שוב ושוב הם מספרים כמה עמית היה שמח. שובב אמיתי. היה.
אמא שלו, נאוה, מראה בטלפון שני סרטונים ששלח לה מהצבא. ככה סתם ביום של חול, על הרקע הדל של חדר צבאי, מזרני חאקי ומיטות קומתיים מברזל, עמית רוקד. "כל פעם שהוא רצה לשמח אותי או לעודד, הוא היה שולח סרטונים בסגנון הזה", היא מספרת. המוזיקה רועמת, ועמית מתמזג עם הקצב, משתולל, עושה את תנועות התרנגולת של "טוי", מענטז ושר בליפסינק מתואם להפליא את "קומסי קומסה". מדי פעם הוא מסיר את משקפי השמש מעיניו ושולח מבט ממזרי היישר למצלמה.
אין ספק, עמית בן יגאל — לוחם סיירת גולני בן 21, שאמור היה להשתחרר בעוד חודש, ונהרג השבוע במהלך פעילות באזור ג'נין — היה בחור שמח. הכי שמח שיש. וגם הכי רגיש שיש. הפוסט שכתב ופירסם בעמוד הפייסבוק שלו ביום הזיכרון הקודם, הועבר מיד ליד לאחר מותו, לאורך ולרוחב המדינה. כל העומק של הבחור המתוק והמצחיק, כל הכנות והעוצמה, התנקזו לטקסט האחד הזה.
"להיות גולנצ׳יק זה לראות את הנוף מחלון האוטובוס, ולדעת שגם שם צעדת", כתב עמית. "זה להתאמן על מטרות קרטון ולחכות כבר לדבר האמיתי. לקלל את הרגע שאתה חי בו, ובאותה נשימה לזכור למה אתה פה. להביט בחיילי הכומתות האדומות, כאשר לך יש עיניים אדומות. להיות גולנצ׳יק זה לא להסתכל לאחור, כי תמיד מהדד בראשך שיש מדינה שלמה מאחורייך. להיות גולנצ׳יק זה לשמוע את התקווה ולקבל צמרמורת בכל חלק בגוף.
"תמיד ערב יום הזיכרון תפס אצלי משהו", המשיך. "אני לא זוכר טקס אחד שלא גמרתי עם עיניים דומעות, כי משהו לקח לי את הלב, הוציא אותו בכוח, נתן לו מכה חזקה והחזיר אותו פנימה. בשנתיים האחרונות אני מציין את טקס יום הזיכרון בדמות שונה. אני בתפקיד החייל, עם המדים והכומתה והתג, ואני מייצג משהו, ופתאום למילים יש משמעות, למעשים יש השלכות, וכל דבר אתה משליך על עצמך ואם חס וחלילה יקרה משהו מה יקרה... וישר מפל מכל צד של העין יורד לו לאט־לאט ושוטף לי את הפנים".
את הטקסט סיים בבקשה ובווידוי. "קחו לכם רגע של שקט, שימו שיר רגוע שאתם אוהבים, תעצמו את העיניים, ותתרכזו בבן אדם אחד מכל 23,741 הנופלים. אחד. תראו אותו מולכם ותנו לרגשות לקחת אתכם לאן שזה יוביל אותכם. אני בחרתי לעצמי את דניאל פומרנץ ז״ל. דניאל היה בוגר בית הספר שלי. מהשנייה וחצי שהספקתי להכיר אותו אני זוכר דבר אחד — את החיוך שלו, החיוך הרחב הזה שמרוח לו על הפרצוף. דניאל היה חייל בחטיבת גולני, גדוד 13. סיים את קורס המ"כים, חזר ברעל יתר ואמר תמיד שהחיילים שלו הם הכל בשבילו. תמיד הכניס צחוק ואור בכל מקום שהיה. דניאל נפל בשנת 2014 בהיתקלות הנגמ"ש בשג׳אעייה. יהיה זכרך ברוך. תנוח על משכבך בשלום, אח לנשק שלי".
ביום שלישי בבוקר החלו השמועות על האסון בגולני להגיע אל ורדה פומרנץ. גולני זה המשפחה שלה. גולני זה היא. במלחמת יום כיפור הייתה קצינה בגולני. מאז שבנה דניאל נהרג בצוק איתן, גולני הפך לכל עולמה. מישהו שלח לה את הפוסט שכתב עמית. היא לא ידעה שהוא כתב גם על בנה. "קראתי את הדברים שכתב עמית והרגשתי שאני כאילו קוראת דברים שכתב דניאל שלי. כשהגעתי לסוף, שבו עמית מתאר איך הוא בוחר מכל הנופלים דווקא בדניאל, רעדתי. זה היה שוק מוחלט".
מאותו הרגע היה לה ברור שמשפחתו של עמית תהפוך לחלק מחייה. כבר באותו היום הגיעה ללוויה שנערכה בבאר יעקב, ולמחרת, ברביעי בבוקר, התייצבה בביתם. לאחר שנים שבהן ליוותה משפחות שכולות כראש מחלקת נפגעים בצה"ל, אל"מ במיל' פומרנץ נעצרה לרגע על סף הדלת. "ביקורים בבתי אבלים לא זרים לי", אמרה בשקט. "עשיתי זאת פעמים רבות גם במדים וגם כאם שכולה בעצמי. אבל הביקור פה הוא אחר. מיוחד. אף פעם לא הרגשתי כך. אני ממש הפוכה ונסערת".
אזהרות הקורונה לא תקפות בסיטואציות כאלה. המפגש הראשון עם הוריו של עמית, ברוך ונאוה, מתחיל בחיבוק עז. חיבוק אוהב. חיבוק כואב. "אנחנו אחיות, יקירתי, אחיות", לוחשת ורדה לנאוה. "שתינו לא רצינו בזה, אבל כעת אנחנו אחיות".
"ורדה, איך מתחילים, תגידי, איך מתחילים?" שואל ברוך.
"כמו תינוק שלומד ללכת", עונה ורדה. "אתה הולך ללמוד ללכת מחדש. שום דבר לא יהיה יותר כמו שהיה. החיים יתחלקו למה שהיה לפני השבר של עמית, ומה שיהיה אחרי עמית. לוח הזמנים משתנה, אבל ממשיכים ללכת. לומדים לצעוד בדרך חדשה".
המסר של החיים
בית קטן ברמת־גן, חד־קומתי עם גינה. צנוע וחם. ממול הוקם אוהל האבלים הגדול. נאוה וברוך משוחחים עם כל אחד מהמנחמים הרבים. מדי פעם מתפרקים בבכי מטלטל, עוד מתקשים להאמין. המפגש עם ורדה מתקיים בתוך הבית, הרחק מן ההמולה. על השולחן בכניסה נרות זיכרון וקוביות עץ שעליהן הדפיס עמית תמונות משפחתיות ותמונות שלו עם אושר, החברה.
ורדה שולפת דפים שעליהם הודפס הפוסט. "דניאל שלי ועמית שלכם הם אחים, גם בלי בדיקת דנ"א", היא אומרת. "שניהם למדו בבית ספר בליך. היה להם אפילו את אותו המחנך. שניהם למדו במגמת חוק ומשפט, שניהם היו מדריכים בצופים. ושניהם כמובן התגייסו לגולני. רואים מיד שעמית היה תמיד במרכז העניינים, עושה שמח. ככה גם דניאל היה. כשדניאל היה בכיתה י"ב עמית היה בט', ואני מאמינה שלדניאל היה איזשהו חלק בבחירה של עמית ללכת לגולני.
"בבליך יש קיר זיכרון גדול לנופלים. האחרון שנותר לו מקום בקיר היה אסף רמון ז"ל, הבן של אילן ורונה רמון. כשדניאל נהרג פתחו קיר חדש. אהבתי את זה שהוא לבד שם, מסתכל מהצד על כל מה שקורה. כל שנה שמחתי מחדש על זה שהוא לבד בקיר והתפללתי שכך יישאר תמיד. עכשיו עמית יצטרף לדניאל והם יהיו שניהם יחד על אותו קיר זיכרון".
ברוך: "שני ילדים, אותו מסלול, אותו אופי, אותה שמחת חיים, אותה אנרגיה, אותו 'לטרוף את העולם'. הם אחים ואנחנו משפחה. זה מאוד סמלי בעיניי שהם יהיו יחד על אותו קיר זיכרון, יונצחו זה לצד זה. עמית העניק משמעות רבה לסמלים. הוא בחר לו סמל, כיבד אותו, למד עליו, הזדהה איתו והלך לאורו. קראתי את הפוסט הזה לפני שנה ואני זוכר שדיברתי עם עמית על זה, והוא אמר לי שהוא מלא הערכה לדניאל. מי היה מאמין שהוא ילך בעקבותיו".
"אני חייבת לקרוא כאן כמה משפטים מתוך הדברים שכתב עמית", אומרת ורדה, ידיה רועדות. "'להיות גולנצ׳יק זה לא לתת למה שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות'", היא מקריאה. "זה משפט מבריק. משפט כל כך בוגר ומיוחד. זה לא משפט שילד רגיל כותב".
נאוה: "זה משפט שמאוד מייחד את עמית. אני אדם שמאוד חשוב לו הדיוק בכל מה שקשור במלל. כך גם חינכתי את עמית ואת הבנות, רוני ואריאל, האחיות הקטנות שלו — להשתמש תמיד במילים מדויקות. לתת ערך למילים. מבחינתי גם עכשיו, השיחה הזו, היא לא עוד כתבה בעיתון. אני רוצה שייצא ממנה המסר של החיים של עמית: להיות אדם שנותן לא מאה אחוז, אלא מאתיים אחוז. כך עמית חי וכך עמית מת. סיפרו לנו מה היה באירוע שבו הוא נהרג. הם כבר סיימו את הפעילות המבצעית והיו בדרך החוצה. הלבנה הראשונה שנזרקה עליהם נפלה בין עמית לבין שני חברים שלו. הוא אמר להם, 'צאו אתם קודם', ונעמד לחפות עליהם. כשהסתכל למעלה, הלבנה הבאה פגעה לו במצח. הוא עשה את זה בשביל החברים. זה המאתיים אחוז. זה לא לתת למי שאתה להפריע לך להיות מי שאתה יכול להיות".
"המ"ט והמג"ד היו כאן היום", מוסיף ברוך. "הם אמרו לנו שעמית בערנות שלו הציל את חבריו. זו המתנה הכי גדולה שיכולנו לקבל עכשיו, לדעת שהוא איננו אבל הציל אחרים".
בשקט המשתרר ממשיכה ורדה להקריא בקול שמאיים להישבר: "אני עמית בן יגאל גאה להיות גולנצ׳יק. גאה לקחת דרך במסורת ארוכת שנים כמו של גולני. גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפניי ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחריי". ברוך: "לפני שנה לא שמתי לב למשפט הזה. אושר, החברה שלו, נעצרה על המשפט הזה ושאלה אותו אם הוא לא מפחד למות. הוא ענה לה: 'למה לפחד? בשביל זה אני כאן. אם למות, אז למען המדינה'. גם לאח שלי הוא אמר, שאם למות, אז למות בקרב".
בוגי נוגי של אבא
מתוך התמונות, הסרטונים והמילים שהשאיר אחריו עולה דמותו של עמית. הזיכרונות כאילו ממלאים את האוויר הריק: הנה הרגע המאושר בחדר הלידה; הנה עמית במדי הפועל רמת־גן בקבוצות הילדים והנערים בכדוריד, כשאבא תמיד איתו בנסיעות; כאן ספורטאי באגודת מכבי תל־אביב ואוהד הקבוצה הצהובה; והנה הרגע הגורלי שבו החליט, בן יחיד לאביו, ללכת לקרבי, הכי קרבי שיש.
"עמית היה כותב המון. המון", אומר ברוך. "כל שנה אני נוסע לפולין כמורה לשל"ח עם משלחת של בית הספר שבו אני מלמד בקריית־אונו. בכל שנה עמית היה שולח לי מכתב כדי שאקרא אותו שם לפני שבת. זה תמיד היה רגע מאוד מרגש".
הנה הדברים שכתב עמית לאביו בשנה האחרונה: "בין שעת תש לשעת תש, אני יושב וחושב מה לכתוב השנה... אני ילד עם דעות. אני ילד עקשן. אני ילד שיודע מה הוא רוצה מעצמו ובגלל זה אבא'לה, אין לך מה לדאוג. אני אסיים את הצבא בגאווה בעזרת השם ומשם השמיים הם הגבול — אם זה התואר ואם זה הטיול הגדול ואם זה אישה וילדים. תמיד תזכור — לא משנה מה יקרה, לא משנה מה יהיה — אני תמיד אוהב אותך.
"שתדע שגם כשקר לי וקשה לי ואני מת לצעוק: 'דייי, עזבו אותי מהשטויות האלה, תנו לי ללכת הביתה, לסיים עם כל זה' — אני נזכר שיש מי שמחזק ואוהב וגאה בי בבית, וזה מה שמדרבן אותי כל פעם מחדש. תמשיך ותמשיכו להיות כאלה מחזקים ואוהבים כי זה מה שמחייה אותי כל יום מחדש. אז בקיצור פאפס אוהב אותך הכי בעולם, הבן הגולנצ׳יק שלך, בוגי נוגי הקטן".
בוגי נוגי היה הכינוי שנתן ברוך לבנו עוד בחדר הלידה, כך סיפר בהספד שנשא על קברו: "התאהבתי בך בשנייה הראשונה. חיבקתי אותך. הרופא אמר לי: 'תגיד לו משהו'. אז אמרתי: 'נעים מאוד קוראים לי ברוך ואני האבא שלך, בוגי נוגי שלי'. אבא שלי שוכב פה 20 מטר ממך. אתה קרוי על שמו. גם אמא שלי כאן. גם היא תשמור עליך. עד היום בשעה שש וחצי בבוקר הייתי אדם מאושר, שלם בדרכו. עכשיו הילד היחיד שהיה לי, שאלוהים נתן לי, איננו עוד".
"כל החברים היו מסתלבטים עליו על הכינוי הזה 'בוגי נוגי', אבל אף פעם לא קראתי לו עמית", צוחק ברוך. "קראתי לו או בויה או בוגי נוגי, אבל השם עמית מתאים לו. הוא היה הכי חבר שאפשר. לפני הברית התלבטנו איך לקרוא לו. נאוה רצתה יקיר, אני רציתי אביב, וחברה הציעה עמית. שלוש דקות לפני הברית עשינו הגרלה בין שלושת השמות היפים האלה ויצא עמית. כשסיפרתי לו איך בחרנו לו את השם בהגרלה, הוא אמר לי: 'אבא, עמית זה אני. עמית זה השם שהכי מתאים לי. אני איש של כולם', וכזה הוא באמת היה".
הקרבה המיוחדת בין האב לבנו יחידו פוצעת את הלב. "יש לי 40 אלף תמונות שלו. טיילנו יחד, רק שנינו, ב־15 מדינות בעולם. עכשיו אני לבד. לבד. שבור. לא יודע איך קמים מכאן. איך אני מוצא סיבה לקום מחר בבוקר".
"חשוב לי לומר משהו", אומרת לפתע נאוה. "אין אבא כמו ברוך. הוא היה נוסע גם שעתיים רק כדי להביא לעמית איזו עוגה שביקש. אני מכירה לו תודה על האבהות הזאת. לאורך כל הדרך הוא היה אבא למופת. אי־אפשר לקחת את זה ממך, ברוך".
ההחלטה לחתום לעמית על האישור לשירות קרבי הייתה קשה. זה התחיל כשעמית היה בן 16, במסע לפולין. "ביער הילדים עמדנו במעגל מחובקים", כתב עמית. "שקט, דממה. כל מה שאני מרגיש זה רוח שנושבת לי על העור כאילו אנשים מחבקים ונוגעים בי. אני עוצם עיניים. הגרון מגרד, העיניים נאבקות לא להוזיל דמעה, השפתיים כבר אדומות מהנשיכה ופתאום, כשאתה חושב שאתה מצליח להתאפק, אתה מקבל חיבוק מזה שלידך והכל פשוט מתפרץ החוצה. זה אולי הרגע הכי משמעותי בחיי.
"בסוף הטקס ב'התקווה' הרמתי את דגל ישראל הכי גבוה שאני יכול ושרתי בקול רם וגאה והעיניים פשוט לא הפסיקו לדמוע. הבנתי מי אני ומה אני באמת צריך לעשות. מהשנייה שנאמרו המילים האחרונות של 'התקווה' ידעתי בתוך תוכי שאני עובר מהפך אמיתי, ידעתי שאני רוצה לחזור הביתה ולתת למדינה. ההחלטה הייתה מאוד קלה עבורי: החלטתי להתגייס לקרבי. לגולני. לסיירת גולני".
"הוא התקשר אליי עוד מפולין ואמר שהוא רצה לשרת בקרבי", משחזר ברוך. "אחר כך כשחזר הוא המשיך לדבר על זה שוב ושוב. ניסיתי להתחמק. אך אחר כך החלטתי לזרום איתו, אבל לא בלב שלם. אמרתי לעצמי, ברוך, אתה אדם מאמין. הקב"ה קוצב לכל אדם את חייו. אם אתה מאמין, תאמין עד הסוף. נסעתי איתו לתל השומר וחתמתי. הוא קפץ מאושר. אמרתי לו, אוקיי, 'תבטיח לשמור על עצמך'. הוא הבטיח במשך כמה דקות, אמר שוב ושוב, 'אני אשמור על עצמי'. ותראי מה קרה".
לא נפטר, נפל
עמית היה מאושר בצבא. ״אני הייתי המפק"ץ של עמית בהכשרה", מספר סגן רז אמויאל, עוזר קצין אג"ם בסיירת גולני. "בהתחלה הכרתי בן אדם שמעט התקשה להיכנס למערכת הצבאית. לקחתי אותו להרבה שיחות, והבנתי שמדובר בבן אדם בולט שרגיל לתת הוראות ולא לקבל אותן. הוא היה רגיל לעשות שמח כל היום. השמחה שלו הדביקה את כולם. גם אבא שלו היה מחובר מאוד לצוות, היה מארגן פריסות, פעם אפילו סגר את כפר המכביה עבורנו. מההיכרות שלנו עם ההורים שלו, הבנתי למה הוא היה שמח כמו שהוא.
״הפעם האחרונה שפגשתי את עמית הייתה לפני שבועיים בערך. דיברתי קצת עם הצוות ועמית בדיוק היה בחמ״ל אז הלכתי לשבת איתו קצת, שאלתי אותו מה שלומו והוא סיפר לי על ההתלבטות שלו אם לחתום קבע כמדריך לוחמה בהכשרות של הסיירת. הוא אהב את העולם הזה של הדרכה, של הכשרות, והוא גם באמת היה טוב בזה״.
לעמית היו מחשבות על העתיד לא רק בתחום הצבאי. לפני כחצי שנה פגש את אושר חנום והאהבה פרחה במהרה. "עמית תמיד היה שמח, אבל בחצי שנה האחרונה הוא היה מאושר בזכות אושר", אומר ברוך. "הוא כל כך אהב אותה. אף פעם הוא לא דיבר על זוגיות ונישואים, אבל בשבועות האחרונים הוא לא הפסיק לדבר על זה. הוא אמר לי, 'אבא אני אכיר לך רק את מי שתהיה אשתי'. והוא הכיר לי את אושר". "מבחינתנו אושר המתוקה היא חלק מהמשפחה שלנו, וכך תישאר", מוסיפה נאוה.
עוצמת כוח החיות והשמחה המתפרצת של עמית, מטלטלות את ורדה. "כשאני מסתכלת על הסרטונים שרואים בהם את עמית רוקד עם החברים מהצבא, אני ממש רואה את דניאל רוקד ליד עמית. באזכרות לדניאל החברים מגולני באים ורוקדים לצלילי השיר הזה בדיוק — 'מי משוגע'. כמה ימים לפני שדניאל נהרג הם היו צריכים לנקות את הנגמ"ש, אז הוא הוציא את כולם, שם מוזיקה והתחיל לרקוד על הנמ"ר, בדיוק כמו שעמית נמצא במרכז המעגל ומלהיב את כולם".
מי שהוריש לעמית את הכישרון להלהיב ולהוביל אחרים היא אמו. חברים מספרים שבמהלך ימי הקורונה הוציאה נאוה בידורית לרחוב, שמה מוזיקה וקראה לכל השכנים לצאת למרפסות ולרקוד. ביום הזיכרון האחרון החליטה ליזום טקס קטן בשכונה ברמת־גן. "אי־אפשר היה לצאת לטקסים בבתי העלמין אבל היה לי חשוב שנרגיש יחד ביום הזיכרון, אז אירגנתי משהו שכונתי. תלינו דגל מול הגן שאני מפעילה, שמנו שולחן ונרות זיכרון וכל מי שעבר הדליק נר. לא חשבתי שיום הזיכרון יהפוך להיות בן לוויה קבוע שלי, שהעננה הזאת תלווה אותי כל חיי", אומרת נאוה.
"אתם משפחה נהדרת ויש לכם עוד הרבה עבודה. אני מבטיחה להיות איתכם בכל שלב", אומרת ורדה.
ברוך: "התקשר אליי עופר מנדלוביץ', אבא של עוז, לוחם גולני, שנהרג בצוק איתן. הוא סיפר לי איך עמית השתתף במרוץ לזכר עוז, וכמה שמח הוא עשה שם. עופר אמר לי שהוא רוצה עכשיו להתקשר אליי בכל יום. הסכמתי. אני מרגיש שהתמיכה של הורים שכולים בהורים שכולים טריים, חשובה מאוד".
האב למופת שבנו כינה אותו "אכבר אבא", פנה במהלך הלוויה אל האבא שבשמיים. "אני רוצה לדבר אל הקב"ה. עשית אותי יתום בגיל צעיר ולא אמרתי מילה, קיבלתי הכול בענווה. גם כשאמא שלי נפטרה ולא הספיקה להיות בחתונה שלי, גם את זה קיבלתי כי היא תמיד אמרה: 'הקב"ה נותן לאדם רק מה שהוא יכול לעמוד בו'. אבל אבא שבשמיים, איך עכשיו אני יכול לעמוד בדבר הזה?"
איך באמת מתמודדים עם אסון כזה מבחינה אמונית? זה לא שבר גדול?
נאוה: "אנחנו משפחה מאמינה. גדלנו עם הורים צדיקים והאמונה זה חלק מהחיים שלנו. גם עמית היה איש מאמין. הוא קיבל את זה ממני ומאביו ובעיקר מסבתא שלו, סבתא חנה, שעמית היה מאוד מחובר אליה. זה שעמית, נפטר, נרצח ככה, זה לא משנה את האמונה".
ורדה: "עמית לא נפטר. הוא נפל. נפל בקרב. זה מונחים שצריך ללמוד להשתמש בהם. הם חלק מהחיים החדשים שלך".
ברוך: "למעלה מ־20 שנה בכל יום כיפור היינו יחד בבאר יעקב, עמית ואני, בבית הכנסת של יוצאי לוב שבו גדלתי. היה לי חשוב לשמוע את אותן המנגינות. אף פעם לא ויתרנו. תמיד עמית בא איתי. כל שנה משכו את ליבי שני ניגונים: 'העוקד הנעקד והמזבח', ו'תזכו לשנים רבות הבנים עם האבות'. איזה בנים? איזה שנים רבות? איך אגיד את המילים האלה ביום כיפור הבא? אני מפחד ללכת לבית הכנסת. איך אוכל לעמוד בברכת כהנים מתחת לטלית בלי עמית? בכל פרידה ממנו הייתי מברך אותו ברכת כהנים. גם בתל השומר, כשחתמתי לו על קרבי, בירכתי אותו ככה. אבל מי אני? אני כלום. קטונתי מלומר לבורא עולם מה לעשות".
ורדה שולפת מן התיק שלה חפץ קטן זהוב. "אתה יודע מה זה, ברוך?", היא שואלת. "זה ברכת כהנים. אני תמיד מסתובבת עם ברכת כהנים. גם זה מחבר אותנו".
על הצוואר של ורדה תלויה הדסקית שלה בנה דניאל. נאוה לובשת חולצה של גולני שאליה הצמידה את הדרגות של עמית. ברוך חיבר את הסיכה הצבאית של הבן לחולצתו. "אני רוצה לתת לכם עכשיו משהו שאני נותנת לכל משפחה שכולה מגולני", מלטפת ורדה את התליון שעל צווארה — עץ אלון, הסמל של גולני. "קוראים לזה גולנצ'יקוב".
ורדה מוציאה כמה שקיות קטנות עם תמונתו של דניאל בנה וכמה מילים שכתב: "אם אתם קוראים את זה, זה סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח, תהיו בטוחים שאני שמח, חשוב שתדעו את זה ותגידו לחיילים שלי אני אוהב אותם!!!" בין התמונה לטקסט מסתתרת השרשרת עם התליון המיוחד. ברוך ממהר לתלות את הגולנצ'יקוב על הצוואר, ורדה עוזרת לנאוה לענוד את התכשיט. שתי אמהות שאיבדו את בניהן. אב שכול שאיבד את בנו יחידו. שרשרת אחת.
