חמישי 04 ביוני 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    |
    7 ימים • 20.05.2020
    כשהחיים שוב דופקים בדלת
    שלמה ארצי | איורים: יזהר כהן

    דפיקה בדלת/ יום שרבי אחד, שעה שישבנו בסלון, נשמעה דפיקה עקשנית בדלת ונחרדנו. חודשיים שאיש לא העז להתקרב אליה ככה.

     

     

    עורך: תומריקו

    עורך: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מי זה? שאלנו בחלחלה.

     

    "החיים", נשמעה תשובה.

     

    "טוב, תשאירו אותם ליד הדלת", צעקנו אוטומטית כמו לכל השליחים.

     

    אחר כך פתחנו את הדלת בזהירות לרווחה, והחיים הונחו שם. בלי מסכה ובלי בטיח.

     

    מי שלח אתכם? שאלתי.

     

    "החיים", ענו החיים בסלסול.

     

    שרים ואדונים/ "אם אתה עבד", כתב פעם מאיר אריאל, "לפחות בחר לך אדון ראוי לשמו". אז אחרי שהקורונה עשתה סלטה לחיים שלנו ואלפי אנשים נהיו למרבה הכאב חלת"ניקים ומובטלים, נכנסנו עכשיו למה שקוראים במוזיקה "טייק פייב", שזה מושג שמתאר הפסקה של חמש דקות בזמן הנגינה (קחו חמש דקות).

     

    טוב, לא היה מה לעשות אחר הצהריים (הרי גם אנחנו לא עובדים כבר חודשיים וחצי), אז הבטתי ב־36 האדונים השרים בהשתאות ותדהמה, וניסיתי לשנן את שמותיהם ותפקידיהם של החדשים המנותקים מהציבור המשווע לעזרה, ולא הצלחתי. מה שכן, היה ברור שהממשלה עדיין יותר גברתנית ופחות נשית, ושהכל חולק לפרוסי פרוסות (עוד נגיע לזה). וכשאיזה שר שסר חינו הופיע בטלוויזיה ותינה את מר גורלו, חשבתי שאולי ראוי היה להציע לו לחזור לבית הוריו כמו שעשו מלא צעירים מיואשים ונטולי פרנסה בימים אלה. אולי כדי להיזכר מאיפה התחלת לפני שפיתחת רצון למעמד, ל"מגיע לי" מכונית שרד, נהג לשכה וכל האופרציות האלה שחלות על כל שר, לא משנה אם הוא לאיכות הסביבה או לסביבת האיכות או לסביבת הנוחות.

     

    תהליך זיהוי להקתי/ את האיש במסכה שבא לתקן את מכונת הייבוש זיהיתי רק לפי ארגז הכלים שלו. את האיש מהירקות זיהיתי לפי זה שאחז במלפפון. את השכנה, לפי הכלב הנבחן. ואת המכונית הנשכחת שלי זיהיתי רק לפי זה שחנתה על המדרכה (עם מסכת אבק) וכשחטפתי רפורט, זה היה סימן לשִׁגְרַע.

     

    אוקיי, אמרתי לעצמי. הגיע הזמן לזהות שוב את הלהקה שלי.

     

    וככה קבענו באיזה בוקר שיחת ועידה בטלפון, ובבליל הקולות שנשמעו ניסיתי לזהות עם מי אני מדבר. האם עם מאיר ישראל השקול, אייל מזיג השובבי, טל פורר הרציני, או בן־בן ארצי המוכשר היקר שלי. כולם נשמעו לי מבואסים מהתחת שאנחנו לא מופיעים. ורק סינגולדה, שכלום לא ישבור אותו כי הוא בא מהדרום (ירוחם), סיפר לנו ששכר אולפן והוא מנגן גיטרות משם לכל דורש.

     

    אז איך אזהה אתכם אם יום אחד נחזור להופיע? שאלתי, והזכרתי להם שפעם הופענו ארבע שעות במצפה שלם בחום של 45 מעלות ונהנינו למוות. ובכלל, מה עם אינסטינקט ההופעה? האם זה יחזור אלינו מיד כשנעלה לבמה כמו בדיווש על אופניים? והקהל, האם הוא יזכור בכלל את מילות השירים? שלא לדבר על המנגינות והלה־לה־לה ־לה והצחוק והבכי במקומות הנכונים?

     

    ואז דיברנו גם על שני המוזיקאים, זיו מטושקה ז"ל (שעבד איתי פעם באלבום אלקטרוני שעשה לי אסף אמדורסקי), וחברתו לחיים נטלי בר ז"ל שהתאבדו בשבוע שעבר וליבנו כאב מאוד.

     

    האמת שמתחת/ בוב דילן כתב על תקופה אחת טובה בחייו: "ברחוב 3 היה בית יין ובירה יוצאת דופן. הלקוחות היו בעיקר פועלים, שישבו וצחקו, קיללו, אכלו בשר אדום ודיברו על זיונים. מאחור הייתה במה קטנה ואני הופעתי עליה פעם או פעמיים". כך כתב. ואני קינאתי בו.

     

    התכנסתי ופישפשתי בחושך בכל השירים שהקלטתי בשנה שלפני ימי הקורונה (22 במספר), כי מוזיקה זו מוזיקה. וכשהלכתי אחרי השמות שלהם מצאתי בהם משמעויות קורונאיות מעניינות. למשל, שיר בשם 'בלגן' על שניים שעולים על מטוס (זוכרים שהיינו טסים פעם?), מקשיבים לשיר של סטרומאה הבלגי תוך כדי מריבה, ומביטים בבלגן שמסביב. או שיר ששמו 'פעם' ומספר על הליכה חופשית שלי ברחובות לונדון בשנים הצפופות שלה. ועוד שירים שנקראים 'שווה שוב להתחיל', ו'כל מה שתרצה'. וגם שיר בשם 'משהו טוב', ששמו מדבר בעד עצמו. מתברר שאמת מסתתרת גם במה שעשינו קודם, לפני שידענו מה יהיה אחר כך.

     

    החיסון שבדרך/ אני שייך לאלה שלא יודעים עדיין איך לאכול את החזרה לשגרה. התנועות שלי עדיין כבדות ומגושמות. וכשאני יוצא לרחוב אני מביט שמאלה וימינה לראות אם היא לא מגיחה לפתע המניאקית, וכשעל המסך מופיעה הכותרת: "החיסון שבדרך", אני נדרך בהתרגשות ומוכן מיד להשקיע במניית החיסון. כן, נהייתי עד כדי כך אוטומט, שאני שומע מדי פעם בדמיוני הפרוע אמירות מהדהדות וקורעות לב כמו:

     

    "הקמנו עסק והיינו בטוחים ש...",

     

    "ועכשיו נגמר לנו הכסף! נגמר לנו העסק!"

     

    "אבא הבטיח לקחת אותנו ליער השחור בקיץ כש..."

     

    "תיכננו לעשות קוסט־טו־קוסט, כי מלאו לנו 70, אבל"...

     

    "בסך הכי הייתי עטלף קטן וחסר חשיבות ותראו מה עשו ממני".

     

    כמו שיחות דגים/ "אל תתבאס שאתם לא מופיעים עדיין", אמר לי מישהו. "צא וחשוב כמה זוגות תיכננו חתונות ודחו אותן. ויותר מזה, כמה אנשים תיכננו גירושים והקורונה הרסה להם את ה'תענוג' כי אין להם עכשיו כסף בשביל לעשות את הצעד הזה".

     

    ובאחד הערבים, כשנתקפתי געגועים לספורט והעברתי אוטומטית בשלט לערוץ המתאים, נקלעתי לשיחה ארוכה על ספורט כשאין ספורט, וכשזה התחיל כבר להישמע לי הזוי יותר כמו שיחות דגים כשאין ים, עזבתי בצער.

     

    וגם טוטי פרוטי כבר לא מוציאה הגה, כי הזמר שלה מת. טוטי הייתה השיר הכי המפורסם של ליטל ריצ'רד (ריצ'רד הקטן), שהיינו רוקדים בגיל 16 במסיבות סלוניות, בצווחות אדירות בדאבל־מינינג, וכמו שפעם צעקנו 'טוטי פרוטי', עכשיו אפשר לצעוק 'ביבי גנצי' (נא לצעוק רק פעם אחת כי כל אחד לחצי קדנציה).

     

    מירי, חילי והמורשת/ מירי רגב השאירה מורשת לחילי טרופר, שר התרבות והספורט החדש: ההופעות יתחילו להתקיים בקרוב (ביוני), רק שבין אדם לאדם יפריד באולמות כיסא ריק.

     

    וזה הזכיר לי שבשנים מסוימות בקריירה שלי היו לי בלילה סיוטים על אולמות ריקים למחצה, שהכיסאות נותרו בדיוק ככה, אחד כן, אחד לא, ואחד עוד לא. אגב, הדבר היחיד שטוב ברעיון הזה הוא שזוגות שיוצאים להופעה ומתכסחים ביניהם בדרך, יכולים דווקא לא לשבת זה לצד זה.

     

    אז שמע חילי. מבחינת המורשת האישית שלך, אנחנו יודעים שתרמת כליה לאדם שאינך מכיר, וזה מעשה אצילי מעין כמוהו. ומבחינת המורשת האמנותית שלנו, דע לך שאנחנו האמנים מבקשים לחזור לשיר ולשחק, להיכנס חזרה לנפש הישראלית ולמוסס אותה. אבל בפני כיסאות מלאים.

     

    שיעור בחיים/ החלוקה לתיקים בממשלה הזכירה לי את החלוקה לתפקידים בשיעור החקלאות בכיתה ח'. בשביל לשתף את כל הכיתה חילק המורה לחקלאות את תפקודי הילדים ככה: אתה תהיה אחראי על הצינור ההשקיה מקדימה, ואת תתמכי בו מאחור. אתה תכרה בור, ואת תכניסי את שתיל הצנונית פנימה. ואתה (אני) תחכה.

     

    אז חיכיתי שהחיים שדפקו בדלת ייכנסו בזהירות. העבר חזר אל ההווה, רק לא בדיוק כמו שהיה. למשל אלימות רצחנית נגד נשים החלה להתפרץ ברחבי הארץ שהכל נסגר עליה כמו קומקום לוהט בשמש. ואני, אחרי שהמון זמן אכלתי מהר, התעצבנתי מהר ודיברתי מהר, התחלתי להאט.

     

    האם הפחד מהלא־נודע, מאנשים בלי מסכות ומסוכריות שמתפצחות בין השיניים ונשארות שם לנצח, מתחיל לעבור לי? לא יודע. מה שבטוח, שגם אני הייתי רוצה לפעמים לחזור לגור עם ההורים. הבעיה שהוריי הלכו לי לאיבוד לצערי הרבה לפני הקורונה־דייז.

     


    פרסום ראשון: 20.05.20 , 20:20