חמישי 13 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דניאל אלסטר
    זמנים מודרנים  • 16.05.2020
    "אני בן אדם שמזכיר לעצמו 700 פעם ביום שחיים רק פעם אחת"
    מה עושה שחקן איכותי ומוערך כמו זהר שטראוס, זוכה פרס אופיר, בגן החיות המטורלל שנקרא "הישרדות VIP"? במילה אחת: מככב! או ליתר דיוק, משתדל לא לעשות בושות לילדיו המתבגרים ואשתו הגננת, וחותר לאהדת הקהל הרחב והפחות אנין. בחיים האמיתיים, אגב, הוא רק מחכה שעסקי התרבות ישובו למסלולם, מודאג עמוקות מעתיד התעשייה והמדינה, ומקווה שלא נגלה לכם ששמו השני הוא זלמן. אופס
    סמדר שיר ׀ צילום: דניאל אלסטר

    זלמן־יש־לו־מכנסיים הגיע לאי הבודד שבפיליפינים בחליפה כחולה, אלגנטית להפליא. "הלכת על דה נירו", אמר לו גיא זו־ארץ בטקס קבלת הפנים. אבל בתוך דקות ספורות זלמן הצטווה להמיר את הלוק הקלאסי בבגד ים אדום, שאיתו נלחם בחירוף נפש על ברזנט, חטף שטוזה, שבר שלוש צלעות וסדק את עצם הבריח, ואף על פי כן התעקש להמשיך.

     

    זהר שטראוס התכרכם קלות כשהבין שאיכשהו גיליתי, שזלמן הוא שמו השני. אבל כשחקן, שבתעודת הזהות של מתמודדי "הישרדות VIP" (רשת 13) הוצג כ"שחקן מוערך", הוא מיהר להפוך את הלימון ללימונדה באמצעות סיפור מהחיים. "זלמן היה אביו של אבי, ובמשך כל ילדותי הצבעתי על תמונה שעמדה בסלון ואמרתי, 'זה סבא שלי, הוא דייג שירד לים בסירה והוא יחזור עם המון דגים'. אני לא זוכר בן כמה הייתי כשהבנתי, ש'תכף יחזור' זה מת. סבא זלמן היה קצב באיטליז בשוק של נתניה, בן אדם חביב ועצבני, שידע מה צריך לעשות כדי לשרוד בין הסוחרים".

     

    מתוך "הישרדות"
    מתוך "הישרדות"

     

     

    ואת כושר ההישרדות ירשת ממנו?

     

    שטראוס (בן 48, הטוען שהוא עדיין מרגיש כמו נער מתבגר) מחליף צבעים. "לא הלכתי להישרדות בשאיפה לזכות במיליון", הוא מתנסח בזהירות, כמי שנדרש להתמודד עם סוגיה גורלית. "רציתי להתנתק מהמציאות שלי, מכל מה שבונה ומגדיר אותי, ולהפוך לפיון בתוך משחק ענקי ועוצמתי. עשר דקות אחרי ההתחלה, כשקיבלתי נגחה ומצאתי את עצמי על האדמה, זוחל ומתפתל מכאבים, יצא לי משפט אותנטי. אמרתי שאני מקווה מאוד שהילדים שלי יתגאו בי על זה שנהגתי ביושר ונתתי הכל, גוף ונשמה, לטובת המשימה הקבוצתית".

     

    הם התגאו בך?

     

    "בואי נגיד שבמהלך הצפייה בפרק הבכורה שררה בבית אווירה מטורפת, הילולה של חתונת העשור ושמחה של מגרש כדורגל. אור בת 17 ושחר בן 14. מהרגע שיצאתי לדרך היו להם חששות כבדים, שלא אפדח אותם, שלא אפדח את עצמי, והחששות שלהם גברו כשניסיתי להסביר שאני הולך אל הלא־נודע במטרה להילחם על הנרטיב שלי, להראות מגוון רחב של תכונות שקיימות בי ולבדוק את מידת ההשפעה שלי על אחרים".

     

    גם אני הייתי חוששת אילו אבא שלי היה אומר לי משהו כזה.

     

    "ברור, אבל אני שחקן שאף פעם לא חיבב חשיפה אישית. מעולם לא נתתי למדורי הרכילות סיבה להתעניין בי, אני לא מאלה שמסתובבים בשדרות רוטשילד בהופעה מוחצנת כדי להיקלט בעדשה של פפראצי. זה פשוט לא אני. במשך שנים הכירו אותי רק דרך הדמויות ששיחקתי, ממורדוך הגנגסטר ב'פתמ"א' ועד ליפא וייס ב'שטיסל', ובשלב הנוכחי של חיי רציתי שיכירו אותי".

     

    מה הרגשת כשישבת מול המסך וראית שאתה מגדיר את עצמך כגמד רזה ורשע?

     

    "הייתה לי תחושת הקלה. נראה לי שיצאתי בסדר, למרות שכבר בפרק הראשון הפכתי לציפור קצוצת כנף. אף אדם שיושב מול המסך לא מסוגל לדמיין באילו תנאים צילמנו את המשחק. קו המשווה מביא לך כאפה לפנים. בלילות הראשונים עמדנו בחרכים שבין נקיקי הסלעים כדי להתחבא מהסטירות של הגשם שירד עלינו כמו מפל אדיר, וכשעבר הגשם הגיע חום שצורח עליך, משהו לא אנושי. בשלב מסוים האגו שלך נמחק לגמרי, אתה מבין שצריך להפגין גמישות כדי לצוף ואתה מתחיל לקבל מרות בוטה שמאפיינת כלא או מחנה שבויים".

     

    בחיים האמיתיים אתה קונטרול פריק?

     

    "לא, אבל אני לוקח אחריות על החיים שלי, כשחקן עצמאי בתעשייה כאוטית. באורכסטרה הגדולה שעליה מנצח הבמאי אני לא רואה את עצמי ככינור, אלא ככנר. אף פעם לא ראיתי את עצמי כאחד מ־18 מתמודדים מפני שהתרגלתי להיות יחיד ומיוחד. היה לי מאוד לא פשוט להסתגל למציאות שבה עליי לדאוג לכך שמישהו ילך לפניי כדי לספוג את הכדור שבעצם נורה לעברי".

     

    היה שווה?

     

    "התשובה הפשוטה היא 'כן', אבל היא אמביוולנטית ומושכת לכל מיני כיוונים. מה לעשות, זה מי שאני, מזל דגים. ודרך אגב, הייתי ונשארתי רק 1.70 מ'".

     

    תעשה את זה שוב?

     

    "ברור. אני בן אדם שמזכיר לעצמו 700 פעם ביום שחיים רק פעם אחת".

     

    תואר וטבעת

     

    לתובנה הזאת הגיע שטראוס (שנולד בחיפה וגדל בעומר) כבר בגיל 18. "היינו חבורה, עפנו על החיים, ורגע לפני הגיוס עמדתי לטוס לחו"ל עם החבר הכי טוב שלי. הוא נסע עם מישהי לאילת ונקלע לתאונת דרכים מפורסמת בכביש הערבה. האוטובוס הראשון עצר בגלל תקלה, האוטובוס השני נעצר כדי לעזור לו והשאיר את האחוריים שלו בכביש, והאוטובוס השלישי הגיח, גילח את השני והשאיר 150 פצועים. החבר שלי נפצע קשה. הגולגולת שלו נשברה פנימה, הוא נותח, היה מחוסר הכרה די הרבה זמן. האירוע הזה תפס אותי בשיא התנופה, הרי בגיל 18 אתה מאמין שאתה בלתי מנוצח, והבחירה הייתה בין לצלול לדיכאון או להילחם ובחרנו באפשרות השנייה. כשהוא הועבר לתל השומר כל ה'חבו' עברה לשם. ישבנו סביב המיטה שלו, שיחקנו קלפים על הבטן שלו, ראינו שהדופק שלו עולה כשחברה שלו מדגדגת אותו, וכשהוא סוף־סוף התעורר וזקר את האצבע השלישית, הושבנו אותו בכיסא גלגלים וללא אישור רפואי הרצנו אותו בכל בית החולים".

     

    בניגוד לכל הסיכויים, גם הטיול יצא לפועל. "דחינו את הגיוס, ובמקום טיול קצר טסנו להונג־קונג, פיליפינים ותאילנד. מצאנו שם עבודה במפעל לטקסטיל, ארזנו בגדים למשלוחים, ומדי פעם לקחנו סמפלס מהסחורה ומכרנו ברחוב, עד שהמשטרה גירשה אותנו. אפשר להתייחס לזה כאל שטויות של ילדים. מבחינתי זה היה לשמר את הילד שבי".

     

    אחרי שמונה חודשים בקורס חובלים הוא הועף, עבר לסיירת גבעתי, הדריך בקורס חובשים ומשם, במעבר חד, המריא ללימודי משפטים באנגליה. "כשקיבלתי את התואר, אחרי שלוש שנות לימודים, החלטתי לקחת שנת חופש ולעשות את מה שבא לי באמת, לפני שאני מתחיל את החיים האמיתיים. הכנתי רשימה של הרפתקאות ‑ ללמוד צילום, לטוס להודו, לפתוח מסעדה, אבל בראש הרשימה הופיע 'ללמוד משחק'. הרגשתי שזה מקצוע שיכול מאוד להתאים לי. בקריירה משפטית תתחיל לקצור את הפירות בגיל 50, ואילו במשחק הפידבק הוא מיידי. או שמוחאים לך כפיים או שאתה חוטף עגבניות לפנים. חזרתי ארצה, נרשמתי ליורם לוינשטיין, וכששנת החופש הסתיימה החלטתי להמשיך בלימודי המשחק".

     

    איך הוריך ‑ מתמטיקאית ודוקטור לפיזיקה גרעינית ‑ קיבלו את המהפך?

     

    "לא בקלות. הם עברו תהליך".

     

    מהסטודיו למשחק הוא יצא עם תואר ועם טבעת נישואים. "קוראים לה אפי, למדנו באותה הכיתה, היא שחקנית מאוד מוכשרת שדי מהר מאסה בדרך שבה התעשייה התרבותית מתנהלת. היא השלימה תעודת הוראה והפכה לגננת מבסוטה ומאושרת. היא גם הייתה זו שלקחה את שחר, הבן שלנו, לאודישנים שאליהם הוא ביקש לגשת. שחר, בניגוד לאחותו, התעניין במשחק מגיל צעיר, נסע איתי להצגות וישב איתי מאחורי הקלעים. רק אחרי שהוא התקבל לסדרת הנוער 'ילדי בית העץ' גילו שהוא הבן שלי. אני שמח שהוא מצליח, למרות שלא בטוח שזה המקצוע הכי טוב בישראל".

     

    קבלו סטארט־אפ

     

    גם אחרי עשרות תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע (כולל פרס אופיר על תפקידו בסרט "לבנון"), שטראוס מקפיד שהרגליים שלו יישארו על הקרקע. "אני בן אדם פרקטי שחי את היומיום, לא פנטזיונר ולא חכמולוג", הוא מצטנע, "אבל מחזיק מעצמי ככזה שיכול להגיע לכל מקום, אפילו לירח. לא מתאים לי להיות שחקן שתלוי ברצונות ובגחמות של אחרים, זה מלחיץ. לכן, לצד הצגות וצילומים אני ממשיך ללמד משחק בסטודיו שבו למדתי וגם פיתחתי את שיטת אמנדה שאותה אני מנחיל לאנשי עסקים ולארגונים".

     

    תחום הזה הוא נקלע במקרה, לפני יותר משני עשורים, בפגישת מחזור עם חבריו לתיכון. "אחד מהם, סטארטפיסט בתחום הביו־רפואי, סיפר שיש לו רעיון מעולה, שהוא עומד לפני גיוס כספים משמעותי ושהוא פוחד להיכשל בפרזנטציה שלו למשקיעים. על המקום הצעתי לו, חצי בבדיחות וחצי ברצינות, 'בוא אליי, אני אתן לך כל מיני מודלים וטריקים ושטיקים מעולם המשחק'. הוא נצמד אליי ליומיים של אימונים ותרגולים, נתן פרזנטציה מעולה, גייס סכום יותר גבוה ממה שציפה ורק אז אמרתי לעצמי שיש לי משהו ביד. במשך שנים פיתחתי את שיטת אמנדה (ראשי תיבות של אנרגיה, מעורבות, נוחות, דיאלוג והשפעה) שמלמדת אנשי עסקים להיכנס לדמות של פרזנטור־פרפורמר על פי העקרונות שמנחים אותי כשאני בונה דמות לבמה או למסך. אני לא הופך מישהו לג'ורג' קלוני, אבל אני נותן לו את הכלים להופיע, במשך עשר דקות, בדרך הכי יעילה. וזה מוכח. אני עובד עם אינטל, HP, בנקים ואוניברסיטאות. בניתי מערך שיווק עצמאי לדבר הזה וגם בחו"ל הוא מבוקש".

     

    מה קרה בקורונה?

     

    "בבת אחת הכל נעצר. בשבועיים הראשונים נהניתי מהישיבה בבית, זה היה כמו רצף של ימי שבת, הזדמנות להווי משפחתי. אשתי העבירה לנו שיעורי יוגה, שחר נתן לנו שיעורי צילום, אור לימדה אותנו לצייר בפחם ואני בישלתי אוכל מקסיקני לזכר השנים שביליתי בארצות־הברית, כשאבא שלי יצא לשבתון. די מהר הבנתי שיש כאן בעיה לטווח ארוך. לא התחלתי לגדל פאות וזקן מפני שצילומי העונה השלישית של 'שטיסל' נדחו. ההצגה 'אנגינה פקטוריס' שאני מריץ כבר שלוש שנים עם דובל'ה גליקמן, הוקפאה. זו סאטירה קומית מטורפת על שר ביטחון שזקוק להשתלת לב, ורק לב של ערבי נמצא מתאים לו, אבל הוא מחושק, מפני שהוא היה זה שהעביר את החוק שלפיו איבר של לא יהודי לא יושתל בגוף של יהודי. הקהל עושה פיפי מצחוק".

     

    אז ישבת בבית וניהלת שיחות נפש עם המנורה?

     

    "נראה לך? אני חבר בוועד המנהל של שח"ם. העצמאים כבר חזרו לשגרה, אבל אנחנו, השחקנים, לא יכולים לעבוד בשני מטרים ואנחנו זקוקים לקהל שלא יפחד להתקהל. המאבק שלנו קשה יותר משל כולם מפני שהתרבות והעשייה התרבותית הוצאו אל מחוץ לחוק. לדעתי, נהיה מושבתים עוד תקופה ארוכה".

     

    למה אתה מחייך?

     

    "גם בתוך הכאוס הזה אני אופטימי כמו לוחם נינג'ה עם מצ'טה על הגב שיוצא לג'ונגל וחייב להסתדר ולמצוא את הדרך. זה, אגב, לא קשור לניסיון שצברתי ב'הישרדות'. זה מילדות, מאז שהייתי גמד".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 16.05.20 , 20:12