"חגיגות הניצחון" של ממשלת ישראל על הקורונה, המלוות בפרגון רחב של התקשורת, יצרו את הרושם שלפיו ניהלנו את משבר הקורונה בהצלחה, ולראיה מספר המתים הנמוך בהשוואה למדינות כמו איטליה, ספרד וארצות־הברית.

ניתן כמובן לשרטט גרף שמחבר בין מידת השגרה לעוצמת התחלואה ולטעון בצדק מסוים כי ככל שחיים יותר חיי שגרה (מצב הפוך מסגר) כן גדלה התחלואה, ואז השאלה הנכונה היא מהו האיזון, היכן נכון להימצא על העקומה.

הצגת דברים כזו מניחה כי כל יתר המשתנים הם קבועים, וכי הניהול הוא יעיל להפליא ולכן הדילמה היחידה היא עד כמה לזוז ימינה או שמאלה לאורך העקומה. הצגה זו היא שגויה מיסודה. הטענה שלי היא שניתן היה להוריד כלפי מטה את עצם העקומה ואז להשיג את שתי התוצאות – גם פחות מתים וגם הרבה יותר שגרה, דהיינו פגיעה קלה יותר בכלכלה. הדבר היה קורה אם לא הייתה התעקשות מטופשת לדבוק בקונספציה שגויה שיצרה עשרות מחדלים. נציין בקיצור רק ארבעה. מחדל אחד: אף שיש בישראל כ־30 מעבדות שיכולות לבדוק את נגיף הקורונה התעקש משרד הבריאות למשך חצי מהתקופה להשתמש רק באחת, ובהמשך בעוד כמה מעבדות בודדות בבתי חולים. שנית, על אף שלקופות החולים בישראל יש את מערכות המידע המתקדמות ביותר בעולם, כאלה שיודעות לתת לעשרות אלפי אנשים בו זמנית תשובה על בדיקות דם תוך דקה מהפענוח במעבדה, התעקש משרד הבריאות לאורך שני שלישים מהתקופה שלא להשתמש בהן אלא לבנות מאפס מערכת חדשה שרק הוא ישלוט בה. התוצאה – במקום לקבל תשובה תוך דקה קיבלו הנבדקים תשובה תוך כחמישה ימים. בזמן הזה הספיקו להדביק אנשים שהדביקו אנשים.

בנוסף, משרד הבריאות התעקש לאורך חצי מהתקופה שאין צורך במודיעין וכי כל המדינה היא אזור אחד וכי גיל המטופלים אינו רלוונטי. הייתה התעקשות לספור כמה נדבקו במקום לשאול מי הנדבקים. השינוי חל רק מרגע שאנשי 8200 והמוסד דחפו בכוח להשתמש ביכולות מידע פשוטות וליצור את השונות, הקריטית בחשיבותה, בין אזורים ובין גילים. הסיבה שלא הייתה שום התייחסות מיוחדת לבתי אבות נבעה בדיוק מאותו קיבעון "שכולם שווים".

הנקודה הרביעית היא שמדינת ישראל השקיעה מיליארדים במערכת הביטחון על מנגנון הרכש שלה, יכולות הפיתוח שלה ויכולות פיקוד העורף. הפעלת שלושת אלה התחילה רק באמצע מארס, חודשיים אחרי שכבר היה ברור שיש להיערך למגפה. יותר מכך, מאז 2006 היה ברור שהדרך היעילה להבין מה קורה באוכלוסייה, על השונות שבה, ולתת לה הנחיות יעילות מתבססת על הסינרגיה בין פיקוד העורף לעיריות. משרד הבריאות נלחם נגד מתן מידע לעיריות ונגד האצלת סמכויות הכרחיות להן.

הקונספציה השגויה התבססה על שלוש קביעות: הראשונה, שמדובר באתגר רפואי, ולא כך הוא, מדובר על משבר לאומי; השנייה שניתן לנהל את המשבר באופן ריכוזי אך בלי להקים מנגנון ריכוזי; ושלישית, שרק הבידוד הוא חשוב, לא הבדיקות, לא המודיעין, לא מדגם באוכלוסייה ולא ניצול אמצעים. התוצאה היא שישראל נכנסת למשבר הכלכלי הגדול בתולדותיה עם ירידה צפויה של שישה אחוזים בתוצר השנה, דבר שלא קרה ב־72 שנים ועם מחירים עצומים בכל תחומי החיים, לרבות בבריאות, וכן, מי שעדיין רוצה להשוות אותנו לאחרים אזי במדד החשוב ביותר – מינימום מתים למיליון נפש, ישראל במקום ה־168 מתוך 215. לא בדיוק סיבה להתגאות. כשמתחקרים אירוע פחות חשוב להבין מה היו השגיאות או התקלות, הרבה יותר חשוב לדעת כיצד יכולות היו אלה להתרחש, ואם לא נבין מה הייתה הקונספציה השגויה גם לא נוכל לתקן את הנדרש למצב שבו יתרחש משבר לאומי בעתיד, בין אם יהיה אפידמיה, התקפת סייבר או רעידת אדמה. √