ממשלה חדשה, שר אוצר חדש. ב־50 השנים האחרונות רק שני שרי אוצר, בייגה שוחט ויובל שטייניץ, כיהנו כשרי אוצר מעבר לממשלה אחת. רובם לא השלימו אפילו ארבע שנות כהונה מלאות. לא מפתיע שאת קידום הרפורמות השאירו לפקידות הבכירה.

אצל השר ישראל כץ לא תהיה פקידות בכירה. הוא יהיה הבכיר המחליט היחיד. ריכוזי, עוצמתי ושאפתן. טרם קרה שלתפקיד שר האוצר מתמנה פוליטיקאי המצהיר מראש, כפי שהצהיר כץ, על ייעודו בחיים: להיות ראש ממשלה אחרי ביבי. נתניהו נבחר קודם לראש ממשלה, אחר כך מונה לשר אוצר ואחר כך שוב נבחר לראש ממשלה. שרי אוצר אחרים לא התקרבו בחלומותיהם למשרד ראש הממשלה. סיימו קריירה מיניסטריאלית עם שיעורי שביעות רצון ציבורית נמוכים.

כץ בטוח בעצמו ובטוח שהוא קורץ מחומר אחר. הוא לא יקבל עצות משרי אוצר לשעבר, פקידי אוצר לשעבר, כלכלני אוצר ובנק ישראל לשעבר. יזיז הצידה בתנועת יד רחבה את ערימת התוכניות לשיקום המשק שימצא על שולחנו. עשרות כאלה, חלקן מפורטות עד השקל האחרון, חלקן כוללניות ונוקטות לשון אזהרה אפוקליפטית.

כץ לא יתרשם. הוא מודע למצבו: הוא נכנס למשרד האחראי על מדיניות כלכלית לאומית כשהכלכלה הלאומית נושמת בקושי. המשבר הפעם, כץ מבין, באמת חסר תקדים ודורש צעדים חסרי תקדים. זו לא הפרזה מילולית, זו מציאות. אין, למשל, שום ניסיון פקידותי־מקצועי־פוליטי לטיפול בחמישית מכוח עבודה הנמצא כעת בלימבו של לא־תעסוקה ולא־אבטלה, ב"חופשה ללא תשלום", היעדרות זמנית ארוכה מעבודה הממומנת כולה על ידי המדינה.

אין גם שום ניסיון בחילוץ מקריסה של ענפי המשק, החברה והתרבות ומגזרים יצרניים שלמים שהמדינה ציוותה עליהם להיסגר לחודשיים־שלושה־ארבעה. ההחלטות מתקבלות, ויתקבלו, בשיטת ניסוי וטעייה, מעשה ותיקון לאחר המעשה. ישראל כץ שוחה בשיטת עבודה זו ככריש במי האוקיינוס.

יתאכזב מי שמצפה ממנו להרצאות על יחס חוב־תוצר ועל הסיכון הכרוך בגירעון תקציבי. הלקסיקון שלו שונה, אחר. כמי שחותר לראשות הממשלה, כץ מבין שהוא יישפט ציבורית ביכולתו להחזיר את המדינה לחיים כלכליים נורמליים, עד כמה שניתן בסביבה של מגפה המאיימת להכות שוב, במהרה בימינו. לבשר באביב 2021: הצלחתי, המשק צומח, האבטלה נמוכה, רמת החיים עולה. זאת, מבחינתו, המטרה המקדשת את כל האמצעים. השאר, כולל השאלה איך להגיע אליה, די זניח.

נאחל לו נסיעה טובה ושלא ישכח להודיע שהוא מוותר על חמישית משכרו.

שבבים בימי קורונה

"הנוף העוין, שאותו עליכם ועל החברה שאתם מנהלים לחצות בהצלחה או להיכשל בדרך ולרדת לטמיון, הוא כמו עמק המוות. אי־אפשר לעקוף אותו, אי־אפשר לצמצם את הסכנות הרובצות בו, אבל אפשר להתמודד איתן". משפט אזהרה זה לקוח מאחד מספרי הניהול החשובים והמשפיעים במאה ה־20. חובר לפני 24 שנים על ידי אנדי גרוב, המייסד, הנשיא והמנכ"ל האגדי של התאגיד האמריקאי הענק לייצור רכיבי מחשבים אינטל. כותרתו כמו תפורה לימים אלו: "רק פרנואידים שורדים".

מותר להניח שראש הממשלה נתניהו ומנכ"ל משרד הבריאות היוצא בר סימן טוב קראו בו בשקיקה ואימצו את מסריו.

אנדי גרוב חתם לי אישית על המהדורה העברית של הספר (הוצאת מטר 1997) בראיון עימו במטה אינטל בעמק הסיליקון בקליפורניה. בפגישה חשף גרוב לראשונה את קורות משפחתו היהודית־הונגרית, ששימשו אחר כך בסיס לספרו האוטוביוגרפי. את ההיכרות בינינו יצר האיש שהביא שנים קודם לכן את אינטל לישראל: פרופ' דב פרוהמן, יזם, מנהיג, מדען, איש חזון והייטקיסט מושבע. פרוהמן התנה את המשך עבודתו באינטל בהקמת חברה־בת שלה בישראל.

המפעל בירושלים לייצור זיכרונות ושבבי מחשב נחנך ב־1981. גרוב נתן את ברכתו החמה למהלך. אינטל מעסיקה במפעליה בקריית־גת ובמרכזי המחקר והפיתוח שלה בירושלים, חיפה ופתח־תקווה כ־13,500 עובדים. היא המשקיע הזר הגדול בארץ, חברת הטכנולוגיה הגדולה והיצואנית הגדולה. תרומתה לענף תעשיות הידע המקומי עצומה. בזכותה חלקים ניכרים מהתעשייה הישראלית שינו את פניהם ואת כיווני התפתחות שלהם.

משבר הקורונה יצר ביקושים גדולים למחשבים, שרתים, טאבלטים, חיישנים, רשתות אלחוטיות - מה לא. אלו מוצרים המשתמשים ברכיבים קריטיים תוצרת אינטל. הכנסותיה בעולם ברבע הראשון של השנה גדלו ב־23% והרווח הנקי הגיע ל־5.7 מיליארד דולר. "מפעלי אינטל בארץ", אומר יניב גרטי, מנכ"ל אינטל ישראל, "עבדו בכל תקופת הקורונה בתפוקה מלאה. עמדנו בכל היעדים. אף עובד לא פוטר ולא הוצא לחופשה ללא תשלום. כדי להבטיח את שרשרת האספקה שלנו ואת היצוא הגלובלי שכרה אינטל מטוסי תובלה שנחתו בישראל והמריאו ממנה. הוגדרנו כמפעל חיוני וניידנו את התוצרת שלנו למדינות רבות".

העובדים הגיעו למפעלים או שרוב העבודה נעשתה מהבית?

גרטי: "גם וגם. לעובדי הייצור שלנו לא היה קושי להתרגל להנחיות של משרד הבריאות כי שבבי המחשב של אינטל מיוצרים באולמות עם אוויר מסונן לעילא ולעילא. יותר מחדרי ניתוח בבתי החולים. התרגלנו מהר גם לקיים קשרי עבודה באמצעות מחשב. זה הרי דבר שבשגרה בחברה רב־לאומית כְּשֶׁלנו. לעובדים שהיו חייבים להימצא במרכזי המחקר והפיתוח בנינו קפסולות עבודה מופרדות. לא רשמנו אף מקרה של הידבקות בנגיף במקום העבודה. אני אישית הייתי צריך להתרגל לשיחות תמרוץ והנעה לא על כוס קפה אלא על מסך מחשב. וכבר במארס הודענו שאנחנו, אינטל ישראל, ממשיכים לתמוך בכל הספקים המקומיים שלנו. אינטל תופסת את עצמה כחברה המחויבת לא רק לבעלי המניות הרבים אלא גם לעובדיה, ללקוחותיה, לספקיה ולסביבה שבה היא פועלת".

מעשית, במה התבטאה הדאגה לעובדים ולסביבה?

"אינטל נתנה פתרונות הולמים לילדי העובדים, למי שהגיעו למפעלים ולמי שנשארו לעבוד בבית. עזרנו לעובדים שהיו חייבים לעזור להורים מבוגרים. פתחנו קו חם לפסיכולוגים עבור מי שחשו לחץ נפשי. תרמנו לקהילה 2,000 מחשבים אישיים, תרמנו ציוד מגן לעובדי מערכת הבריאות, תרמנו לרכישת מכונות לבדיקת קורונה. ובעיקר תרמנו את המיומנות של העובדים שלנו, את הידע המקצועי שלהם בבינה מלאכותית, בשימוש בנתונים רבים, בסייבר, בגרפיקה ממוחשבת ועוד. הם התנדבו, בברכתנו ובתמיכתנו, בבתי חולים ובמרכזי מעקב אחרי המחלה. המהנדסים שלנו פיתחו, למשל, מודל לחיזוי הזדקקות למכונות הנשמה אצל חולי קורונה ומודל לאיתור מוקדם של מוקדי התפרצות המגפה. המדינה השתמשה גם ביכולות הלוגיסטיות שלנו לשנע ציוד רפואי חיוני".

יצאתם מחוץ למעגלי ההיי־טק?

"יחד עם משרד העבודה והרווחה חילקנו לאזרחים מבוגרים הנרתעים מטכנולוגיה סוג מיוחד של מחשבי טאבלט בעלי יכולת אחת בלבד, לתקשר בווידיאו. הם קיבלו מאיתנו מכשיר לתקשורת־מסך ששינה לגמרי את חייהם. שיפור עצום. מאות אלפי ישראלים נזקקו למכשירים כאלה. התמודדות עם חוויה של ניתוק פתע של אדם מחבריו, מסביבתו וממשפחתו היא תחום שהטכנולוגיה רק התחילה להתייחס אליו. עובדי אינטל תרמו לקהילה 500 אלף שעות התנדבות, בכל דבר הקרוב לליבם.

"הפערים בידע הדיגיטלי", אומר גרטי, "נחשפו במשבר קורונה במלוא חריפותם. פערים בין מדינות ובתוך מדינות, כמו בישראל. המשבר תידלק את הצורך בצמצומם, כפה זירוז של תהליכים והאצה של פתרונות. רפואה מרחוק, לדוגמה, הפכה לנושא בוער. כך גם תחבורה חכמה, פרטית וציבורית".

אינטל מושקעת חזק בפיתוח תחבורה חכמה ורכב אוטונומי. לשם כך רכשתם ב־2017 את מובילאיי תמורת 15.3 מיליארד דולר.

"וכעת, בעיצומו של משבר הקורונה ובלי מגע אדם, רק באמצעות שיחות וידיאו, הגענו להסכם רכישה של חברת מוביט הישראלית, בכסף משמעותי. רכישה מרחוק שאומרת הרבה על האמון של אינטל בהיי־טק ישראלי. בכל הנוגע להשקעה בארץ אנחנו עומדים על כתפי ענקים כמו דב פרוהמן ואנדי גרוב וממשיכים לגדול כאן כל הזמן. יש בארץ מהנדסי תוכנה מהטובים בעולם".

האפליקציה של מוביט הישראלית מאפשרת לתכנן מסלול הנסיעה באמצעי תחבורה ציבורית לסוגיהם. מה לזה ולאינטל, יצרנית שבבי מחשב וחומרות מחשוב נוספות?

"רכשנו את מוביט כדי לשלב אותה בתוכנית האסטרטגית הגדולה שלנו בתחום הרכב האוטונומי, רכב ללא נהג. נזרז את הסימביוזה בינה לבין מובילאיי. אינטל מעריכה שאחת התוצאות של משבר קורונה תהיה זירוז המעבר לניידות כשירות לנוסע. אנחנו חוזים פחות בעלות על מכוניות פרטיות והרבה יותר שימוש בשירותים של מכוניות אוטונומיות ותחבורה ציבורית חכמה. המעבר יחסוך חיי אדם, יחסוך זיהום וישפר את הסביבה של כולנו. הוא יתבסס על שימוש נרחב בבינה מלאכותית, במסה של נתונים משתנים ובהרבה מוצרים חדשים לגמרי.

"אינטל כבר שם, מוכנה להוביל את השינוי. אינטל מוכנה גם לשתף פעולה עם גורמים אחרים בתחום בטיחות הנסיעה ברכב אוטונומי. תקני הבטיחות במכוניות אלו צריכים להיות שקופים ואחידים, ולא לשמש כר ליתרון שיווקי. הבטיחות קריטית ולכן כל שחקני הרכב אוטונומי חייבים לעבוד יחד, ליצור קואליציה גלובלית לטובת המשתמשים".

השיחה עם מנכ"ל אינטל ישראל מתקיימת ביום שבו מכריזה אינטל העולמית על יעדיה החברתיים־סביבתיים ל־2030: מחשבים ומערכות מחשוב ללא פליטת פחמן, האצת פיתוח תרופות וטכנולוגיות בריאותיות, התקדמות לשימוש באנרגיות מתחדשות בלבד, הפחתה ניכרת בצריכת חשמל, מים וחומרים אחרים, התנתקות גמורה מספקים החשודים בעבודות כפייה והעסקת ילדים והגדלה ניכרת של ייצוג נשים בתפקידים טכנולוגיים.

יעדים שאפתניים; האם הם בני השגה במציאות הטומנת בחובה מידה כה גדושה של אי־ודאות קיצונית ותפניות לא צפויות?

"להתכונן להכי רע ולקוות להכי טוב", אומר מנכ"ל אינטל ישראל יניב גרטי; כך הוא מפרש את העצה האלמותית של אנדי גרוב "רק פרנואידים שורדים".

זומבים וטייקונים

כשפרצה מגפת הקורונה התמלא מרחב השיח בתרחישים מקפיאי דם לקוחים מסרטים ומסדרות אימה של מדע בדיוני: מהומות דמים ברחובות, קריסת הסדר האזרחי, ביזה, הרג ובעיקר הופעת הזומבים, חולים סופניים או מתים מהלכים הרודפים אחר שאריות האוכלוסייה הבריאה הנסה על נפשה ומסתגרת.

ובכן, זומבים לא באו, הסדר העולמי לא קרס ולא הוצתו בנקים (מלבד בלבנון) ומוסדות ממשל. קרה ההפך: שליטת הממשלות בחיי אזרחיהן התעצמה, במיוחד במדינות עם משטר חד־מפלגתי וסמכותני, אך לא רק בהן. הציבור קיבל את הוראות הסגר בהבנה. החוק והסדר נשמרו כמעט למופת.

באותן סדרות אפוקליפטיות, את מקומו של הממשל המדינתי המתפרק בימי המגפה תופסים תאגידי ענק אכזריים ורצחניים. מנהליהם מנהלים את העולם הנגוע. גם נבואה זו לא בדיוק התגשמה: התאגידים שהיו אמורים להחליף את הממשלות נזקקו בעצמם לסיוע של טריליונים מהקופה הממשלתית. התחננו, מקצתם גם קיבלו. משקלם בניהול ציביליזציה בעיתות משבר, מתברר, אינו גדול. מאזן הכוחות הפוליטי לא נטה לטובתם. מדינת הלאום הוכיחה שהיא הריבון היחיד ואין בלעדיו.

זכרו זאת כשתצפו בסרטי מגפות וזומבים.

ומזומבים לטייקונים. חבורה מצומצמת של בעלי שליטה בחברות בורסאיות זכו בארץ לכינוי "טייקונים", תואר יפני שניתן במאה ה־19 לעשירים מופלגים. הישראלים לא היו כאלה. עושרם של טייקונים תוצרת הארץ נבע מהלוואות שקיבלו מהציבור, באמצעות מתווכים פיננסיים למיניהם.

לפני תריסר שנים ביקש ממני העורך דאז של "ידיעות אחרונות" לחשב את השווי הכלכלי הנקי של אותם טייקונים, כלומר לחשב את ערך הנכסים שלהם בניכוי חובותיהם. החישוב הסיר את המסכות: החובות היו אמיתיים וכבדים, הנכסים רשומים בשווי מופרך ומנופח. הערך הכלכלי הנקי של רוב הטייקונים שכיכבו ברשימות של עשירי הארץ הצטמק במקרה הטוב לאפס, במקרה השכיח לפחות מאפס. למאזניהם צריך היה לצרף הערת "עסק חי"; הם היו זומבים עסקיים. זכורני שיצחק תשובה אף הטריח את עצמו לעיתון לנזוף בלשון סוערת בעושה החישוב.

בשנים שחלפו נפלו להם הטייקונים כאבני דומינו. הסיבות היו שונות, הדחיפה הכלכלית לנפילה זהה. יהירותם ואמונתם בגאוניותם העסקית הנצחית גרמו להם להיכנס להרפתקאות השקעה מסוכנות ולהמר בכספי אחרים. הנכסים שצברו ורכשו לא כיסו את החובות שהלכו וגדלו, להוציא אירועי הצלחה נדירים וחולפים.

בזה אחר זה נמחקו מרשימת הטייקונים שמות בולטים: דנקנר, לבייב, פישמן, אלוביץ', זיסר ז"ל ובימים אלו גם יצחק תשובה, הנלחם בציפורניים להשאיר בידיו את השליטה בקונצרן דלק. לא ברור לשם מה. בנופלם הם גילגלו את אשמת הנפילה על הבנקים, על מחזיקי איגרות החוב, על הבורסה, על התקשורת, על שרי האוצר, על מנהלים שמינו ובעיקר על מזל רע, אף שזה האיר להם פנים תקופה ממושכת מדי. ובין כה וכה, את משבר הקורונה עסקיהם כבר לא היו שורדים.