הפרת אמונים

קשה להאמין שמישהו, חוץ מהשרים שהושבעו אתמול לראשונה, חש את החגיגיות שאמורים להרגיש כשממשלה חדשה מושבעת. גם מי שמלווים את המערכת הפוליטית שנים רבות לא זוכרים השבעה חגיגית פחות מזו. ולא רק בגלל הנחיות הקורונה. אם צריך להביע בכמה מילים את התחושה הציבורית, ונדמה לי שהתחושה הזאת חוצה מחנות, עמדות, מגזרים ואידיאולוגיות — זה יהיה מיאוס, סלידה, בושה, אפילו בסטנדרטים של הפוליטיקאים עצמם.

מצעד השרים חסרי המשמעות שעלו אמש על דוכן המליאה כדי להישבע אמונים למדינת ישראל היה ארוך ומביך. כל מי שעיניו בראשו מבין שהשבעתם זו הפרת האמונים הגדולה ביותר כלפי המדינה. כל אחד מבין את חוסר ההיגיון, חוסר האחריות ואי־המוסריות שיש בהשבעה של כל כך הרבה שרים, 53 שרים וסגני שרים ליתר דיוק, בזמנים כאלה. ועוד לא התחלנו לספור את כל הפמליות שמלוות את כל הגווארדיה הזאת.

ההסברים והתירוצים של ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי, שבכך חסכנו 2 מיליארד שקלים על בחירות רביעיות — מופרכים כמעט כמו פניה של הממשלה. מי אמר שזה צריך להיות או־או? או הממשלה הכי גדולה אי־פעם או בחירות? כל מה שהיה צריך זה מישהו שישים סוף לחזירות הזאת. היו שם שניים שיכלו לעשות את זה, נתניהו וגנץ, ששניהם כבר ביקרו בעבר בחריפות הקמה של ממשלות גדולות — רק שאז הן לא היו שלהם.

מה שהיה שם אתמול זה לא חוסר ברירה. זו הייתה ציניות, תאוותנות, צפצוף וזלזול בציבור ענק שנאנק עכשיו תחת המצב הכלכלי, ורואה לנגד עיניו את נבחריו שלא רק שלא התנדבו לקצץ ממשכורתם במחווה של הזדהות — הם גם מגדילים את הוצאות הציבור על הג'ובים המיותרים שלהם. מצער מאוד שהשרים שיתפו פעולה עם החזירות הזאת, ומעטים מאוד, אפילו לא ניתן לספור אותם על כף יד אחת, שסירבו לקבל משרד או תפקיד, בטענה הפשוטה והמדויקת שזו הונאה.

אבל זה לא רק הגודל, הבזבזנות והפרת האמונים ההמונית. מצעד בכירי הליכוד אל בית בלפור כדי לקבל חצאי תיקים, תפקידים מפוצלים, שברי סמכויות, משרדים שאין להם שום זיקה אליהם, או עניין או יכולות — זו תמונה שתיצרב לדיראון עולם. היצירתיות היחידה שהייתה שם זו החלוקה המופתית בין נאמנים לפחות נאמנים, מי שמוכן לצאת נגד מערכת המשפט למי שמעדיף לשתוק, בין מי שמהווה איום על מעמדו של ראש הממשלה לבין מי שאין לו שום משקל סגולי. קצרה היריעה מלפרט את האבסורדים שבחלוקת התיקים — מגלנט, שזיקתו ועניינו הם בביטחון, בטח לא בחינוך, דרך מירי רגב, שהחליפה הדיפלומטית שנתפרה לה מתאימה לה בערך כמו חצאית של פרימה בלרינה, אדלשטיין — שכל מה שרצה זה תפקיד ממלכתי וקיבל תיק ביצועי מסובך, ועד אלקין שהחזיק בתיק איכות הסביבה, ביקש להמשיך ולהחזיק בו, אבל למרות נאמנותו לנתניהו התיק נלקח ממנו לטובת גילה גמליאל תמורת התיק להשכלה גבוהה, שבכירים אחרים סירבו לו.

לא המיקום ברשימה, לא הזיקה, לא הניסיון ולא היכולת קבעו כאן. אף אחד לא קיבל את מה שהוא רצה. גם לא את שחשב שיקבל. לתיק החינוך נשאו עיניים שלושה שרים שראו בו חלום חיים: אלקין, גמליאל וחוטובלי. יש עוד בכיר שרצה בו, שר האוצר המיועד ניר ברקת. ויש עוד אחד, שהיה כבר שר חינוך ומן הסתם היה שמח לחזור לשם: גדעון סער. והנה, דווקא האלוף במיל' גלנט זכה בו. שהרי מה מכשיר יותר לחינוך מאשר קריירה צבאית.

אבל הדוגמא שממחישה יותר מכל את המוטיבציות הנסתרות של נתניהו זה הטיפול שלו במספר 4 ברשימת הליכוד. בסוף השבוע הקודם הועברה לסער על ידי אחד ממקורבי נתניהו הצעה זהה לזו שקיבל ארדן כמה ימים אחר כך. ההצעה כללה את תפקיד השגריר בוושינגטון שמתחיל בינואר ומסתיים עם החלפתו של נתניהו בגנץ, ואת תפקיד השגריר באו"ם לארבע שנים. סער נתן תשובה שלילית מיידית. הוא הרי לא חזר לפוליטיקה אחרי חמש שנים כדי לנסוע לניו־יורק. הוא חזר כדי להיות שחקן כאן. להיות אלטרנטיבה לנתניהו. הניסיון להגלות אותו מכאן היה כל כך שקוף — שסער לא היה צריך לחשוב אפילו פעמיים.

שלשום, במוצ"ש, נקרא סער שוב לבית בבלפור. לא ידוע מה נאמר שם בין השניים, אבל בפגישה הזאת לא הועלו הצעות לתפקיד פה בישראל. סער, ארדן, ברקת ודיכטר, שנמצאים בעשירייה הראשונה של הליכוד - מצאו עצמם מחוץ לממשלה, כל אחד מסיבות אחרות, שאף אחת מהן היא לא הסיבה הנכונה.

מעניין אם יש מישהו מבין השרים שהושבעו אתמול, אפילו אחד, שגאה בממשלה בה הוא חבר. מישהו אחד שמאמין שמה שעמד לעיני מרכיביה זו טובת הציבור.