"מספיק דיבורים, הגיע הזמן למעשים", הכריז סרטון מטעם בני גנץ שנראה כמו פרומו לתוכנית אירוח שתבוטל אחרי שבועיים. זה מוזר פעמיים: ראשית, גם אם ה"דיבורים" בסרטון היו עליו, גנץ הוא זה שגזר על עצמו צום מראיונות כשהמדינה מצויה במשבר בריאותי וכלכלי חריף. שנית, אם כבר אצה לך הדרך להכריז ש"מספיק דיבורים", לא ברור איך ראיון בטלוויזיה עונה על ההגדרה של "מעשים".

עם זאת, אין ספק: לשר הביטחון הנכנס וראש הממשלה ה"חליפי" – גם לביזאר הזה עוד נצטרך להתרגל – יש הרבה הסברים לתת. וכצפוי, גנץ בחר במראיינת המועדפת, שאליה הוא חוזר שוב ושוב בצמתים לא נוחים: הפרישה הראשונה מצה"ל כשלא קיבל את הרמטכ"לות; הפרישה השנייה כרמטכ"ל שנכווה בצוק איתן; הכישלון בבחירות אפריל 2019; ועכשיו כשושבין בכיר בקואליציה מעוותת, שבה גם ח"כים מהמפלגה שלו קיבלו תיקים ריקים כמו "המשרד לנושאים אסטרטגיים".

עוד לפני שהתחיל להשיב לשאלות של אילנה דיין, גנץ הצליח להפגין התפתחות מרשימה בהיבט אחד: הפעם האיפור שלו לא נראה כאילו הוא התרחץ באמבטיה של כורכום. וכך היה קל יותר להבחין במה שהקרינו העיניים שלו: השנה הזאת שרטה וצילקה אותו. וברגע שאמר את משפט המפתח של הראיון, "זו אמירה עקרונית שהייתה נכונה לשעתה", ביטוי שלוכד את אמנות החרטוט הפוליטי, נפלה המסכה: האיש לא נפל לקרשים בגלל האגרופים הבלתי פוסקים שחטף, חלקם הרבה מתחת לחגורה, אבל הם בהחלט עיצבו מחדש את הפרצוף שלו.

לזכותו של גנץ ייאמר, שהוא הגיע מוכן ללחץ של דיין בנוגע להכרעה להפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, ולכהן אפילו שעתיים תחת ראש ממשלה הנאשם בפלילים. הוא שיווק לא רע את הנרטיב של "אני־לא־אוהב־את־זה־אבל־לא־הייתה־ברירה", ואגב כך הדגיש את מה שבאמת הפריע לו – הדימוי שלו כבובה (או "חניך תורן", כמו שקורא לזה מי שטרם התרגל לחיים באזרחות). יותר מהמילים עצמן, זה הטון הנחוש שלו שעטף בשריון את דף המסרים.

בראיונות אישיים דיין חגה סביב האקטואליה, אבל למעשה שואפת לפצח את המנגנון הנפשי של המרואיין. אולי משום שההיכרות שלה עם גנץ חריגה יחסית, אלו היו הקטעים המעניינים בשיחה, שלא חילצה כותרות מרעישות (ובכלל נעדרו ממנה נושאים מהותיים, שיגידו מה הוא כן רוצה לקדם). אבל גם אז, כשגנץ הדף בהומור שמועות על רומנים וניסה לנער מעליו את הג'יפה שהוטחה בו, קשה היה להכריע: כשהוא ניצב מול המראה, לבד, האם הוא רואה שם ראש ממשלה?

בקטנה

ההיסטריה סביב "הריקוד האחרון" עשתה חשק לסדרות נוספות בסגנון. אריק קנטונה, למשל, ראוי לפרויקט מקיף לסיכום פועלו כאחד הכדור־ גלנים הגדולים והמופרעים שדרכו על הדשא. עד שזה יקרה, אפשר ליהנות גם מכישורי המשחק העדכניים שלו: קנטונה מככב בסדרה הצרפתית "במדרון", שעלתה השבוע בנטפליקס. הוא מגלם גבר מו־ בטל, שנשכר לבצע עבודה מפוקפקת עבור תאגיד ציני. בניכוי כמה הגזמות בעלילה וכתיבה מעט נדושה, זאת סדרה לא רעה בכלל, הרבה בזכות התפקיד המרשים של קנטונה, שמוכיח כאן שטלוויזיה משחקים שישה פרקים ובסוף הוא מנצח.