזכות להפגין.
חלק ניכר מהזעם החרדי נסב על ביטול טקס החלאקה לגזיזת שערם של ילדים בני שלוש, שנערך גם הוא באופן מסורתי במירון בל"ג בעומר. סמוך לשכונת מאה שערים בירושלים הפגינו ביום ראשון כמאה ילדים עם אבותיהם, בדרישה שיתאפשר להם להגיע להר. חמישה אנשים נעצרו. עצומה אחת, שמוענה לראש הממשלה, הציעה לעלות למירון בשיטת "התפלל וסע", שבה הילדים יגיעו ברכב לאזור ה"ציון", יסופרו שם, יישאו תפילה קצרה וימשיכו מיד הלאה. ההצעה לא התקבלה.
מרגע שנחסם צינור הגישה למירון, החלו התפרצויות בשכונות האם של הציבור החרדי. בירושלים, בבני־ברק ובמקומות נוספים התקהלו השבוע מאות חרדים, רובם מהזרמים הקיצוניים, והדליקו מדורות בניגוד לתקנות. במאה שערים התקיים, על אפן וחמתן של התקש"ח, טקס חלאקה המוני בהשתתפות כאלפיים איש. זרועה של המשטרה קצרה מלהושיע.
"אם אפשר שיהיו 2,000 אנשים בשוק מחנה יהודה, מאות אנשים באיקאה או הפגנה של אלפים בכיכר רבין, למה לא אנחנו?" אומר אברהם (שם בדוי), חסיד סאטמר מירושלים. "אין סיבה שלא יחלקו שטח כזה ענק, שמגיעים אליו חצי מיליון אנשים, לכמה משפחות של ילדים בני שלוש. זו סתם רדיפה לשם רדיפה".
אברהם, שתמך בעתירות שהוגשו, הוא לוחם בג"ץ מקצועי. "אני רוצה לייצר שנאה בין חרדים לחילונים", הוא מודה. "זו העבודה שלי, 24 שעות ביממה".
למה?
"כי אנחנו רוצים התבדלות. יש ציבור גדול שפשוט מתקרב לציבור החילוני, ובגלל החיבור הזה אנחנו מאבדים חלק מהעקרונות שלנו. וזה נהיה יותר ויותר גרוע".
יש קדושה בלייצר שנאה?
"בטח. זה מקרב אותך לדת, אם אתה נהיה כמו החילוני אתה שוכח כל מיני דברים. אתה צריך להתבדל ממנו הכי מהר שיש. כשהמדינה מעבירה כסף לעבודה לחרדים, לגיוס, זה הכל נועד כדי לקרב אותנו".
באישון הלילה שבין שני לשלישי נסע אברהם מירושלים להר מירון, במטרה להתקרב עד כמה שיותר אל הרב. "יש לנו שבילים שאנחנו מכירים", הוא מספר בבוקר המחרת. "הצלחנו לנסוע דרך השטח עד ליישוב בר יוחאי ומשם הלכנו ברגל. פעם אחת המשטרה תפסה אותנו וביקשה שנחזור, אבל נשכבנו על הדשא, חיכינו שיסתלקו והמשכנו הלאה". כל הזמן הזה נשא על כתפיו ילד בן שלוש.
לבסוף הגיע אברהם עד למרחק של כעשרה מטרים מ"הציון" ואף שלח תמונה כהוכחה.
"שברתי את קליפת הבג"ץ", התפאר. הוא צירף גם צילום של שני ילדים בני שלוש שהגיעו עימו ועם חבריו כל הדרך מירושלים, כשהם בעיצומו של טקס החלאקה במושב מירון.
במהלך השבוע הוכיחו לא מעט חרדים את כישוריהם כאנשי שטח מיומנים, וכבר ביום שני עצרו שוטרי מג"ב עשרה צעירים כשהם לנים באוהלים ביערות באזור מירון ורכבם מוסתר בברזנט ירוק. למחרת נעצרה תהלוכה של 160 חרדים שניסו לעלות להר בשביל לא־מאוד־סודי שזכה לכינוי ההולם "דרך בורמה". "היו שם ילדים בני 12 שהלכו שעות ביערות", אומר גורם במשטרה.
היו גם כאלה שהמזל לא האיר להם פנים: יחידת החילוץ "גליל כרמל" של משטרת ישראל נדרשה לחלץ חמישה צעירים שנתקעו בדרכם למושב מירון, לאחר שניסו להבקיע אליו דרך מבית ג'ן, וצעיר נוסף אותר לאחר שהלך לאיבוד כאשר ניסה להסתנן מכיוון צפת.
זרם המסתננים התגבר לאורך יום שלישי. אם בשני בלילה סיפר בקור רוח ניצב שמעון לביא, מפקד המחוז הצפוני במשטרה, כי אנשיו עצרו קרוב ל־120 מסתננים, הרי שבתוך 12 שעות צמח המספר הזה ל־300. במהלך היום אף החלו לרקוד בנקודות שונות סביב מתחם הקבר כמה עשרות אנשים, והם פוזרו בידי המשטרה. מדי פעם ניסה מישהו לפרוץ בכוח את טבעת האבטחה סביב מתחם הקבר עצמו ונהדף לאחור. במשטרה היו מרוצים מההישג. הם לא היו מודעים לכך שרבים אחרים עדיין מסתתרים בהרים, קוראים בשקיקה את כתבי הקודש של הרשב"י ואת הודעות הווטסאפ.
שמן זית מ"אושר עד"
הרבה מעגלי אבטחה משטרתיים נבנו סביב ההילולה וסגן ניצב משה ויצמן, מפקד תחנת נוף הגליל, קיבל את הפנימי ביותר — "הציון". "המשימה כאן רגישה מאוד", אומר ויצמן ביום שני בערב, רגע לפני פתיחת ההילולה. "אנשים מחכים כל השנה לבוא לפה, ואז אתה צריך להרחיק אותם". בחסותו אנחנו עוברים דרך סבך של מחסומים וחסידים ומגיעים עד לקבר הרשב"י בכבודו ובעצמו, שכיפה תכולה מכסה אותו. בדרך נוחת עלינו צרור סוכריות בסגנון בר־מצווה, שנזרק מאי שם. רק כעשרה חסידים הורשו להיכנס לכאן והם מטפלים בלפיד ענקי, עטוף צמר גפן, שנמצא ליד ה"ציון" ושאליו הם מרוקנים עוד ועוד בקבוקי שמן זית שנרכשו ב"אושר עד".
שאר האנשים סביב קודש־הקודשים הזה הם שוטרים וכבאים. גם שר הדתות וקנין נמצא כאן, ספרדי בין אשכנזים. קורונה או לא, כמי שזכה להיות אחד מיחידי הסגולה האלה אני לא עומד בפיתוי, מלטף את הכיפה התכולה ומבקש ישועה לעם ישראל.
ב־20:12 מתייצב לצד ה"ציון" האדמו"ר מבויאן, בשטריימל פרווה אפור. עם כל הכבוד לשר הדתות, הרמטכ"ל שווינגר ועומר אדם, האדמו"ר מבויאן הוא האדם החשוב ביותר על ההר, פרט לרשב"י. מזה כ־150 שנה מחזיקה חסידות בויאן בזכות הדלקה בהילולה, ובאופן מסורתי היא שאחראית על טקס ההדלקה הראשון והחגיגי ביותר. כמדי שנה, גם הפעם זכה האדמו"ר מבויאן לערוך את ההדלקה ממש על ה"ציון", וניתנה לו מכסה נדיבה מתוך חמישים ההזמנות שחולקו לאדמו"רים האשכנזים. את האירוע גם ליוותה תזמורת חסידות בויאן, שנגינת הכלייזמרים שלה שיוותה למחזה ממד פיוטי.
כדי לחפות על מיעוט המשתתפים יזמה החסידות טקס אלטרנטיבי שמטרתו להשאיר את יתר החסידים בבית. "כל אדם יכול למנות אותנו כשלוחים ואנחנו ניצוק שמן זית בשמו, נזכיר את השמות והבקשות שלו בעלות סמלית, חד־פעמית, של 72 שקל, שזו עלות השמן וצמר הגפן", אומר הרב יהודה לייב הנדלס, ממארגני ההדלקה המרכזית של חסידות בויאן במירון. "אני מתרגש להגיד לך שהאנשים ממושמעים, אף בן אדם לא מחפש להסתנן. הציבור החרדי מאוד ממושמע לדעת גדולי ישראל, והם כל הזמן מבקשים משהו אחד — לשמור על הכללים".
גם במשטרה אומרים כי המתפרעים השבוע במירון היו מיעוט. "המשמעת מדהימה", אמר ניצב לביא עוד לפני שפרצה המהומה. "למעט חריגים מעטים מאוד, אנשים מבינים עניין. מגיע שאפו ענק לקהילה החרדית. מנהיגי הציבור החרדי, מכל הזרמים, השאירו את האנשים בבית".
אפילו בסביבתו של הרב אליעזר ברלנד, שבשנה שעברה עורר סערה לאחר שזכה להדליק במירון אף שהורשע בעבירות מין, מספרים שהחסידים קיבלו הוראה להתרחק ממירון. "באמת שאף אחד לא הולך לנסות", אמר אחד מהם. "זה החוק ואלה המגבלות, אז אני אריב עם משטרת ישראל?"
אפילו האדמו"ר מקפץ
ב־20:45, באיחור אופנתי של כרבע שעה, מטפס האדמו"ר מבויאן, תנועותיו מדודות ושקולות, במעלה גרם המדרגות המוביל לבמת המתכת המאולתרת, שניצבת מעל ללפיד. ברגע השיא, קתרזיס של אש ותמרות עשן, הוא מצית את האבוקה ותזמורת בויאן מדלגת באבחה מניגון מלנכולי לשירה אימתנית, קצבית. ברגע אחד מתחיל כל ההר לקפוץ באוויר, מחסידי בויאן, דרך שר הדתות ועד לאחרוני אנשיו של משי זהב. אפילו האדמו"ר, שפניו נותרו קפואים במהלך כל הטקס, מקפץ מעט.
כחצי שעה לאחר ההדלקה של בויאן נתבקשו האשכנזים לפנות את הרחבה לטובת הספרדים (בניגוד לאשכנזים, שתי ההדלקות הנוספות נערכו במרחק של כמאה מטר מ"הציון"). גישתם של הספרדים לאירוע הרבה יותר קבוצתית, ועל במה קטנה נדחסים הרב הראשי לשעבר שלמה עמאר, רבה של באר־שבע יהודה דרעי, רב העיר יבנה דוד אבוחצירא ועוד קומץ מהודק של מכובדים. אף שגישתם המוזיקלית של הספרדים לאירוע היא יותר רוק אנדרולית, בריקודים הם חלשים. אחריהם נערכה באותו מקום ההדלקה של הציבור הדתי־לאומי, שאותה הוביל הרב חיים דרוקמן.
כל הזמן הזה היה ספון יעקב חיים מילר באוהל החפ"ק. הוא חסיד לעלוב שאהבתו העזה לרשב"י התקבלה בירושה מאביו, וב־17 השנים האחרונות אף החל לעבוד בעצמו בהילולה כבעל חברת הפקות. גם השנה הוא כאן. "אבל קשה לי, אני לא מסוגל להסתובב בחוץ", הוא אומר. " עצוב מה שקורה כאן. אשתי התחננה שאחזור הביתה כי היא מפחדת שיהיה לי התקף לב".
לדבריו, הנפגעים העיקריים מהמצב הם הילדים. "בני השלוש לא מבינים מה נפל עליהם", הוא אומר. "מגיל שנתיים מכינים אותם לחלאקה במירון, מתרגלים אותם, ואחר כך אתה רואה אותם פה על הכתפיים של האבא. בלעדיהם, הקרקע נשמטת".
תהיה הילולה בשנה הבאה?
"תהיה הרבה לפני כן. ברגע שיסירו את המגבלות, כל מי שיש לו הזדמנות יקפוץ למירון. רבי שמעון זה משהו אחר, זה כיסופים".
בדרך חזרה לרכב אנחנו נתקלים בחסיד צעיר, סיגריה שהוצתה מזמן חורכת את קצות אצבעותיו. "אני פה כבר שעתיים", הוא ממלמל לעבר השוטר, וניכר כי בין השניים כבר התפתחה סוג של מערכת יחסים. "אפשר להיכנס?" השוטר מניד בראשו לשלילה.
