כל אנשי הקורונה

“המנכ”ל לא ניהל את המשבר מעל הראש שלי”

רגע אחרי שהוא עוזב את משרד הבריאות, השר יעקב ליצמן טוען שמראש ידע שהערכות הנפגעים מהקורונה היו מוגזמות ומבהילות

השר ליצמן, טענת שראש הממשלה נכנע לפחדים של מנכ״ל משרד הבריאות ושהייתה בהלת יתר. מה עשית כדי לשנות את זה?

"אמרתי בתקשורת את מה שאמרתי בזמן אמת כבר בפני רה”מ, המל”ל, השרים ובפני המנכ”ל בדיונים הסגורים - שהיו גם הערכות מוגזמות. למשל שאמרו שיהיו עשרת אלפים מתים בישראל. טענתי אז שלא יהיו. ההערכות השחורות על אלפי מתים היו מוגזמות ומבהילות. אני מעריך מאד את בר סימן טוב ואת זכויותיו הרבות בניהול המערכת בכלל ובתקופת הקורונה בפרט. המנכ"ל לא ניהל את המשבר מעל הראש שלי”.

איך הרגשת כשגילית שגם אתה חלית בקורונה?

"האמת לא הרגשתי כלום. אולי חולשה כללית. לרעייתי היו תסמינים וכשבדקו אותה אמרתי, 'תבדקו גם אותי', וכך נודע לי. לשמחתי הרגשתי בסדר גמור ואפילו חום לא היה לי. הקושי היה כשהייתי בבית ושמעתי כל כך הרבה הכפשות ושקרים עליי ולא יכולתי להגיב עליהם, כי זה באמצע מצב חירום בהיותי עסוק בדיוני הממשלה. בזמן המחלה, כשהייתי בבידוד ומוגבל בלצאת, הרגשתי איך מרגישים עוד אלפים בארץ ומאות אלפים בעולם. אבל הרגשתי את המשבר היטב גם לפני שחליתי וגם אחרי".

כשר הבריאות, מה היה הרגע הכי קשה במהלך המשבר?

"זוכר רגעים שממש הרגשתי כאב גדול בלב. משפחה שפנתה ללשכתי להסדיר העברה של יקירם מבית אבות לבית חולים לאחר הדבקה, וכשסידרו להם הודיעו שאין כבר מה לעשות ונערכים ללוויה. משפחות שסיפרו לי שלא יכלו להיפרד מיקיריהם בבתי חולים וככה אנשים נפטרו לבדם, ללא בני משפחה. כאב לי מאוד־מאוד לשמוע אנשים שאיבדו את פרנסתם ונותרו ללא כלום. הרגשתי כאב בימים שבהם מספרי המתים טיפסו ועלו. במיוחד זוכר רגע למחרת חג פסח כשהגיע המידע מחו”ל על מספרי מתים גבוהים".

פרופ' איתמר גרוטו | צילום: אוראל כהן

אז מה היינו יכולים לעשות טוב יותר כמדינה במשבר?

"היה צריך להקים מנגנון אחיד שמרכז את כל הטיפול במשבר בסדר גודל כזה, כשמשרד הבריאות קובע מדיניות מקצועית, וכל זרועות הביטחון, פיקוד העורף וכו’ מתפקדים במקום אחד תחת מנגנון יחיד".

מרב בטיטו

צילום: קובי גדעון, לע"מ

“לא, הקורונה לא נעלמה”

פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, נזכרת ברגע ההוא, לפני ארבעה חודשים שבו הבינה: העולם בבעיה

פרופ' סדצקי, האם הרע מכל כבר מאחורינו?

"אני לא יודעת אם הוא אכן מאחורינו".

פרופ' גבי ברבש | צילום: יונתן בלום

מתי נדע?

"להערכתי, פעם ראשונה בעוד שלושה עד חמישה שבועות, ופעם שנייה בחורף. הראשונה, מפני שעשינו עכשיו פתיחה של המשק, אבל הפתיחה הזו לא שלמה. עדיין אני רוצה לחשוב שרוב האנשים שומרים לפחות על הכללים האישיים וחלק מהריחוק החברתי. אם יקרה משהו עכשיו הוא יקרה באופן הרבה יותר איטי מהמסלול הקודם של הווירוס, גם מכיוון שהאוכלוסיות הפגיעות עדיין מאוד־מאוד מוגנות. אנחנו פחות יודעים עכשיו איפה לחפש את החולים. כבר אין לנו את הפנסים של החוזרים מחו"ל. אנשים עושים הרבה פחות בדיקות ולכן ייקח כמה שבועות עד שנדע מה המצב. כמובן שאנחנו חוששים משובו של הווירוס בחורף, יחד עם השפעת".

האם יכול להיות שהוא פשוט נעלם, כמו הסארס והמרס? כיבה את עצמו וזהו?

"כרגע לצערי זה לא נראה ככה. זו לא האופציה שהייתי מהמרת עליה".

פרופ' גליה רהב | צילום: דנה קופל

האם את שלמה עם פתיחת מוסדות החינוך?

"רצינו להחזיר את מוסדות החינוך תוך שמירה על כללים מסוימים. הבעיה שלא ניתן לשמור על הכללים האלה, כי מערכת החינוך שלנו לא ערוכה לעבוד לא בכיתות קטנות ולא עם הרבה מורים ולא בקפסולות. וסיפור המסכות לילדים הוא קשה. מוסדות החינוך היו צריכים להיפתח תחת כללים מסוימים שלא ניתנים לביצוע, ולכן קיימת פה בעיה".

הביקורת הקשה שמוטחת במשרד הפתיעה אותך?

"אנחנו עם כזה ותרבות כזו, היא לא הפתיעה אותי. ברור שהיא לא נעימה. אבל יש גם המון קולות מעודדים, אנשים תומכים, אנשים מודים. התוצאה היא הצלחה אדירה. אני שומעת עליה הרבה מאוד מאנשים בחו"ל וגם בארץ. ויש גם אחרים".

יובל כרמי | צילום: גדי קבלו

רגע אחד שתזכרי מהחודשים האחרונים?

"הראשון קרה בסוף ינואר, ביום שישי בלילה, כשהתברר שיש העברה מאדם לאדם בווהאן. זה הרגע שהבנתי שהולכת להיות בעיה ובקנה מידה גדול. הרגע השני היה גם הוא ביום שישי בערב, כמה שבועות לאחר מכן, כשהתקשרו וסיפרו לי שהקבוצה שהייתה פה מדרום־קוריאה חזרה הביתה ויש שם חולים. התברר שהתיירים האלה היו בכל הארץ. דווקא מהסיפור הזה בסוף יצאנו בשלום. זה היה סופ"ש מאוד־מאוד מפחיד".

יש משהו שהיית עושה היום אחרת?

"הסגירות של השמיים שעשינו היו מאוד בזמן, מתוך ראייה של מה שעומד לקרות. בדיעבד הייתי סוגרת את הכניסה מארה"ב יותר מוקדם, כי מרב החולים מחו"ל הגיעו משם".

דקל וקנין

איך נראו החיים שלך בחודשיים האלה?

"לא היו לי חיים בכלל. עבדתי בלי הגזמה בין 12 ל־16 שעות ביממה, עבודה נון־סטופ. גם כשהייתי בבידוד בבית אחרי שנחשפתי לשר הבריאות שנדבק בנגיף, כל הזמן עבדתי. זה היה כל כך אינטנסיבי, שלא הצלחתי להחליף ביום יותר מארבעה משפטים עם בעלי. זה היה קשה נורא. לשנינו ובמיוחד לו. זה עדיין לא נגמר".

שרית רוזנבלום

נדב איל | צילום: יונתן בלום

"קחו הכל בפרופורציה"

מאיר כהן, בעל חנות ‘הפיראט האדום’ באור־יהודה, היה אחד הנדבקים והמדביקים הראשונים בישראל. ומבחינתו, הייתה שם “שנאת חינם”

שנלך על הצפוי מכל? קורונה זה לא משחק ילדים. תשאלו את מאיר כהן - לפני המגפה סתם מוכר צעצועים בחנות ‘הפיראט האדום’ שבבעלותו באור־יהודה, ואחרי הקורונה, ובכן, מוכר את אותם צעצועים באותו מקום, אבל מדבר על "החמימות וטוב הלב של עם ישראל במלוא תפארתו".

כהן הוא חלוץ ישראלי מקורי של ימי הקורונה, מי שהיה על סיפון המייפלאואר המטאפורית של המחלה בישראל; אולי הנדבק הראשון, ללא ספק אחד הראשונים שייבא את הנגיף בצורה מסודרת מאחד הספקים הראשיים: איטליה.

מרת חסן | צילום: אלכס קולומויסקי

הסיפור על כהן - שחזר בפברואר מביקור באיטליה בחברת הנגיף, דיווח כי שהה בחנות רק שעה בודדה ואז התברר כי בעצם עבד בה בערך יומיים רצופים מבלי לשתף איש במצבו - נגמר בתלונה שהגיש נגדו משרד הבריאות ובחקירת משטרה. אשתו, עובד בחנות ולקוחה נדבקו גם הם, וכהן הפך, בעודו בחייו (המאיימים באותה עת לאזול ממנו במהירות) לייצוג אקטואלי של הישראלי התחמן, חסר האחריות, הוויראלי, האפידמי, הפילוסי, ובמילה אחת: פיראטי.

לא עזר שהתראיין ברגש עם אשתו מהבידוד ("מחכים כבר לחזור לילדים"), לא עזר שהתנצל והסביר ("לא עברתי על שום נהלים. מקווה שיאמינו בנו") וגם לא עזר שזעק מול מצלמות ערוץ 12 לישועת בורא עולם ("שמע ישראל!"). עזר, לבסוף, אשפוז קצר בתל השומר, תקופת הסתגרות בבית, ובתחילת מאי כהן כבר פתח את החנות מחדש, תוך שהוא מנשק מזוזה בניגוד לכללים.

"קחו הכל בפרופורציה - זה מה שלמדתי מכל הפרשה", הוא תורם ממשנתו. "אנשים חיים את החיים שלהם ופתאום מקבלים קורונה, ורק אז הם מגלים את האמת - אני גיליתי מי חבר אמיתי ומי לא, ועכשיו אם יש בי פחד, זה מאנשים ולא מקורונה".

מה אנשים אומרים?

דניאל שמי

"מזהים אותי, מפרגנים, הכי ריגש אותי כשאמרו לי 'התפללנו עליך'. כשאנשים התחפשו בפורים לפיראט האדום היינו בבידוד, אבל זה חימם לי את הלב".

היו שלא פירגנו?

"היו אנשים שדיברו שטויות. הייתה שנאת חינם".

תתגעגע למשהו?

"אני לא אתגעגע ליום אחד של הבידוד. אני קם בבוקר, הולך לעבודה, נהייתי יותר משוחרר בראש, כבר לא מתלונן על דברים, אומר תודה רבה על הכל. למדתי איך לחשוב, איך להודות על מה שיש וגם על מה שאין".

תמשיך עם העסק?

"כן. העבודה חוזרת כמו בכל המשק - לאט ובטוח. אני פה 14 שנה, לא עסק חדש. יש פה אנשים שהיו ילדים ועכשיו הם הורים ובאים לקנות. אנחנו מעריכים אנשים".

משה בר סימן טוב | צילום: אוראל כהן

רענן שקד, אתי אברמוב

"אין מקום בישראל לבכירים פחדנים"

למרות שכבר קראו לו "בוגד", מנכ"ל ביה"ח הדסה, פרופ' זאב רוטשטיין, לא חושש לומר איפה משרד הבריאות נכשל

פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל ביה"ח הדסה, פעם ראשונה בקריירה הארוכה והצבעונית שלך שכינו אותך "בוגד", כשהחלטת על דעת עצמך לערוך בדיקות קורונה לצוות בית החולים שלך.

"התואר בוגד ניתן לי, כמובן, שלא בצדק. מרבית אזרחי ישראל יודעים שהובלתי את המחנה כולו בדרך הנכונה. ואכן, למרות הביקורת, המשרד כולו תיקן את התייחסותו בדיוק על פי המלצותיי. אילו היו מנצלים את הפיילוט שעשיתי לבדוק את עובדי המפעלים הביטחוניים, המשק היה נפתח הרבה יותר מוקדם והיינו חוסכים מעצמנו אסון כלכלי גדול".

אתה כועס על פרופ' איתמר גרוטו, שמתח ביקורת קשה על ההתנהלות שלך?

"אני לא כועס על גרוטו. אבל יש לי ביקורת על בכיר במשרד מקצועי, שבמקום להתייחס לבעיה, ניסה לפטור את עצמו בחלוקה של 'מחמאות' לשליח, שהביא לו את המידע הנכון".

מה דעתך על ההתנהלות של שר הבריאות ליצמן, ומנכ"ל משרדו בר סימן טוב?

"הקורונה חשפה את הפנים של מערכת הבריאות. מצד אחד, רופאים ואחיות ברמה הגבוהה ביותר; מצד שני, ליקוי מאורות במה שהיה צריך להיות המיניסטריון שדואג לבריאות כולנו. לליצמן היו כוונות טובות, אבל הכישלון של המשרד היה כישלון מקצועי, כאשר בכירי המשרד עקפו את השר בדרכם ישירות לראש הממשלה. אין מקום במדינת ישראל לבכירים פחדנים, שאינם מוכנים להסתכן ולומר את דעתם בקול רם. הדבר יוצר אווירה בלתי נסבלת בתוך המשרד, מלחמות בין הבכירים, ומעלה את רמת אי־האמון בציבור לדרגות שלא היינו בהם מעולם. בושה וחרפה".

מה היית עושה אחרת?

"כמו שהגעתי למסקנה שטעיתי בתחילת האירוע, כשחשבתי שמדובר בשפעת רגילה, ולא פחדתי לעמוד זקוף ולהודות בטעות, ציפיתי ממקבלי החלטות להתייחסות זהה. דהיינו, ברגע שהם מבינים שהקונספציה שלהם שגויה והדרך הריכוזית הנוראית שהם בחרו בה גורמת לנזק, לחשב כיוון מחדש. זה לא קרה בזמן. אני לא מכיר החלטה אחת של משרד הבריאות, שהקטינה את התמותה. לעומת זאת, אני מכיר את ההשתהות שלהם בנושא הקשישים במוסדות, שתוצאתה הייתה 40 אחוז מהתמותה במדינה. אני לא הייתי מתפאר בתוצאה כזו".

מה צריך שר הבריאות החדש לעשות?

"לגלות פתיחות, ויכולת להאזין ולשמוע דעות רב־גוניות. לבדוק את עצמו ולא לקבל בצורה אוטומטית תחזיות לא מבוססות. ולקחת סביבו צוות מקצועי, על מנת לשקם את המערכת".

איך השתנו חייך בעקבות הקורונה?

"הייתה תקופה מאוד קשה מבחינה אישית, משפחתית ותפקודית בתוך בית החולים. הסטרס היה מאוד־מאוד גדול. הייתי צריך לדאוג להכין מקומות, לטפל בלמעלה מ־100 חולי קורונה, בתנאים שבהם אין תקציב, כי משרד הבריאות התחייב להחזיר כספים ולא קיים את הבטחותיו עד היום. לראות ספקים שלנו מתחננים לקבל כסף כי אין להם אפשרות להתפרנס - זה מראה שאני לא מאחל לאף אחד".

שרית רוזנבלום

"היינו בעיוורון ואסור שזה יקרה שוב"

לשר הביטחון היוצא נפתלי בנט יש כמה מסקנות לקראת הגל השני. והראשונה: אפשר שמנהלי המשבר יהיו בקצת פחות היסטריה, בבקשה?

ח"כ נפתלי בנט, בפעם האחרונה שהתראינו זה היה בתחילת הסגר. היית עדיין שר ביטחון ועמדת ליד מקרר הארטיקים בכניסה למכולת השכונתית, ושמעתי אותך אומר כל הזמן בטלפון "מכונות הנשמה". נראית לא כל כך מרוצה.

"(צוחק) בהחלט זוכר. זה היה כמעט 23:00 בלילה. באתי לקנות חלב וביצים ושוקולד שהבת שלי אוהבת. חלב ושוקולד היו, ביצים לא היו כמובן".

וכבר מותר לשאול על מה הייתה שיחת הטלפון?

"כן. התברר לי שיש יצואן בישראל שיש לו במחסן 200 מכונות שאפשר להסב אותן לשימוש מידי. באותו ערב, לא ידענו האם נראה פה אלפי חולים, או חלילה מתים. אותו יצואן אמר לי 'פונים אלי מכל העולם, תגידו אם אתם מעוניינים, אחרת אני לא מחכה'. אמרתי לו שאנחנו נוציא את הכסף מהתקציב שלנו ואחר כך נסתדר עם משרד הבריאות".

עכשיו, שאתה בוגר המאבק בקורונה, איך היית מגדיר אותה?

"זו מחלה מפלה ומסתורית. היא מפלה, כי היא הורגת קשישים וכמעט לא מזיקה לצעירים. והיא מסתורית, כי היא מוכיחה לאדם המודרני שיש מגבלות לכוח ולידע, ושהרפואה הכי מתקדמת בעולם עדיין לא יודעת להתמודד איתה".

והיא גם מפחידה.

"נכון, הרגשתי שיש פחד היסטרי. אז בשונה ממסיבות העיתונאים שנערכו בשמונה בערב ובהן לא היו שאלות, אנחנו פתחנו פייסבוק ואינסטגרם לייב פעם ביומיים שלושה ואפשרנו לאנשים לשאול ולקבל תשובות. דיברנו בגובה העיניים".

ובמסיבות העיתונאים האלו לא דיברו לאזרח בגובה העיניים?

"היה צורך להוריד את הדרמטיות, להפסיק את ההפחדות, להבהיר מה הממשלה צריכה לעשות ומה הציבור צריך לעשות. הרבה פעמים אחרי מסיבות עיתונאים אפילו אשתי שאלה אותי, 'רגע, אז מה קורה מחר? מה מותר ומה אסור?' חשבתי שאת כל ההסברה צריך להעביר למשרד הביטחון".

אמרת את הדברים בישיבת קבינט הקורונה? כלומר רוה"מ ובר סימן טוב שמעו?

"כל הזמן ידי הייתה על התחתונה כי אני שר הביטחון ולא שר הבריאות. אבל מלמדים כל קצין בבה"ד 1 שאחריות לוקחים לא מקבלים. כשהתחילו שמועות על מה שקורה בבני ברק, נכנסתי לרכב ונסעתי לשם. ישבנו עם ראש העיר ועם רוני נומה, מיפינו יחד את האזורים בבני ברק שבהם חיים קשישים, וחילקנו אותם לאלו שזקוקים לסיוע ולאלו שלא. הבנתי די מהר שצריך להמיר את המשימה העיקרית מרפואה לחירום, מבריאות לביטחון. הרמטכ"ל ואני היינו לגמרי באותו ראש שצה"ל צריך להירתם בכל כוחו. בכלל לא מובן מאליו שצבא יעסוק במטושים ובדיקות קורונה".

רצית להיות שר הבריאות.

"כן, כי הדבר העיקרי שחייבים לעשות לקראת הסיבוב השני, ועוד לא נעשה, זה הקמת מערך חירום לפנדמיה, שיעשה שלושה דברים: אחד, המון בדיקות מהירות, שתיים חקירות אפידמיולוגיות, ושלוש – בידוד. נוכל להתמודד עם המחלה בלי לפגוע בכלכלה ובלי ולפגוע בכלכלתם של מאות אלפי ישראלים. זו הסיבה שרציתי להיות שר הבריאות. זה מערך שאפשר להקים תוך חודש".

ובלעדיו, יש לאזרח הישראלי סיבה לדאגה לקראת החורף הבא?

"זה יהיה כמו לצאת לקרב ללא מודיעין, וזה מטריד. בפעם הראשונה כשהיינו בעיוורון, הייתה לזה הצדקה, אבל אסור שזה יקרה שוב. בעניין הזה אין אופוזיציה, ואני אשמח לעזור למי שזה יוטל עליו".

מרב בטיטו

"עד היום יש לי סיוטים"

כשדניאל שמי, חולה מס' 74, החלה לתעד את הבידוד שלה, היא לא חלמה שתהפוך לכוכבת ויראלית, פלוס "ארץ נהדרת". אבל לחזור לאותם ימים? תודה, ממש לא

דניאל שמי, חולה מס' 74, איך את מרגישה היום אחרי שהבראת וחזרת הביתה?

"פיזית אני ממש אחלה. לא נשאר כלום. נפשית זה יותר מסובך. עכשיו סבבה, אבל בהתחלה היה ממש קשוח, בתקופה אחרי שהבראתי אפילו יותר מבזמן המחלה. כי פתאום את קולטת כמה זה היה מאוד קשה, ונוצר בך ריק כזה. אני חוזרת הביתה אחרי כמה שבועות ומגלה נזילה בתקרה וקירות מתקלפים, ומבינה שאני אצטרך לעבור דירה אבל גם שלא עבדתי עכשיו כמה זמן, אז מאיפה יהיה כסף. פתאום החיים קופצים עלייך. הייתי מהחולים הראשונים,כשלקחו אותי לבית החולים העולם בחוץ עוד היה רגיל. ואז יצאתי לעולם שהוא אחר לחלוטין. סגר מוחלט, הכלבהולד, את יוצאת לרחוב והוא ריק. זה מכניס לסרט אמhתי".

מה נשאר מזה?

"בזמן האשפוז הייתי במצב נפשי ממש קשה, ועד היום יש לי סיוטים שלוקחים אותי בפתאומיות מהבית שלי, וזורקים באיזה חדר. ובאמת ככה זה הרגיש. מהצד, ברשתות, זה נראה שהכול היה קליל וצחוקים, אבל האמת שזה היה קשה מאוד. המון אנשים שהיו במצבי כותבים לי על זה –שלא מדברים בכלל על ההשלכות הנפשיות ארוכות הטווח, זה ממש פוסט טראומה. פתאום מצאתי את עצמי אומרת, ההוא ששבר את החלון בבית החולים, זה שקפץ - זה לא כזה מופרך, אנשים באמת מתחרפנים".

למה התחלת לתעד הכול ברשתות?

"עשיתי את זה כאילו בשבילי ובשביל החברים שלי, כמו שאני תמיד עושה. איכשהו זה תפס בקטע מפגר".

את זוכרת את הרגע שבו הבנת שזה התפוצץ?

"ביום הראשון, כשישבתי מול השניצל טבעול שנתנו לנו לצהריים בבית חולים בחוץ והעליתי עליו פוסט. לא הספקתי להבין בכלל מה קורה סביבי, וכבר אני מקבלת את כל התגובות והשיתופים".

הגעת לארץ נהדרת.

"טירוף. לא ראיתי אף ראיון איתי בטלוויזיה, אבל את זה ראיתי. זה היה קורע. וראיתי את זה לגמרי כמחמאה".

מזהים אותך ברחוב?

"כן, והאמת שזה חמוד. 'היי, זאת 74!', 'היי זאת המתולתלת מהקורונה!'".

כשבעוד 10 שנים ישאלו אותך על התקופה הזו, איזה רגע יעלה לך לראש?

"אנשים במסכות ובחליפות חלל הולכים סביבי. דברים מהבית חולים. זה היה הרבה יותר קשה מהמלון של החולים. המלון גם לא היה פשוט, למרות שעשו שם חפלות".

יש משהו בתקופה הזו שתתגעגעי אליו?

"אולי קצת להתבטלות, אבל גם לא. מי אתם אנשים שאוהבים להסתגר עם נטפליקס 24 שעות ביממה? יצאו לי מהתקופה הזו דברים טובים, אבל לא הייתי חוזרת על זה בחיים".

הנזק ההיקפי של ברסי

אומנם מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, זיהה ופעל נכון בתחילת המשבר - אבל המחדלים שבאו אחר כך והדרך שבה התנהל, מאפילים על כל זה

אם יש קורבן אחד בישראל שלא מצליח להחלים מהקורונה, זה משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות. תוך שבועות ספורים הפך ברסי מחביב הקהל, המאופק והאמפטי, שחיכינו למוצא פיו בנשימה עצורה מדי ערב, לאיש שאשם, בצדק ושלא, בכל קשיי התקופה הזו. בחודש האחרון נדמה שכל מי שברסי נקרה בדרכו הפליק לו: שרים, אנשי משרדו, רופאים בכירים. אפילו שר הבריאות, יעקב ליצמן, שנלחם להביא אותו למשרד והקפיד לדבר בשבחו לאורך שנים, נפרד ממנו השבוע בהשמצות ובלכלוכים.

אבל לפני שמתעמקים במחדלים של בר סימן טוב, צריך לומר עליו גם מילה טובה. אחרי שנים של עשייה איטית ואדישה, שלא הותירה חותם של ממש במשרד הבריאות או במערכת הבריאות כולה, הבין ברסי במהירות את גודל הצרה שהגיעה מסין, והתגייס כל כולו בניסיון להיערך אליה. הוא הוביל קו אגרסיבי ותקיף, ושמר עליו באדיקות לכל אורך הדרך, מסגירת גבולות המדינה עד אסטרטגית הסגר, שם הכניעו אותו כוחות גדולים ממנו. סביר להניח שאלמלא היה ראש הממשלה שומע באדיקות לעצותיו, לפחות בתחילת הדרך, מצבנו בתחום הקורונה היה חמור בהרבה.

כאן, פחות או יותר, מסתכם הצד החיובי של הטבלה. מצידה השני, עומדים מחדלים גדולים שקשה לשכוח אותם. הראשון והגדול מכולם הוא מחדל הבדיקות המדובר, שהביא לעיכוב משמעותי באיתור החולים והאנשים שבאו עימם במגע. במשך שבועות ארוכים הגבילה הנהלת המשרד, בהובלת ברסי, את מספר הנבדקים והכשילה במכוון כל יוזמה להרחבת המערך לאיתור החולים. עד היום המערך הזה מקרטע, והסיבה היחידה שאנחנו לא שומעים יותר על כשליו היא שבשלב זה לפחות, פשוט נגמרו החולים. לא ברור אילו שינויים נעשים בתחום הזה, אם בכלל, לקראת גל התחלואה הבא.

המחדל השני שברסי אשם בו הוא הזנחת בתי האבות, שתוצאתו היא מותם של למעלה ממאה קשישים. היותם של הקשישים במוסדות סיעודיים קבוצת סיכון מרכזית לפגיעת הנגיף הייתה ידועה שבועות רבים לפני שהקורונה הגיעה לישראל, והעובדה שההדבקה נעצרה עם מינויו, המאוחר מדי, של פרופ' רוני גמזו לאחראי על התחום, רק מוכיחה שהתמותה הטראגית והכואבת הזו לא הייתה גזירת גורל, אלא בעיה שצריך וניתן היה למנוע.

התנהלותו הכוחנית של המנכ"ל הצעיר, שתוארה בהרחבה בתחקיר שפורסם במוסף זה, וסגנון הניהול הריכוזי שלו החלישו את מערכת הבריאות, ופגעו בסופו של דבר פגיעה אנושה באמון הציבור במשרד. טוב עשה ברסי שהודיע על פרישתו עם סיום המשבר הזה, בתקוה שמי שיחליף אותו יהיה רופא ותיק ומנוסה, בעל קשב ניהולי, שישתף גורמים נוספים ומגוונים בתהליך קבלת ההחלטות, וידע – במקום לפלג את המערכת - לאחד ולחבר בין חלקיה.

שרית רוזנבלום

"אני עדיין לא מת, אבל כבר אין לי תקווה"

אבי חיימוב, בעל השניצלייה שהתעמת עם פרופ' אבי שמחון, רק זועם יותר היום, ומשוכנע בדבר אחד: לא אצביע יותר לביבי ו"לממשלה החזירית שלו"

אבי חיימוב, בשבוע שעבר פתחת מחדש את ה"שניצל פוינט", ואתה לא נשמע שמח.

"יש כאלה שיקראו לזה 'לעבוד', אבל לתפוקה של פחות מעשרה אחוז אני קורא 'לעמוד'. באים עשרים לקוחות ביום, תכפילי בשלושים שקל וזה שש מאות שקל. תעגלי למעלה, יענו אלף שקל ביום, מה זה? אפילו לא בדיחה. כלכלת ישראל חוגגת על חשבוננו בלי שמזמינים אותי למסיבה וזה הדבר הכי נלוז שאפשר לעשות לבנאדם – לגבות ממנו את כל החובות שלו, וכשמגיע לו לקבל תמיכה במשבר קורונה, אומרים 'לך תחפש את החברים שלך בפינה'. זה קיפוח וניצול של מגזר בעל יצר יזמות ויצר הישרדות, ואני אומר את האמת – אם לא הייתי נשוי ואבא לשלושה ילדים, שיהיו בריאים, בלי לחשוב פעמיים הייתי שם לזה סוף".

יורד מהארץ – או מתאבד, חס וחלילה?

"אני מרשה לך להוסיף פירוש רש"י, איך שאת רוצה. אני ימני, הצבעתי לביבי ואני מתבייש בהצבעה שלי. איזו ממשלה חזירית הוא הקים. הוא משחק רולטה רוסית על הגב של העצמאיים ומכוון להם לראש".

פרופ' אבי שמחון הטיח בך, בראיון בטלוויזיה, ש"אתה לא נראה רעב".

"לכן קראתי לו 'מר פרופסור'. הוא מה זה מריר. אני בגרעון של כמעט מאתיים אלף שקל, ואני לא מדבר על אובדן רווחים, אלא על כספים שהוצאתי מהכיס שלי. מלאי של מזון שנזרק לזבל, משכורות ששילמתי לעובדים כדי לא לאבד אותם, שכירות ואל תשכחי את הדובדבן – ארנונה לעיריית תל אביב. את מרץ־אפריל שילמתי כבר בתחילת מרץ. כשהתחילה הקורונה באתי לעירייה והתחננתי שיחזירו לי את הכסף בגלל שאין לי שום דרך לממן את ליל הסדר. מה אמרו לי? 'יש הנחייה מפורשת לא להחזיר כסף לאלה שכבר שילמו'. במילים אחרות – 'תמותו אתה ואשתך והילדים שלכם'. הגיע הזמן שמישהו יגיד את האמת – מדינת תל אביב רעה לעסקים. יש לה מערכת אכיפה אכזרית. כל פעם הסכין מגלחת שיערה אחרת ובסוף נגמר הזקן. גועל נפש".

מה לדעתך היה צריך לעשות?

"דבר ראשון תודיעו לבנקים להקפיא את כל המהלכים, לא ריביות ולא עיקולים. כדי שלא יהיה מצב שבעל הנכס בא אלי ואומר 'תביא לי חמש עשרה אלף שקל' וכשאני נשבע לו שאין לי ממה לשלם הוא טוען שגם לו יש משכנתא וריבית. בשלב השני, היה צריך להוציא תקנות לשעת חירום. להודיע 'המדינה סגורה, אין הכנסה, מעכשיו כולם יאכלו לחם ומלח עד יעבור זעם'. גם פוליטיקאים וגם נבחרי ציבור וגם שכירים וגם עובדי נמל ועובדי חברת החשמל. לתת לכווולם משכורת מינימום לחודשיים הקרובים בשביל לאכול ולהאכיל. כל זה לא קרה. נבחרי הציבור שלנו, שהמשיכו לקבל משכורות של 50-60 אלף שקל בחודש ודאגו להעניק לעצמם כל מיני תוספות נבזיות, עוד מעיזים להטיף לנו 'תיכנסו מתחת לאלונקה'. נשכבתי מתחת לאלונקה בגלל שלא הייתה לי ברירה, אבל מה ראיתי כששכבתי שם? שהם, הנבחרים המכובדים שלנו, שוכבים על האלונקה ומשתזפים להנאתם".

למי תצביע בבחירות הבאות?

"אני לא אצביע. איבדתי את האמון במערכת. לדעתי, לא צריך לשים בקלפי פתקים של פוליטיקאים, אלא של בנקים. הם אלה שמנהלים את המדינה. יש פרסומת, 'זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי' וזה בדיוק המצב שלי. אני עדיין נושם, וזה אומר שאני עדיין לא מת, אבל כבר אין לי תקווה".

סמדר שיר

"יונית לוי וקרן מרציאנו פשוט התנפלו עליי"

יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים לא תשכח למגישות חדשות קשת את הראיון עימה, ותוהה: האם הן היו מסכימות לעבוד בחינם?

יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, כל המדינה דיברה על הראיון שלך בטלוויזיה.

"אני לא חושבת שיש מישהו שלא ראה איך המגישות האלה, יונית לוי וקרן מרציאנו, פשוט התנפלו עליי. הן באו טעונות ומתודרכות, עם אג'נדה סדורה - לתקוף אותי ולצדד בעמדה של האוצר. אז עניתי להן בהתאם. אולי הן חשבו שאהיה עדינה ונחמדה, אבל כשתוקפים אותי, אני מחזירה".

מה אמרו לך אחרי?

"בבוקר שלמחרת הופתעתי לקבל אלפי תודות מעובדי הוראה. אלפי הודעות ביום. עובדי הוראה כתבו לי שבפעם הראשונה בחייהם הם מרגישים שיש להם גב שנלחם עבורם, אנשים ברחוב עצרו אותי ואמרו 'הלוואי שהיית מייצגת את הענף שלי', ושמחתי שאני הייתי זו שחטפה את האש. ברור שנפגעתי מההתנהלות שלהן, אבל יותר נפגעתי מהזלזול ששתי המגישות הפגינו כלפי עובדי ההוראה. אם הן יעשו חשבון נפש, בינן לבין עצמן, הן יצטרכו להתנצל בפני הציבור האיכותי הזה".

היו גם תגובות שליליות. הרבה.

"אמרו שהסגנון שלי היה בוטה ומתלהם, תקפו את האמירה שלי נגד ההתנדבות של עובדי ההוראה, ויש צד נוסף: השיח הענייני הוסט, לצערי, גם למקומות מגדריים. רבים אמרו לי, 'אם היה יושב שם גבר הן לא היו מעיזות לדבר אליו ככה'. אולי הן הגיעו לאולפן עצבניות בגלל שהילדים שלהן השתעממו בבית".

מצטערת שדיברת כך?

"אני מצטערת שלא שאלתי אותן למה הן לא מתנדבות. האם יונית הייתה מסכימה להגיש שתי מהדורות במחיר של מהדורה אחת? לא".

דיברת איתן מאז?

"לא יצא, ואני גם לא רוצה".

מה חשבת על דמותך ב'ארץ נהדרת'?

"נקרעתי מצחוק. כשזה התחיל הייתי בחדר אחר וארבעת ילדיי צעקו לי, 'אמא, זאת את, בואי לראות'. הם וגם בעלי פשוט התפקעו. החברות אמרו לי, 'אם הגעת לארץ נהדרת אז דיינו'".

אבל את לא יכולה להבין את הזעם, כשכולם בבית ואתם מסרבים להחזיר ימים בחופש ואפילו נלחמים על ל"ג בעומר?

"מיד עם תחילת המשבר התחילו עובדי ההוראה ללמד מרחוק. הם השקיעו לילות כימים ועבדו 150 אחוז, ואז משרד האוצר ביקש שיעבדו בחינם. אז הודעתי שעבודה בחינם לא תהיה. אנחנו כבר נתנו את חלקנו".

היו הרבה תלונות של הורים על הלמידה מרחוק.

"אני חושבת שסך הכל הלמידה מרחוק היתה הצלחה. היו חבלי לידה והיו תקלות אבל הלמידה מרחוק, בעיצומו של משבר כל כך גדול, שיקפה את עוצמת וחשיבות הקשר בין עובדי ההוראה לתלמידים. בזכות המורים והגננות משרד החינוך איתר 70,000 ילדים שהיו זקוקים להזנה ומעבר לכך, הם הצליחו לייצר יציבות בהמון בתים. אם זאת לא הצלחה אז מה כן?"

ילדי בית ספר רואים אותך בטלוויזיה. מה הם אמורים ללמוד מההופעות שלך?

"אני מקווה שהם ילמדו את החשיבות בהגנה על זכויות עובדים, ועל כך שגם נשים יכולות לעמוד בראשות ארגון עובדים גדול ולהתמודד מול מערכת ממשלתית גברית וכוחנית".

סמדר שיר

"באסטרטגיית היציאה הבלגן חגג"

פרופ' איתמר גרוטו חושב שסך הכל המשבר נוהל בסדר, למרות שהיו תקלות, כמו האיחור בהוראה למסכות. אבל היי, לפחות עומר אדם קבע איתו פגישה

פרופ' איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, איזה ציון היית נותן למלחמה של ישראל בנגיף?

"בסך הכל התגובה הייתה לדעתי טובה, גם של מערכת הבריאות וגם של הממשלה, בהנחיות שנתנה. באסטרטגית היציאה כבר היה פחות סדר והבלגן חגג".

מה למדת בחודשיים האחרונים, שלא ידעת?

"בעיקר על הנושא של סגרים ובידודים. חשבתי שזה כלי שעבר מן העולם, ולא האמנתי שבמאה ה־21 עדיין נשתמש בכלים האלה. אבל זה עשה את העבודה בהרבה מקרים. הדבר שהכי הייתי שם עליו את האצבע כמה שעצר את התחלואה היה עצירת הטיסות, ואחריו הנושא של הסגר".

היו דברים שהקפיצו לך את הפיוזים.

"מה שהקפיץ אותי, זו הייתה ביקורת מקצועית עליי, אישית, וגם על משרד הבריאות. אני מאד מזדהה עם המשרד, משרד הבריאות ואני זה אותו דבר. כל מי שפוגע במשרד הבריאות פוגע בי. הדברים האלה חיממו אותי".

בדיעבד, מה היית עושה אחרת?

"הייתי מקדים את השימוש במסכות. כשחזרתי מיפן, מטיפול בנוסעי 'ספינת הקורונה', כבר הייתי צריך להביא איתי את המסר הזה. עוד דבר שהייתי עושה הוא משתף יותר אנשים במעגלי החשיבה כדי לרתום אותם למהלך כזה".

לאור נתוני התחלואה הנמוכים, אתה חושב שאולי הייתם זהירים מדי?

"כשיש איום בלתי ידוע, שאין לך שום דרך לדעת מה עומד לקרות, טבעי שאנשים נכנסים לחרדות וללחץ. גם הציבור וגם מקבלי ההחלטות. השאלה בסוף כמה סיכון אתה מוכן לקחת. במבחני האישיות שעשיתי לאורך השנים יצא שאני דווקא אוהב סיכונים. אבל פה לא היה עם מי לחלוק את הסיכונים האלה".

מתי להערכתך נוכל כבר לטוס לחו"ל?

"אם מצב התחלואה הנוכחי יימשך, אני מעריך שלקראת החגים".

ואיך הקורונה שינתה את חייך?

"אנשים עצרו אותי ברחוב, מבקשים סלפי. פעם אחת נתתי ואז התלוננו שהייתי בלי מסיכה. השבוע אני הולך לפגוש את עומר אדם, יש לו הצעה בענייני הופעות. אני גם הולך ל'מי רוצה להיות מיליונר'. עברתי בהצלחה את האודישן. ואני קם בשש וחצי במקום בחמש, כי אין פקקים. חוץ מזה, הכרתי המון חברים חדשים, בעיקר בחמ"ל המשותף שהוקם בבית החולים שיבא. הרגשתי כמו בימים שלי בשרות הצבאי. לא חשבתי אי פעם שאשב בראש השולחן יחד עם הרמטכ"ל. אני עושה אירוע סיום קורונה בבית, עם כל מי שהיו שם איתי".

שרית רוזנבלום

"הילדים שלי בכו כי קראו לאבא שלהם שקרן"

יובל כרמי, בעל דוכן הפלפל שזעקתו ריגשה את המדינה, משוכנע שהמתקפה עליו היא הגורם לאירוע הלב שסיכן את חייו

יובל כרמי, בעל דוכן הפלאפל מאשדוד, מה שלומך?

"השיחה שלנו תהיה קצרה בגלל שהרופאים אמרו לי להמעיט בדיבור, ויותר מזה – הם אסרו עלי להתרגז. ואני לא מסוגל לדבר על המצב בלי להתחמם. ממה, לפי דעתך, חטפתי אירוע בלב?".

לפני זה נכנסת ללב של הרבה אנשים בבית כשתיארת את המצב החמור של העצמאים.

"סיפרתי את האמת. שאני איש חרוץ שאוהב את העבודה שלו ורק שאיפה אחת יש לו בחיים – לעבוד בכבוד ולפרנס. לא היה בראש שלי להתפרסם. אחרי דקה הכל התהפך. טלפונים, הודעות, דיבורים. זה אמר שיש לי שלוש דירות, ההיא כתבה שיש לי בניין שלם. ומה אני? ישראלי רגיל שגר בדירה עם משכנתא. אחר כך העלו סרטון של מישהו שאולי דומה לי, עומד ליד מרצדס. איפה אני ואיפה המרצדס? לאנשים יש דמיון חולני".

אתה מתחרט על הריאיון הזה?

"חצי־חצי. מצד אחד אני מרגיש שהאמת שלי עשתה משהו לאנשים, ומצד שני לא יכול לשכוח את הסבל שעבר על אשתי וארבעת הילדים שלנו. אשתי חזרה הביתה עם דמעות, הילדים בכו בגלל שהם שמעו שקוראים לאבא שלהם שקרן".

היו גם תגובות מחבקות?

"הרבה אנשים עטפו אותי באהבה והציעו לי המון כסף בשביל לשרוד. אנשים שאני לא מכיר, זרים לגמרי, כתבו לי בפייסבוק, שלחו לי את כרטיס האשראי שלהם ואמרו 'תגהץ אותו כמה שצריך, עד שתסתדר'. התגובות האלה העציבו אותי עוד יותר. מה, אני מסכן? אני רוצה עבודה, לא רחמים. תנו לי לעבוד".

חששת שהלחץ הזה יפגע בבריאות?

"מה היה עוזר לי אם הייתי חושש? הייתי עמוק עמוק בתוך זה, כל יום וכל היום. שלושה שבועות לא ישנתי, לא הצלחתי להירדם. עישנתי המון, לצערי. גם לפני הקורונה עישנתי, אבל במידה נורמלית. הייתי בריא לגמרי. בגלל מה שעשו לי עישנתי בלי סוף עד שהגיעו התוצאות".

ביום חמישי שעבר הגעת לבית החולים קפלן עם לחצים בחזה.

"ניצלתי ממוות. הגעתי במצב קשה. פרופסור ג'ורג', זה שעשה לי את הצנתור, עבד עלי כמעט שעתיים. אמרתי לו 'כואב לי, כואב לי', והוא התעקש, 'חכה, יובל, עוד קצת זה ייגמר'. בסוף הוא הצליח לפתוח את כל העורקים, הכניס לי חמישה סטנטים והפך אותי לבנאדם חדש. הוא מלאך. זה נס".

עכשיו נשאר רק לסדר את המינוס בנק?

"גברת, אמרתי לך שהרופאים לא מרשים לי להתרגז".

סמדר שיר

"שואה? קץ האנושות? שערותיי סמרו!"

פרופ' יורם לס משוכנע שהמגיפה בכלל לא קרתה, חוץ מאשר במקום אחד: בפייסבוק שלכם. ויש גם בונוס: מה הוא ייעץ לאדם ששאל אותו על הקשר בין קורונה לבעיית גזי המעיים שלו

פרופ' לס, תגיד, מה זה היה?

"זה היה רבע שפעת עונתית רגילה. תסתכל על המספרים, זה נורא משעמם. במגיפת שפעת עונתית רגילה בישראל נפטרים בממוצע אלף בני אדם. כמה נפטרו מקורונה? 272. טיפה יותר מרבע. אז זה רבע מגיפת שפעת. ואם תשים בצד בתי אבות וחרדים, אפשר להגיד שזה היה כלא־היה. בסין מתו 4,600 איש מתוך מיליארד ו־400 מיליון, אז אתה אומר לעצמך: כל כך מעט מתים בהשוואה לאוכלוסיה ולתמותה הרגילה, אז על מה ההתרגשות?"

מי אשם מבחינתך?

"הרשתות החברתיות. זו המגיפה הראשונה בהיסטוריה שמלווה אותה וירוס הרשתות החברתיות, ונוצר גל תודעה אחיד בכל העולם, ולאחידות יש את גורם ההגברה. כולם רואים אותו דבר, ומביאים לך איזו תמונת זוועה מברגמו באיטליה, וזה נופל על שולחן ראש הממשלה, לא חשוב באיזו ארץ, והופך למדיניות. אני יכול להציג לך מגיפות באותו סדר גודל ויותר גרועות, ולא סגרו את העולם".

מה יכולנו לעשות יותר טוב?

"יכולנו לא להיכנס לזה, כמו שוודיה. במיוחד במזרח התיכון, שכל אחד יודע שהנגיף הזה, ברגע שיש חום, יובש וקרינת שמש, הוא נופח את נשמתו. יכולנו לא לנקוט במדיניות הסברה קטסטרופלית, כולל אינטרס אישי של ראש הממשלה, שזה עשה לו החייאה. שמע, להתחיל לדבר על ימי הביניים? שואה? קץ האנושות? שערותיי סמרו!"

אתה זוכר את הרגע שבו הפכת בעצמך לתופעה?

"לא היה רגע שאני יכול להצביע עליו, היה תהליך, אבל כל המשפחה שלי היתה מאוד מרוצה, גם הנכדים! אני רק ניסיתי לומר את האמת ולהרגיע, ואני עושה את זה בדרך שלי, שהיא כנראה מוגדרת היטב. באמת הרגשתי שעובדים עלינו בעיניים וגורמים לנזק בגלל מחלה שהיא אולי מכובדת, כמו הרבה מחלות אחרות, אבל צריך לשמור על איזון".

אולי כשהפכת לחיקוי ב"ארץ נהדרת"?

"הם תפסו רגע ישן שהייתי בתוכנית בוקר אצל אברי גלעד ותיקנתי אותו – אני מאוד רגיש ללָס ולא לֵס, ירשתי את זה מאבא שלי. אז תיקנתי את אברי, והוא התחיל איתי דיאלוג, והדיאלוג היה מאוד מצחיק. וזה פתאום נתפס".

אתה זוכר רגע שבו התחילו להקשיב לך?

"בהתחלה הביאו אותי בתור משוגע. אצל אופירה וברקוביץ' הייתי פעמיים. בפעם הראשונה ברקו היה קצת איתי, אבל אופירה הייתה בהיסטריה מוחלטת, זה היה ברור. בפעם השנייה, אחרי שהיה כבר זמן לעכל את האירוע, ברקו היה בעדי ואופירה אמרה את המשפט: 'תסתכלו על המספרים'. וזהו, ברגע שהיא אמרה את זה, הבנתי שניצחתי. כל מה שהיה צריך זה להסתכל על המספרים, כולל באיטליה – הדגל של כל ההיסטריים. בכל אירופה בכלל, תסתכל על מגיפת השפעת של 2017, תוסיף עוד 15 אחוז – זה מה שיש לך היום. אז על 15 אחוז הורסים עולם?!"

מה אנשים אמרו לך ברחוב?

"הייתי בניתוק חברתי, אז לא היה כל כך רחוב. ברמזור מדי פעם צעקו לי מהמכונית השכנה להוריד חלון ונתנו תרועת עידוד. אבל בפייסבוק קיבלתי גם קללות מאוד נמרצות. ממש. קללות מאוד יסודיות, בשפה הכי פוגענית".

תן סיפור מצחיק מהתקופה.

"בשלב כלשהו התחילו שמועות כאילו הנגיף מדבק לא רק דרך מערכת הנשימה אלא גם דרך מערכת העיכול. אז פונה אליי אחד, שמסביר לי בפייסבוק שהוא נוהג לישון עירום ושואל אם הוא צריך לשים תחתונים למקרה שייפלטו לו גזים. אמרתי לו: לא, אבל כשאתה יוצא החוצה תשתמש בשתי מסיכות, אחת לקנה הנשימה ומסיכה שנייה תשים שם למטה, וזה יעזור".

למה תתגעגע?

"תשמע, אתה יודע שהייתה לי כבר תקופת סלב, ואז הפכתי ללא-סלב, כך שאת המעבר מהאור לחושך אני כבר מכיר. אולי אני אתגעגע לפלפל שזה הוסיף לכל אגפי המשפחה – הייתה המון פעילות משפחתית סביב זה, כולם תמכו בי גם כשזה לא היה כל כך פופולרי. הייתה חוויה משפחתית מאוד נעימה וטובה".

רענן שקד

המפחיד הלאומי

ראש הממשלה נתניהו רכב על גל התבהלה שיצר מהקורונה כל הדרך לקדנציה הבאה שלו. בדרך קיבלנו קומבינות כמו השר לענייני מים

שמו של ראש הממשלה נקשר לא אחת עם היועץ המיתולוגי ארתור פינקלשטיין, אבל כשבנימין נתניהו מנגן על הפחדים שלנו הוא בכלל ארתור רובינשטיין. כשרסיטל הקורונה שלו עלה מדי ערב בזמן צפיית שיא - רק הוא, המיקרופון והמצלמה - נכתב פרק חדש ברפרטואר מרשים: נתניהו ליהטט על פסנתר החרדה והמנגינה הצליחה להחדיר בצופים את מה שעד אז נראה כמו עוד בעיה של הסינים. לא מסובך למכור לרוב הציבור היהודי, שסכנה אירנית מאיימת לכלותו. זה משהו אחר לגמרי לשכנע אותו שהאיום האסטרטגי התורן הוא בלתי נראה.

באותם רגעים, נתניהו נראה כמו האבא שגם מתנגדיו - לפחות הרציונליים מביניהם - כמהים לו. בכל זאת, ניסיון רב ונטייה לשמרנות נראו כמו טיפול סביר כשאין תרופה ואין חיסון. וכך קיבלנו את "נתניהו נותן הנחיות", טקס יומיומי שמצליח בו-זמנית לטלטל מפני הבאות וגם לנסוך רוגע שהמצב בשליטה. למדנו שם כמה חשוב לשטוף ידיים, שבכל העולם מעריצים אותנו וכמובן שחייבים ממשלת "חירום", שהתגלתה בתור קואליציה מעוותת שבה יש חלטורה כמו "שר המים".

נתניהו, כרגיל, ניצל בלי בושה אירוע חסר תקדים כדי לחלץ ממנו מקסימום תועלת אישית:בלי טקס ההנחיות לא היה נכתש המיזם הכי שאפתני להחלפתו. הוא דהר על חוסר היכולת של התקשורת להתנגד לשליטה האבסולוטית שלו על סדר היום, גם תוך כדי התנהלות אנטי-דמוקרטית: עד למסיבת הניצחון הביזארית לא התאפשרו שאלות עיתונאים. גם ראיונות לא היו יותר מדי, בטח לא אחרי שכחול לבן הובקעה ופוצלה.

אבל כל עוד הגרפים המקומיים לא בישרו על איטליה, ספרד, בריטניה וארצות הברית, הרגשנו בליגה משל עצמנו. לכן גם אם הוראות שהונחתו בתשע השתנו עוד לפני השעה עשר, הפנים חמורות הסבר וההשוואות הפראיות התגלו כאפקטיביות מאי־פעם. בטח כשמסתכלים מסביב ורואים מנהיגים שממליצים לאזרחים להזריק אקונומיקה.

אם לא יהיו ועדות חקירה, אזי היסטוריונים יצטרכו להתכסח סביב השאלה אילו ברירות עמדו בפני ישראל בהתמודדות עם הקורונה. בקושי הגענו לשלב הבדיעבד בסיפור הזה וכבר החוכמה הבזויה שלו מתפשטת אקספוננציאלית בקרב כל מיני שרלטנים, לרבות שר הבריאות שהחליט להפגין מנהיגותיות ולדרוך דווקא עכשיו על המנכ"ל שלו. אולם גם עם מיליון מובטלים ועתיד כלכלי קודר, נתניהו יודע: אם מתישהו יהיה משבר דומה והוא לא יהיה שם בשידור חי, נתקשר לרופא ונשאל אם יש משהו נגד כאבי פאנטום.

עינב שיף

"הווירוס הזה חינך אותנו לצניעות"

פרופ' גליה רהב, מנהלת המכון למחלות זיהומיות בשיבא ומדליקת משואת יום העצמאות, לא תשכח את התקופה הזו, ולא את השוטרת שזיהתה אותה וויתרה לה על דוח

פרופ' גליה רהב, מה השתנה אצלך בחודשיים האחרונים, מאז שהכרת את הקורונה מקרוב?

"הו, המון דברים. בהתחלה חשבתי שזה רק וירוס. חשבנו שצריך להנשים את החולים מוקדם, היום אני לא בטוחה שזה נכון. כל מיני דברים שהיינו בטוחים שצריך לעשות, בכלל לא ברור אם באמת צריך לעשות אותם. הווירוס הזה חינך אותנו להרבה צניעות מקצועית, ולהודות שחלק מהדברים אנחנו פשוט לא מבינים".

איזה ציון היית נותן למלחמה שלנו בנגיף?

"למרות כל הביקורת הציון היה טוב. אפילו כמעט טוב מאוד. כי כשמסתכלים על נתונים, המספרים שלנו מדהימים. אנחנו הרבה יותר טובים לעומת כל המדינות כמעט, כולל שבדיה. כל הזמן מתייחסים לשבדיה כדוגמה, כי הכלכלה לא נעצרה שם, אבל התמותה בשבדיה היא 366 למיליון איש באוכלוסייה, ובמדינת ישראל רק 32 מקרים למיליון. עכשיו אומרים 'היה יותר טוב שימותו זקנים, מאשר שהכלכלה תיהרס'. אבל זה לא ככה. קשה לעמוד בתמותה גדולה".

בדיעבד, מה היית עושה אחרת?

"אני חושבת שאולי משרד האוצר לא ידע לנהל את המשבר הזה מספיק טוב מבחינה לוגיסטית. אפשר היה לנסות למצוא פתרונות למשבר הכלכלי, אבל מבחינה בריאותית גרידא ההתנהלות הייתה טובה. עובדה שזה עבד".

מה תזכרי מכל התקופה הזו?

"את ההרגשה המתמשכת של כמה טוב שאני רופאה. הרגשתי את המשמעות הזו בכל רגע. את הצורך לדעת מה לעשות, לפעול, איך להציל יותר חיים. להיות כמה שיותר בסדר מבחינה אתית. לחקור. לעזור לצוות שמתמוטט. זה לא היה פשוט אבל זו הייתה תקופה מרגשת".

איזה רגע קשה היה לך אישית?

"מאוד דאגתי לרופא שנדבק אצלנו והיה במצב לא טוב. לפני שבוע נתתי הרצאה לסטודנטים באוניברסיטה בזום, וסיפרתי להם על הרופא שטפלתי בו בכל מיני דרכים יצירתיות. בסופו של דבר הוא יצא מזה, לשמחתי. פתאום אחת הסטודנטיות התחילה לבכות ואמרה לי 'תודה שהצלת את אבא שלי'. מתברר שזו הייתה בתו של הרופא הזה. שתינו בכינו".

איך ההרגשה להפוך לסלב? שכל אחד ברחוב מכיר אותך?

"אני לא הולכת ברחוב, בטח לא בתקופה הזו, אבל בבית החולים הרבה פנו אליי. קיבלתי מלא מכתבים מילדים ומחולים שלי לשעבר. יום אחד בסגר עצרה אותי שוטרת, ושאלה לאן אני נוסעת. כשהיא ראתה אותי היא אמרה 'אה, את מהטלוויזיה, ושחררה אותי מיד'".

איך השתנו חייך בעקבות המגיפה?

"הם לא השתנו. בעצם אני צריכה דיאטה".

לא הזכרת את טקס הדלקת המשואות.

"מצחיק. דווקא את זה שכחתי".

שרית רוזנבלום

פרשנינו לענייני פאניקה

פרופ' גבי ברבש היה הרוח הגבית לאסטרטגיית ה"אמאל'ה, העולם עומד להחרב" של נתניהו ובר סימן טוב

במהלך כל התקופה אפשר לדמיין את הצופה איתן בן אליהו יושב מול המסך ושואל את עצמו, איך הגענו למצב הזה. האיש שהתרגל להיות המומחה הלאומי, זה שיונית לוי ואיתה רוב הצופים נושאים אליו עיניים, ראה על הכיסא שלו לא רמטכ"ל לשעבר וגם לא בכיר אחר במילואים. לראשונה זה שנים ארוכות, יש אירוע שמטריף את המדינה והוא לא חלק ממנו.

בן אליהו יכול להתנחם, שפרופ' גבי ברבש לוהק בדיוק לפי הסטנדרטים שהוא עצמו עיצב בשורה של מבצעים, מלחמות ואולי גם איזו מערכה קטנה שנדחפה ביניהם: זה לא רק המוניטין (לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, מנהל בדימוס של איכילוב ועוד), אלא האישיות הטלוויזיונית: מעין כריזמה אלגנטית וסמכותיות שקטה אך תקיפה. את המסרים בנוגע לסכנת ההתפשטות של הנגיף ואובדן השליטה של המערכת, הוא לא צעק. אולי בגלל זה הם חלחלו כל כך עמוק.

אלא שלצד הופעותיו האפקטיביות התרבו סימני שאלה. פעם סיפר בשידור, שנקרא להתייעצות אצל מקבלי ההחלטות, לא דבר בריא בקרב פרשן במהדורה שמתיימרת לעצמאות. לפני שבחדשות "קשת" נזכרו לתהות אם לא הגזמנו, פרופ' ברבש היה צינור מרכזי לתיווך גישת ביבי־ברסי לניהול המשבר, לרבות הצגה תכופה של תרחישי אימים. בלעדיו, כמו המהדורה כולה (סדר היום, הנימה, הדגשים של הכתבים הרלוונטיים), ספק אם נתניהו ובר סימן טוב היו נוחלים הצלחה כה מסחררת. והיו גם כמה רגעים מיותרים שבהם הפך את עצמו לתואם רוני דניאל, פרשננו הזועף לענייני הכל.

פרופ' ברבש נראה כאדם נעים ואכפתי. מהמעט מאוד שיצא לי לפגוש בו, זאת הייתה גם ההתרשמות שלי. כשמישהו לא מנסה לשנות בכוח את הפרסונה שלו לטובת הטלוויזיה, הסיכוי שלו להתנחל בללבות גבוה יותר. ובכל זאת, נדמה שגם הוא וגם הצופים מייחלים:שנתראה בשמחות או אף פעם. וכוּלוּ.

עינב שיף

"אלוהים שלח אותי ליפן, כדי שיאתרו את הגידול"

שמעון דהן, הישראלי הראשון שהורד מספינת הקורונה, מאמין בניסים: רופא יפני שבדק אותו מצא אצלו במקרה גוש חשוד – וחייו ניצלו

שמעון דהן, ממטיילי "ספינת הקורונה", היו לך כמה שבועות לא קלים.

"אני הישראלי היחיד שחטף שלושה פטישים – בידוד של שבועיים באוניה, בידוד של שבוע בבית חולים בטוקיו ולקינוח– בידוד בשיבא. אני בטוח שזה שיא בינלאומי".

ועם כל הבידוד הפכת לכוכב תקשורת.

"התראיינתי לכל העיתונים ושידרתי ברדיו ושלחתי סרטונים לטלוויזיה, עשיתי את זה כדי להעביר את הזמן. לא חשבתי על האפשרות שהפנים שלי יהפכו לכל כך מוכרים. כשיצאתי משיבא חטפתי אגרוף לפנים. בעבודה קיבלו אותי בנשיקות וחיבוקים, לא רק בגלל ששמחו לראות אותי בחיים. אף אחד לא נרתע ממני ולא הרגשתי שאני 'מסומן'. להיפך, כולם אמרו 'כיף לך, אתה כבר מחוסן'. אבל פתאום גיליתי תופעה שעד אז לא ידעתי על קיומה – סלפי. אנשים עוצרים אותי ברחוב ומבקשים להצטלם איתי כאילו שאני גיבור עם צל"ש. הקופאיות בסופרמרקט מעלות לרשת תמונות וכותבות 'האיש מספינת החלומות עושה אצלנו קניות'".

מה הבנת לגבי החיים בגלל הקורונה?

"שבורא עולם באמת חי וקיים. ביום הראשון בבית החולים ביפן עשו לי בדיקות יסודיות, סי-טי וצילום חזה ומה לא, והרופא אמר 'יש לך בעיה בבלוטת התריס, אבל זה לא דחוף, כשתחזור לישראל לך לבדיקה'. אחרי שיצאתי מהבידוד השלישי נסעתי לד"ר מזאה בהדסה, הוא הסתכל וראה גוש של שבעה ס"מ שיושב על הבלוטה. הוא שאל 'לא השתעלת? לא היו לך קשיים בנשימה?' ועניתי 'שום כלום, אני בריא כמו שור'. הוא הכניס אותי לחדר ניתוח, פתח לי עשרה ס"מ בצוואר, הוציא את הגידול ואמר 'אם היית בא בעוד חצי שנה הגוש היה גדול והייתי נאלץ לפתוח לך את החזה בניתוח מסובך'. זו התשובה שקיבלתי מאלוהים. הוא שלח אותי ליפן כדי שיאתרו את הגידול ויצילו אותי בזמן".

המזוודות שלך מהאוניה הגיעו רק לפני שבועות.

"ראיתי שפתחו אותן, חיטאו את הבגדים והכניסו כל בגד לשקית ניילון. עבודה יפה. אבל את כל הקרמים והבשמים שקנינו הם לא החזירו. כפרה. בשבוע שעבר רשמתי הודעה בווטסאפ המשפחתי 'קראתי שמחזירים את האניות לים, נרשמתי לדצמבר, לשבועיים. מי שרוצה להצטרף שיודיע כמה שיותר מהר'. כולם התנפלו עלי, 'השתגעת? במה אתה רוצה להידבק עכשיו?' רק שתיים מהאחיות שלי גמגמו 'כן, אנחנו באות'. מה לעשות, הגיסים פחדנים".

אתה לא מפחד?

"ממה? אם פעם אחת עשית תאונה אז יותר לא תנהג? הפלגה היא הטיול הכי נוח לגיל שלנו. באונייה יש הכל – אוכל, בידור, הופעות ומדי פעם יורדים לטיול ביבשה. ביום שירשו להפליג אני קונה כרטיסים".

סמדר שיר

"בכל מקום אני שומעת צפצופים של מוניטורים"

מרת חסן, אחות טיפול נמרץ קורונה בהדסה עין כרם, לא ראתה את המשפחה חודשיים, אבל מרגישה שעשתה משהו טוב

מרת חסן, אחות במחלקת קורונה, מה היה הכי קשה לך בתקופה הזו?

"שבמשך חודשיים לא ראיתי את המשפחה שלי: אמא, אבא וארבעה אחים. כשגויסתי לעבוד במחלקת קורונה, החלטתי שעדיף שלא אסע הביתה לראות את המשפחה. יש לי סבא שנמצא בקבוצת סיכון, ואח שסובל מאסטמה. היה מקרה ביחידה שלנו, שגילו שחולה שטיפלנו בו היה חולה גם בקורונה, וחלק גדול מהצוות נשלח לבידוד. זה הרגע שבו אמרתי לעצמי שאני לא לוקחת סיכונים, והודעתי למשפחה שלא אגיע הביתה בתקופה הקרובה. הייתי נוסעת מהמעונות לעבודה וחזרה. זהו".

איך הם קיבלו את זה?

"זה היה קשה לכולנו. בשגרה אני נוסעת הביתה לפחות פעם בשבוע. מאוד רציתי להיות עם המשפחה, אבל כולם מאוד תמכו בי. דיברנו הרבה בטלפון ובווידאו. באמצע פעם אחת כשפתחו את הסגר לא עמדתי בפיתוי, ואחרי שעברתי בדיקת קורונה, שהייתה שלילית, נסעתי לכמה שעות להגיד שלום. הפעם הבאה שאחזור הביתה תהיה לסיום הרמדאן, בסוף השבוע הזה".

פחדת?

"האמת שלא. הייתי בטוחה שאני ממוגנת כמו שצריך. עבדתי מהלב".

ומה נשאר בלב מהתקופה?

"היה חולה אחד, שהיה במצב מאוד מאוד קשה. עבר הרבה באשפוז שלו, ובמשך תקופה לא קצרה היה מורדם ומונשם. בוקר אחד הגעתי למשמרת וראיתי שהוא יושב בכורסא ומדבר. היה מאוד מרגש לראות אותו ככה, מתאושש, אחרי שנלחמנו על חייו. הרגשתי שעשינו משהו טוב. היו גם הרבה רגעים קשים, בעיקר לראות אנשים צעירים שנלחמים על החיים שלהם. היה לי חולה אחד בן 40 וקצת, שהיה במצב קריטי הרבה שבועות. חשבתי הרבה על החולה הזה. אני לא יודעת מה עלה בגורלו".

מה למדת בחודשים האחרונים?

"שקורונה היא מחלה מאוד קשה. בהתחלה לא היה לנו שום מושג איך לטפל בה. על עצמי למדתי, שאני מצליחה לקבל החלטות ולהגדיר סדרי עדיפויות, מה חשוב ומה פחות חשוב, אפילו ברגעים לא פשוטים".

למה תתגעגעי בתקופה הזו?

"לאתגר המקצועי ולעניין בעבודה. וגם לשקט ולשלווה שהיו פתאום, כשלא היה צריך לרוץ ממקום למקום".

הרבה אנשי צוות שטיפלו בחולי קורונה סיפרו שיש להם סיוטי לילה. יש לך סיוטים כאלה?

"סיוטים לא, אבל לכל מקום שאני הולכת - אני שומעת צפצופים של המוניטורים בטיפול נמרץ".

שרית רוזנבלום

ריחוק חברתי

ההוראה של הרב חיים קנייבסקי להתעלם מההנחיות הציפה את הקרע האדיר בין המדינה לחרדים

כמו נגיף הקורונה, גם 15 דקות התהילה של הרב חיים קנייבסקי נחתו עלינו בהפתעה גמורה. רגע לפני, שמו ברחוב הלא־חרדי היה מוכר, בקושי, לעכברי חדשות משועממים. רגע אחרי, הפך מנהיג הציבור הליטאי, "מרן שר התורה", למוקד העימות הגדול בין מדינת ישראל לקהילה החרדית כולה. הנחיות משרדי הבריאות וביטחון הפנים מול דברי רבנים. סיכון הציבור מול שאננות וצפצוף ארוך של חלקים בקהילה החרדית. לינגו חדש של "סימפטומטי", "מטושים" ו"אקספוננציאלי", מול הבאז־וורד התורני הישן והטוב, "תורה מגנא ומצלא" ("התורה תגן ותציל"). במציאות הישראלית הרותחת ממילא, הפך הינוקא בן ה-92, גם שלא בטובתו, לסמל של יהירות וניתוק. עד לרגע ההיסטורי בו הונף הדגל הלבן, הסגר הוטל, והצבא הכי טוב בעולם נקרא לעשות סדר. הפעם, לשמחתנו, רק עם מנות "קמחא דפסחא".

מי אשם בכמעט-אסון? במבט ראשון, דומה שהאחריות משותפת לשני הצדדים. קודם כל המדינה, על מוסדותיה הרשמיים. מדיניות ארוכת שנים של הזנחה מודעת, וחוסר עניין או רצון אמיתי בשילוב הקהילה החרדית במרקם החיים המודרניים, עשו את שלהם: משטרה אימפוטנטית מדי, הסברה חלקית עד לא קיימת לציבור (שרובו מנותק בלאו הכי), ומנדט רחב מדי לשר הבריאות ליצמן, חרדי בעצמו. בבחינת שיאכלו את הדייסה בעצמם. עד לרגע בו הדייסה החלה לגלוש מעבר לגבולות בני ברק, העיר הצפופה בעולם.

ומצד שני המנהיגות החרדית, קנייבסקי בראשה. עוד בתחילת התפשטות הנגיף, בפריים טלוויזיוני זכור במיוחד ביטל הרב באחת את הנחיות החירום שניתנו. והוסיף: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. הם השמירה הגדולה ביותר שלא יבוא המשחית לחדרי ישראל". או בעברית של כופרים: צאו ללמוד, היטהרו במקוואות, המשיכו בחיים כרגיל. "הבל תינוקות"? להלכה, לא רחוק מה"מנטוס" של הרב ברלנד. אבל הקריאה הזו התקבלה בלא ערעור בקרב רבים בני הציבור החרדי, גם בשל הרקורד הקרבי של הרב: גם במלחמת המפרץ קרא קנייבסקי לחסידיו לצאת מהחדר האטום וללמוד כרגיל. עד שהסתבר, אולי גם במחיר קורבנות בנפש, שקוביד-19 מסוכן מעט יותר מטילי הפח של סדאם.

יישור העקומה בציבור החרדי, כאמור, הגיע ברגע האחרון ממש. אבל ייתכן כי ביום שאחרי, הלוואי, יחל חשבון נפש, במלוא מובן המושג, בקרב שני הצדדים. הבנה כי המדע, הקידמה והנחיות המדינה הציונית אכן יכולים להציל חיים, שיתוף הפעולה התקדימי עם צה"ל, והצורך בריענון של שלטון המרנים הכל-יכול. ומנגד – רצון אמיתי לסייע לאחינו החרדים, והפלת המחיצות הקיימות בכל ימות השנה. אשרי המאמין.

יהודה נוריאל

"אנשים לא מאמינים שהקורונה בכלל קרתה"

כשהווירוס רק התפרץ בוואהן, איש הטלוויזיה נדב איל התקשר למשרד הבריאות ושאל מתי עוצרים את הטיסות מסין. את התשובה המוזרה שקיבל, הוא לא ישכח לעולם

נדב איל, היית מהראשונים לזהות. מתי אתה מבין שוואלה, זה סיפור ענק וכולם עדיין ישנים?

"התחלתי לעקוב די בהתחלה אחרי וירולוגים ואפידמיולוגים, בעיקר בטוויטר. ואז הבנתי שהם פשוט בפאניקה. זה חריג! בדרך כלל התקשורת מכניסה ללחץ, והמומחים אומרים, 'לא כצעקתה'. במקרה הזה קרה דבר הפוך לגמרי. אז כשאתה רואה דינמיקה כזו, כדאי שתתחיל לעקוב".

ואז אתה מסתכל על המערכת בארץ, ומבין שהיא לא התעוררה?

"בהתחלה זה לא עניין אף אחד - זה סיפור חוץ שקשור לסין. גם המספרים שהסינים פירסמו, דרדלה כזה. הרמתי טלפון למשרד הבריאות ושאלתי, 'מה אתם עושים עם הנכנסים לארץ מסין?' אמר לי בכיר מאוד במשרד הבריאות: "יש לי רעיון מצוין. אנחנו נשים גלילונים בשרוולים של הבאים מחו"ל, ויהיה כתוב, 'אם יש לך חום, תפנה אלינו כי אולי יש לך קורונה'". אמרתי: 'מה, אתה נורמלי? זה הולך להיות סיפור הרבה יותר גדול! אתם הולכים לסגור את נתב"ג!'. ענה: 'לא, אנחנו נשים גלילונים. צריך לסמוך על אנשים'. עניתי לו, אבל יש א־סימפטומטיים. ענה: 'לא, אין א־סימפטומטיים'. פה הרמתי ידיים. זו הייתה השיחה הראשונה עם משרד הבריאות, שהסביר לי שיש תשובה למגפה: גלילונים בשרוולים".

היו בעלי תפקידים שהרגשת שסוגרים עליך את הדלת, כי אתה מעצבן אותם?

"ייאמר לזכותם של אנשי משרד הבריאות שהסכימו לדבר איתי תמיד. היו מקומות שהם התלוננו. היו מקומות שברסי למשל אמר, 'זו ביקורת לא הוגנת, אתה לא בסדר'. עניתי שזו עמדתי, ואם הייתה טעות, גם הודיתי".

נדמה שהעיתונות מיהרה להביא מומחים שנתקעו באולפן ובעמדה.

"נכון. ביצענו שיטוח: ראיינו אנשים שמומחים למגפות, ואנשים שבחיים לא התעסקו עם מגפה, על אותו מישור. למה? כי שניהם 'פרופסור'. הציבור נהיה מוצף בפרופסורים שונים, חלקם חוקרים את האירוע, חלקם לא, חלקם מומחים לאפידמיה, חלקם - ממש לא. זה יצר תחושה של חוסר אמון מאוד גבוה. מאוד קל לעבור בין נבואות שאננות לחורבן. זה מה שקרה פה".

גם אתה הואשמת במגמתיות פה ושם.

"כן, הרבה אנשים חושבים שגם אני תקוע בפוזיציה. אבל תשמע, שיעור שלמדתי לכל החיים מהאירוע הזה: לאנשים יש קושי להאמין שהקורונה בכלל קרתה. אומרים להם: '90 אלף מתים בארה"ב'. הם עונים, 'נו, היו אמורים למות השנה בכל מקרה'. לא נכון, יש לנו מחקרים. 'לא, המחקרים מוטים'. אנשים נכנסו לדיסוננס. הסינים סגרו את כולם בבית - אז מה, גם אנחנו נסגור את כולם בבית? כנראה שכן. ואחרי שזה קרה, אמרו: 'זה לא היה צריך לקרות!' אבל זה קרה בכל מקום! אין, לכל הסבר ועובדה יש תמיד תשובה הפוכה".

מה עיצבן אותך במיוחד בכל הטיפול בקורונה?

"למה לא הפעילו את כל עניין הבדיקות יותר מוקדם. את כל המערך. נבודד אנשים חולים ונשחרר את מי שאפשר. מה שהכי הרגיז היו הטיעונים ששמעתי. 'הבדיקות לא יכולות לרפא אף אחד'. 'הבדיקות לא יגמרו את הנגיף, רק ההסגר'. זה עיצבן, כי זה היה מנוגד לכל מה שארגון הבריאות הבינלאומי אומר. אמרו לי: 'אם נגיד שנעשה בדיקות, אנשים יחשבו שהם יכולים להוריד את ההגנה שלהם'. היה פה מרכיב של חינוך הציבור".

ותגיד, באופן אישי, כמה אתה חיפפת מההנחיות?

"לא חיפפתי. אה, מודה, בקצה הרחוב שלנו יש פרדס. הייתי לוקח את הילדים, ויש מצב שזה יותר ממאה מטר. יש מצב! לא בטוח שזה יותר. אבל אני חושש שזה יכול להיות הרבה יותר".

יהודה נוריאל

"כל מי שלא היה מדבר איתי נהיה חבר שלי"

דקל וקנין, נער בן 14 עם קול פעמונים, התחיל להקליט ברכות מזמרות והפך לסלב. מבחינתו, שלא ייגמר לעולם

דקל וקנין, ילד הפלא, למה תתגעגע בתקופת הקורונה?

"אני אתגעגע לזה שכולם ישבו בבית ולא עשו כלום ורק אני עשיתי. הכל השתנה, כולם אוהבים אותי, מילד רגיל הפכתי לילד בוגר. כולם התחילו להכיר אותי ואתמול עשיתי פרסומת לפלדמן גלידות. כיף לי בגלל שאני סלב, כי כולם אחריך כשאתה סלב, אוהבים אותך. בבית ספר כל מי שלא היה מדבר איתי ולא היה חבר שלי פתאום נהיה חבר שלי. אני בא לבית ספר ואומרים לי תעשה לנו תמונה, סרטון. לפני היו אנשים שלא ידעו לפרגן לי, עכשיו כותבים לי באינסטגרם, 'מלך', 'אלוף'. גם במשפחה מאוד מפרגנים לי, הם חולים עליי".

מה היה הכי קשה בתקופה הזו?

"לא היה לי קשה, התחלתי לעשות ברכות וזהו. כולם היו בפחד ורק אני לא פחדתי. נראה לי שעברנו את זה, הקורונה נעלמה. עכשיו חזרתי ללימודים, זה כיף. קשה לקום בבוקר אבל מה נעשה? נישן? במבחנים אני מקבל מאיות ובעיקר אני אוהב ללמוד מתמטיקה".

מה המדינה הייתה צריכה לעשות אחרת בעניין הקורונה?

"מאיפה אני יודע? אני לא אלוהים. מה שהמדינה עשתה עד עכשיו היה טוב, אני אוהב את ביבי".

תיתן ברכה לעם ישראל?

"אני מברך את עם ישראל, שיהיה לכם אושר, בריאות, הצלחה וכל הטוב שיש. חולה עליכם ואוהב אתכם, דקל וקנין".

גילית קוזבה