בשידור חוקר

בפנים מטושטשות, עם ייצוג משפטי, עמדה המורה מפתח־תקווה מול המצלמות. מי שהותירה ככל הנראה את תלמידתה בת השבע בתחתונים לגופה, מתייצבת על מנת להצדיק את התנהלותה. מעתה אל תאמרו המורה, אלא א'. המסגור ברור: נעים מאוד, אני הקורבן. לי נעשה עוול. הילדה? "היא בכלל יצאה מהכיתה בראש מורם". כמו שכבר למדנו, בסוף הכל זה רק נרטיב. העובדות הן עסק גמיש. למרות שהתמונה של תחתוני המלמלה עומדת לנגד עיני הצופים, הכתבת יעל אודם בחדשות 12 המשיכה לקרוא להם "מכנסונים". המורה - סליחה, א' - הבינה שבשביל לשנות את המשוואה היא צריכה לשנות את השפה.

כך, במשפטים מנוסחים בקפידה ומילים של בית מרקחת, היא תיארה מציאות מעוותת שנשמעת מפיה נורמלית להפליא. כמו בחד גדיא, המורה - סליחה, א' - תיארה את שרשרת הפיקוד, מהמנהלת דרך המזכירה ועד המורה עצמה – שכולן חשבו ששמלה עם סמל זו הפרת חוק קדושה. והנהלים לפני הכל, והחוק מחייב את כולם. לא משנה מה עוצמת האבסורד שהוא מייצר.

רהיטות היא תמיד כוח. בטח כשמנגד עומדת משפחה עם מילים רצוצות ולב שבור. והרהיטות גויסה למערכה במלא כוחה. כמו חיילת טובה, סיפרה המורה (סליחה, א!) שהיא רק מילאה פקודות. "האמא אמרה בפירוש שזה מכנסיים, האמא לא ציינה בפניי תחתונים, האמא לא אמרה לי לא להחליף את השמלה", היא נאחזה בדף המסרים לפיו האם בכלל אחראית למצוקת בתה. ומה יהא על העיניים שרואות ילדה מבוישת בתחתונים? על האוזניים ששומעות את הלחשושים והצחוק? במציאות בה אנשי חינוך נדרשים להיות "החיילים בשטח", כמו שתיאר שר החינוך הנכנס יואב גלנט (בדומה לקודמו רפי פרץ), אין פלא שבסוף מלאכת החינוך העדינה הופכת לשורה של פקודות. במקום אמפתיה, גמישות וקמצוץ אינטליגנציה רגשית - נותר רק החוק היבש. זה שלא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה.

אם למורה מפתח־תקווה היו יועצים מוצלחים ומנהלים ראויים, הם היו אומרים לה לא להפוך לאות א'. הם היו אומרים לה לא לקחת עורכי דין משופשפים שינסחו הצהרות מלוטשות לתקשורת. הם היו אומרים לה לנהל דיאלוג, להבין את עוצמת הפגיעה גם אם לא התכוונה לכך, לבקש סליחה. התרגלנו שבסוף השדה היחיד שרלוונטי הוא השדה המשפטי. מה אסור ומה מותר, מה פלילי ומה לא. מי צודק ומי טועה. התמכרנו לטשטוש הפנים, למרשי ומרשתי, ושכחנו שפה שלמה, שפה דיאלוגית שמבקשת מאיתנו לנהל מערכות יחסים בהם יש באמת "אני" ו"אתה", ולא רק אובייקט להתנצח מולו.

לכן, במקום עוד שאלות חקרניות, דני קושמרו היה חייב לשאול עוד שאלה חינוכית אחת קטנה: למה לא התנצלת?

בקטנה

אנו שבים אל הקניונים והחופים כאילו לא חיינו בפלנטה אחרת עד לא מזמן. בהוט 8 סידרו לנו תזכורת וביקשו מחמישה במאים דוקומנטריים לתעד את ההכנות לליל הסדר בשיאה של הקורונה. במצלמה ביתית תיעדו אנשים שונים בתכלית מציאות דומה להפליא של חגיגיות מהולה בדאגה ובפחד. בדידות ושייכות מעורבבים לקוקטייל שמזכיר עד כמה הקורונה הייתה קודם כל ניסוי חברתי שהעצים בכמה רמות את המצב האישי, החברתי והלאומי. "מה נשתנה" של דורון צברי, דוד אופק, אסתי שושן, רפאל בלולו ומרדכי ורדי הצליחה להדהד את השאלה בתבונה.