יש. יש ממשלה. אחרי שנתיים של מבוי סתום פוליטי ואחרי שלוש מערכות בחירות מזעזעות – סוף־סוף הושבעה אתמול בכנסת ממשלת אחדות. אבל ממשלת נתניהו־גנץ היא ממשלה מנופחת. יש בה המון שרים ומעט כישרון. יש בה אינספור קומבינות ואין בה חזון. היא נראית כמעין ממשלת־גוליית: גוף ענק ללא רוח. ללא נשמה. ללא אמת פנימית.

חבל. גם לפני משבר הקורונה האיום העיקרי על ישראל היה האיום הפנימי. התפוררות הממלכתיות, שחיקת הדמוקרטיה ומלחמת השבטים הפכו לבעיה הלאומית מספר אחת. ואולם ההשלכות של מגפת הקורונה עתידות להעצים מאוד את האתגר. מאות אלפים עומדים לאבד את מקום עבודתם ומקור פרנסתם. ההרס הכלכלי והאבטלה הגבוהה יעמיקו מאוד את השסעים הפנימיים. אל מול כל אלה ממשלת אחדות היא המענה הנכון. אבל לממשלת האחדות חייבת להיות דרך. היא חייבת להיות מושתתת על רעיון מכונן. הרעיון המכונן המתבקש הוא הרעיון של מדינת הלאום.

מלכתחילה היעד העליון של הציונות היה להקים מדינה ריבונית. וכאשר ישראל הוקמה היא הייתה למדינה מרשימה למדי אשר מאזנת בין יהדות לבין דמוקרטיה, בין לאומיות לבין ליברליות ובין צמיחה כלכלית לבין צדק חברתי. אבל בעשורים האחרונים האיזון הופר. שורה של כוחות רבי־עוצמה שחקו מאוד את המדינה: גלובליזציה חסרת גבולות, קפיטליזם דורסני, השקפת עולם ניאו־ליברלית בימין, פוליטיקה של זהויות בשמאל. תהליך הפרטה סוחף וגורף החליש את המדינה, את המגזר הציבורי ואת המערכת הממלכתית. מדיניות כלכלית שמרנית הזניקה את המשק, אך קרעה את החברה לגזרים. פוליטיקה של הקצנה, הסתה ושנאה פוררה את המכנה המשותף. בה בשעה שישראל הפכה למעצמה – דבר מה עמוק נשבר בתוכה. היא איבדה את דרכה (המשותפת) ואת זהותה (המאחדת).

המגפה העולמית חידדה את הצורך בתיקון. היא תקעה סיכה חדה וקטלנית בבלון האוויר החם של הגלובליזציה הניאו־ליברלית. מה שהקורונה הוכיחה הוא שברגעי מבחן אמיתיים כוחות השוק לא יכולים להושיע אותנו והגורם היחיד שגם מגונן עלינו וגם מלכד אותנו הוא מדינת הלאום. הסערה המטלטלת גם לימדה אותנו להיות יותר מקומיים, יותר צנועים וצמודי קרקע. היא החריבה את מגדלי הבבל של היוהרה, רדיפת הבצע וצריכת היתר. היא לימדה אותנו ענווה.

כך שבימים שבהם אנחנו נפרדים מהגל הראשון של הקורונה יש לנו הזדמנות חד־פעמית להחליף דיסקט. לשנות פרדיגמה. להגדיר את עצמנו מחדש. וממשלת האחדות הלאומית יכולה להיות לאמצעי העוצמתי אשר מוביל אותנו אל היעד הלאומי החדש: בנייה מחדש של האומה ואיחוד של החברה. הפיכתה של ישראל למדינה יהודית, דמוקרטית ואיתנה.

• • •

הצורך בהצבת המדינה מחדש במרכז חיינו ברור. גם אחרי השפל הגדול, גם אחרי מלחמת העולם השנייה וגם בעשורים הראשונים של ישראל – הייתה זאת מדינת הלאום שהובילה מהרס לתקומה. רוזבלט, אייזנהאוור, אדנאוור, דה גול ובן־גוריון הובילו תהליכים של בניית אומה ושיקום כלכלה אשר שילבו בין תכנון לאומי לבין יזמות פרטית. ההצלחה שלהם הייתה מדהימה. הם הובילו את אמריקה, אירופה וישראל לעידן־זהב של צמיחה גבוהה, שוויוניות, הרחבה דרמטית של מעמד הביניים והפצה נרחבת של ההשכלה הגבוהה.

המשבר של אחרי הקורונה מחייב אימוץ של גישה דומה. כמו בשנות ה־30 ובשנות ה־50 של המאה הקודמת – יהיה צורך במפעלי תשתית אדירים אשר יחלצו את המשק מהמיתון הצפוי, ייצרו מקומות עבודה ויקדמו את ישראל. ייתכן שגם יהיה צורך בהלאמה חלקית של עסקים חיוניים שאותם משלם המסים יחלץ מפשיטת רגל. ויהיה צורך לוודא שההזרמה הממשלתית הגדולה מבטיחה תעסוקה מלאה ואינה מעשירה מעטים על חשבון רבים. ובקיצור: יהיה צורך במודל כלכלי־חברתי חדש אשר יהיה מבוסס על שיתוף פעולה מסוג אחר בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי.

אבל הצבתה מחדש של המדינה במרכז חיינו עלולה להיות גם מסוכנת. בשנים האחרונות ראינו את הפופוליזם הכוחני מתפשט בכל רחבי העולם. המשבר של הקורונה ואחרי הקורונה יחריף מאוד את המגמה הזאת. החזרה אל הלאומיות תגלוש ללאומנות. השיבה אל המקומיות תעודד הסתגרות. תחושת האימה והצורך בביטחון ישחקו את הדמוקרטיה. התפרקותו של הסדר העולמי הישן תעלה מן הביבים כוחות אפלים והידלדלותו של השפע עלולה להוביל לאנרכיה. על כן יהיה צורך במדינת הלאום כמבנה ארגוני חזק וערכי אשר מסוגל להתמודד עם הנחשולים האדירים הללו. אבל על כן גם יהיה צורך להבטיח שמדינת הלאום היא מדינה דמוקרטית המגינה על החברה הפתוחה ועל הנאורות.

• • •

כך שהאתגר העולמי של 2020 הוא אתגר הלאומיות הנאורה. כיצד חוזרים אל הלאומיות ומקבלים את הלאומיות מבלי להידרדר אל לאומנות, כוחנות ושנאת זרים. והאתגר הישראלי של 2020 הוא אתגר הממלכתיות החדשה. כיצד מגבשים כאן ממלכתיות של המאה ה־21 אשר תלכד אותנו מחדש כאומה בה בשעה שהיא תכבד כל יחיד, כל קהילה וכל שבט. השילוב של לאומיות נאורה עם ממלכתיות חדשה הוא שצריך לסלול את הדרך לבנייה מחדש של מדינה ישראלית לאומית, ליברלית ודמוקרטית אשר משרתת את כל אזרחיה ומעניקה שוויון מלא לכל מיעוטיה.

ממשלת האחדות 2020 כמו נועדה כדי למלא את משימת הענק הזאת. בדיוק כפי שממשלת פרס־שמיר הצילה אותנו ב־1985 מחורבן כלכלי באמצעות תוכנית הייצוב הכלכלית, ממשלת נתניהו־גנץ חייבת להציל אותנו מחורבן חברתי באמצעות תוכנית ייצוב ממלכתית. ובדיוק כפי שממשלת פרס־שמיר הדבירה את ההיפר־אינפלציה באמצעות שינוי מבני עמוק, ממשלת נתניהו־גנץ חייבת להדביר את האבטלה ההמונית הצפויה באמצעות שינוי מבני נגדי. אחרי 35 שנים שבהן חיינו עוצבו על פי הפרדיגמה הניאו־ליברלית של 1985, עלינו לעצב אותם מחדש על פי פרדיגמה חדשה.

בראש ובראשונה נדרש מהלך כלכלי נועז. הממשלה החדשה חייבת לשחרר את היד הקפוצה של קודמתה ולגבש חבילת סיוע נדיבה (כפי שעשו מרבית מדינות המערב). אבל את עשרות המיליארדים הנדרשים אסור לבזבז. צריך להשקיע אותם בקידומה של מהפכת תשתית ישראלית. זה הזמן לפתח מערכת תחבורה חדשנית אשר תחבר את הפריפריה למרכז. זה הזמן להקים ערים חדשות בדרום ובצפון. זה הזמן ליזום את בנייתן של מיליון דירות אשר יפתרו את מצוקת הדיור תוך עשור. וזה הזמן לשדרג את מערכת הבריאות ומערכת החינוך. את כל זאת יש לעשות תוך מציאת איזון נכון בין היוזמה הלאומית לבין היוזמה הפרטית ותוך עידוד של השוק החופשי, הפעלתנות העסקית, החדשנות והיצירתיות אשר הפכו את ישראל לנס כלכלי.

אבל מעבר למהלך הכלכלי נדרשים שורה של מהלכים משלימים. מוכרחים לשדרג את שירות המדינה כדי שיעילותו לא תיפול מזאת של תאגיד עסקי. צריך לשנות את אופן הפעולה של הממשלה, הכנסת ושירות המדינה כדי להבטיח משילות דמוקרטית. חובה להסדיר את מערכת היחסים המעורערת בין הרשות הנבחרת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. יש לשלב את המיעוט הערבי הגדול והמיעוט החרדי הגדול באופן מלא בחיים הישראליים. והגיעה השעה לנסח אמנה ישראלית חדשה אשר תאזן בין זכות לחובה, בין חירות לאחריות, ובין קדושת היחיד לבין המחויבות לכלל. כל אלה אמורים ליצור מארג אנושי, ערכי ומוסדי אשר יגדיר מחדש את היחסים בין המדינה לאזרחיה ובינם לבין עצמם. עליהם להפוך את ישראל למדינה של ערבות הדדית.

עמוס עוז היה אומר שבעוד שמייסדיה של ישראל היו אדריכלים, יורשיהם היו קבלנים. המשבר הישראלי העמוק של העשור האחרון ומשבר הקורונה של השנה הזאת מחייבים אותנו לחזור כעת אל האדריכלות. אנחנו חייבים להגדיר מחדש את זהותנו, את ערכינו, את היעדים הלאומיים שלנו. לבנימין נתניהו ולבני גנץ יש כעת הזדמנות של פעם בחיים לעשות היסטוריה. אם הם יחמיצו אותה, ההיסטוריה לא תסלח להם. גם לא בוחריהם.