אנשים נעשו מיותרים

מומו // מיכאל אנדה - מגרמנית: חנה לבנת - כנרת־זמורה־ביתן - 285 עמ'

"זה לא בסדר שעוד ועוד ילדים מוזנחים ומבלים ללא השגחה. אין מה לבוא בתלונות אל ההורים, כי החיים המודרניים לא משאירים להם מספיק זמן לבלות עם הילדים שלהם. רשויות העיר צריכות לדאוג לזה". לא, אין מדובר בציטוט מפרוטוקול הדיונים במתווה החזרה לבתי הספר, אלא בתרגום חדש לקלאסיקה הנודעת של מיכאל אנדה, 'מומו', ספר ילדים שהוא בעצם כתב אישום פנטסטי נגד רידוד החיים לרובד התועלתני שלהם.

אם אתם חושבים, כמו מנהיג העולם החופשי, שחשוב שילדים יחזרו למסגרות כדי להניע את גלגלי הכלכלה, ושחבל ש"במקום להכין את הילדים שלנו לעולם המחר, אנחנו מניחים לרבים כל כך מהם לבזבז שנים מזמנם היקר במשחקים חסרי תועלת" - כנראה נפגשתם עם אדון אפור שהציע לכם עסקה שלא ניתן לסרב לה ב"בנק לחיסכון בזמן". אתם כמובן לא זוכרים את הפגישה הזאת, אבל היא קרתה: חתמתם על חוזה, הקרבתם את חייכם על מזבח היעילות, או כמו שסיכם זאת סוכן מספר QYX/384/b בשיחת הגיוס של אדון פוזי הספר, "יש לך תוכי מיותר לגמרי".

אל שוליה הדרומיים של עיר גדולה ללא שם, לחורבותיו של אמפיתיאטרון קטן שעוד בימים הקדומים היה "תיאטרון לאנשים עניים", מגיעה ילדה קטנה ורזה בעלת עיניים שחורות כפחם, יחפה ולבושה מעיל גדול ומלא כיסים. לא ברור מאין הגיעה או בת כמה היא. את שמה, מומו, היא נתנה לעצמה. מומו מבקשת מאנשי העיר - או ליתר דיוק, ענייה - לא לקרוא למשטרה ולא לשלוח אותה למעון, שם יש סורגים ועונשים. הם מבינים לליבה ומחליטים לדאוג לה למחסה הולם ולמזון. בתמורה הם זוכים ליהנות מתכונתה הייחודית של הילדה: הקשבה. האופן שבו מומו מקשיבה עוזר למתלבטים להחליט, לשוגים להכיר בטעויותיהם, לנוטרים לפתוח את ליבם ולמשועממים להפליג בדמיונות. יכולת ההקשבה שלה לבני אדם נטועה ביכולתה להאזין "לדממה הגדולה", שבתוכה "הרגישה כאילו היא שומעת קול נגינה חרישית ובו בזמן גם כבירה" - נגינתו של הזמן עצמו.

האידיליה הזאת נגמרת כשלעיר מגיעים האדונים האפורים, שמשכנעים את התושבים לייעל ולשכלל את חייהם, להימנע מכל פעילות הנעשית לשמה ולא "בשביל משהו", ובכך לחסוך זמן - זמן שלדבריהם יוחזר לאנשים בריבית בסוף חייהם, אם רק ינהלו נכון את "כלכלת הזמן" שלהם. "הרבה יותר מדי חול במלט, את מבינה? וזה מחזיק מעמד רק ארבע, חמש שנים ואז הכל מתמוטט אם מישהו רק מתעטש", מסביר ניקולה הבנאי, מי שבנה למומו מחסה, את השינוי שעבר עליו ועל הענף בעקבות הכניעה ליעילות. "אבל זה אפילו לא הדבר הכי גרוע. הכי גרוע - אלה הבתים שאנחנו בונים כאן. אלה בכלל לא בתים, אלה - אלה - מחסנים לבני אדם! הבטן מתהפכת! אבל מה אכפת לי? מה זה ענייני בכלל? אני מקבל את הכסף שלי וזהו זה".

אנדה פירסם את 'מומו' ב־1973, שנים ספורות לפני שכתב את 'הסיפור שאינו נגמר', והוא משופע ברעיונות היפיים, כיאה לימי הפוסט־סיקסטיז. יש בספר אזורים שנושקים לפאולו של הקואלו, אבל תמיד נוחתים בסוף על הצד הנכון, זה שלא מרוח עליו השמאלץ. הבו לנו עוד יצירות שמכריזות בפני הדרדקים כי "אין דבר מסוכן בחיים יותר מחלומות שמתגשמים". היום נקרא הספר כמעין פרק של 'מראה שחורה' לילדים, עם סוף טוב, מינוס הקטע העתידני, שכן כל המתואר בו ממומש בימינו אנו. לאדונים האפורים אין שמות, רק שילוב של אותיות ומספרים (המדור מאחל מזל טוב לאילון מאסק), והם עשויים למעשה אך ורק מזמן גנוב, כך שעבור קורא בן ימינו הם יכולים להיתפס כמעין ישויות דיגיטליות.

הפיתול העלילתי שבו מסתבר כי הסיגרים שמעשנים האדונים האפורים עשויים מעלים של פרחי־שעות ולכן הם זקוקים לזמן, לעצם קיומם, מזכיר קצת תיאוריות קונספירציה גורפות נוסח "ביל גייטס וחברות התרופות שמו צ'יפים באנטנות של הקורונה כדי להשתלט עלינו". מה שרק מאשש את התחושה שתיאוריות קונספירציה הן פשוט סוג של אגדות, נראטיבים חובקי־כל שמטרתם להסביר את קיומו של הרע בעולמנו לאלו מאיתנו שנפשם אינה מסוגלת להתמודד עם קיומו.

הילדה מומו היא כמובן היחידה שלא נופלת ברשת האפורה, ולכן היא גם היחידה שתוכל להשיב לאנשים את חייהם. אנשים "נעשו מיותרים כבר מזמן. הם עצמם הביאו את העולם לידי כך שלא נותר עוד מקום לבני מינם", צווח אחד האדונים האפורים ברגע של גילוי לב היסטרי, וחושף בכך את שורשי הבעיה: החתירה ליעילות, למקסום של כל רגע ורגע, מייתרת את מהותו של האנושי. אנחנו עוד כאן, אבל לפעמים נדמה שהגוף נשאר רק כדי לצרוך, והנפש - רק כדי לרצות. •