26 שעות
לצחצח שיניים בלי לדעת אם זה ליום שנגמר או ליום שמתחיל, לשבת או לעמוד בכל וריאציה אפשרית, להרגיש איך העייפות גוזלת ממך את ההיגיון, את הסבלנות, את האדיבות: על רקע מחאת המתמחים, עיתונאי "ידיעות אחרונות" יצאו לעבוד כמוהם - יממה פלוס שעתיים ברציפות | המחשבה האחרונה שלהם לפני שנרדמו: מילא פעם אחת, אבל איך לעזאזל אפשר לעמוד בזה שש פעמים בחודש?
בשתיים בלילה, אחרי שעת שינה טרופה אחת, מקפיצים אותנו. אחד המאושפזים נפטר
אדיר ינקו התלווה לד"ר כרים סלאמה בתורנות במחלקה פנימית
זה נמשך משמונה בבוקר עד עשר למחרת. קומה ראשונה, מחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי שיבא. יותר מ־40 מאושפזים, 15 רופאים. קולות המבקרים, צלצול הטלפונים, צפצוף המוניטורים, טריקת מעקות המתכת של המיטות, זמזום הפלורוסנטים שלעולם אינם כבים. המולת בית חולים שלא מרפה, בלתי פוסקת. אבל ד"ר כרים סלאמה רגוע בצורה מעוררת השתאות.
בן 37, תושב הכפר הדרוזי עין אל־אסד בגליל העליון, ורופא מתמחה ברפואה פנימית. גם לאחר 26 שעות שבמהלכן התרוצץ בין ישיבות צוות, ביקורי חולים, מעבר על בדיקות, קריאה של חומר מדעי ושיחות עם גורמים מקצועיים אחרים בבית החולים, הוא נותר נינוח וסבלני. אני, לעומת זאת, כבר מתקשה לעמוד על הרגליים. לקראת סוף התורנות של סלאמה שאליה התלוויתי אני מרגיש שהעיניים שלי כבדות מאוד, הראש פועם בכאב חד וחזק, ואני חושש להיכנס לאוטו.
סלאמה מתמחה בבית החולים כבר ארבע שנים, ולרפואה לא הגיע במקרה. כשהיה בן שלוש חלה בסרטן מסוג נון־הודג'קין לימפומה. "המחלה התגלתה אצלי כשהייתה בשלבים מאוד מתקדמים", הוא מספר. "הייתי צריך לקבל טיפול כימותרפי במשך שלוש שנים, ואני במעקב עד היום. הרופאים שלי היו הכל בשבילי. בצבא שירתי בפרקליטות ואחרי השחרור התלבטתי אם ללמוד משפטים. עם הזמן החלטתי שהדבר היחיד ששווה להשקיע בשבילו זו הרפואה, כי זה משהו אמיתי. בבית המשפט הרגשתי שהכל זה סיפורים ואין שום דבר אמיתי. החלטתי שאם אני שורף שנים מהחיים שלי כדי לעשות משהו, זה בשביל לעזור לאנשים שבאמת צריכים".
בשבע וחצי בבוקר אנחנו מתייצבים לתורנות. כמו מחלקות פנימיות אחרות, גם המחלקה הפנימית הזו של שיבא תיפקדה כמחלקת קורונה, וגם עכשיו, בימים של חזרה לשגרה, מאושפזים פה עדיין "חשודים" – כאלה שיש להם תסמינים אך הבדיקות שליליות.
בשמונה מתחילה ישיבת הצוות. ראש המחלקה הנערץ פרופ' הווארד עמיטל, הרופאים, המתמחים והאחים מתיישבים סביב השולחן בחדר הצוות. צילומי רנטגן וסי־טי של המאושפזים מוקרנים על מסך גדול, ואת העדכון על מצבם מובילה הרופאה התורנית של הלילה הקודם. אחרי 24 שעות של עבודה ללא הפסקה, עליה להפגין שליטה מלאה בכל הפרטים הקטנים. העיניים הטרוטות שלה אינן עולות בקנה אחד עם שצף המידע שזורם מפיה: התרופות והמינונים של המאושפזים השונים, תוצאות הבדיקות שלהם והרקע הרפואי של החולים החדשים.
"ברור שיש הבדל בין התפקוד בתחילת משמרת לסיום שלה", אומר סלאמה. "אם יגידו לי עכשיו שיש חולה עם הפרעת קצב או ירידת לחץ דם, אז אני נכנס לחדר רגוע, בפוקוס. בבוקר שלמחרת אולי אחליט שעדיף לחכות עוד שעתיים לצוות הרענן של הבוקר. יכול להיות שזה יבוא על חשבונו של החולה, אבל אני יודע שאני עכשיו צריך להיכנס עם הצוות, וכולם עייפים כי זה סוף המשמרת. במיוחד אני, אחרי עבודה של 20 שעות. בשעות הבוקר המוקדמות הייתי עושה את זה הרבה יותר טוב מאשר בשעה ארבע בבוקר שלמחרת. אף אחד לא רוצה לטעות, אבל טועים, במיוחד כשיש 15־16 חולים חדשים שמתקבלים בלילה".
ארוחה ראשונה בשתיים
הישיבה מסתיימת. סלאמה נערך לסבב החולים הראשון שלו, ומקדיש כמה דקות להתמגנות בחדר הסטרילי לפני הכניסה למחלקה. החולה הראשון הוא גבר כבן 80. הוא נכנס לחדרו ומנסה לתקשר איתו, אך ללא הצלחה. רבים מהמאושפזים הם מבוגרים, חלקם סובלים מדמנציה, והתקשורת איתם מחייבת סבלנות ורגישות. סלאמה מציג את עצמו ושואל את הגבר שאלות, אך מקבל תשובות מהוססות. כעבור מספר דקות הוא מחליט להחליף לו קטטר בסיוען של שתי אחיות. ביקור החולים נמשך. הוא עובר בין החדרים, שואל לשלומם של המאושפזים ומוודא שנעשו להם הבדיקות הנכונות.
אז אתה כבר מתחרט שלא הפכת לעורך דין בחליפה שעושה מיליונים בשעות עבודה נורמליות?
סלאמה מחייך ואז נאנח. "כשאני מגיע למצבים של עייפות וקושי בשילוב בין החיים לעבודה, אז אני שואל את עצמי למה אני עושה את זה ולמה אני צריך לחיות ככה. לפעמים אני אומר לאשתי שאם הבת שלנו תגיד לנו שהיא רוצה להיות רופאה, אצטרך לשכנע אותה לא לעשות את זה. יהיו לה חיים מאוד קשים".
באחת מתחילה ישיבת הצהריים. כמה דקות לפני כן אני מבחין במכונת הקפה שבמטבח. בלילה המכונה הזו היא מוקד משמעותי בפעילות המחלקה – כולם נפגשים לידה. בבוקר שלמחרת ננסה לשחזר כמה כוסות קפה שתה סלאמה במהלך התורנות, ונפסיק כשנגיע ל־15 – אבל היו עוד כאלה ששכחנו. בניגוד לקפה, הארוחה הראשונה שלו נרשמה ב־14:37. סלאמה מתיישב מול המחשב, מוציא משקית פלסטיק פיתה עם לבּנה שהכין בבית, וממשיך לעבוד במקביל.
"אני בן אדם מאוד רגוע וקשה מאוד לעצבן אותי, אבל לפעמים אני יוצא משליטה בתורנויות", הוא מודה. "אתה לא רק רופא, אתה צריך להיות גם פסיכולוג, זה שמאזין לכל הבעיות של כל מי שנמצא תחת הגג הזה, ובלילה אני תורן יחיד על 60 חולים. אני לבד פה". כל עוד הדברים מתנהלים על מי מנוחות יחסית, רופא אחד יכול להתמודד. אבל סיבוך או הידרדרות במצב של כמה חולים במקביל, זה כבר עסק מסוכן.
"בהתחלה, אם היו מגיעות אליי משפחות בעשר בלילה לשאול אותי על יקיריהן, הייתי יושב איתן ומסביר מה קורה ומה אנחנו הולכים לעשות. עם הזמן גיליתי שאני לא יכול לעשות את זה יותר. בלילה אני צריך לשמור על כל דקה ועל כל רגע כדי שהרזרבות שלי לא ייגמרו. כדי לעשות את זה, אני לא יכול לעשות שום דבר מיותר כמו לדבר עם המשפחות בלילה. יש דברים שלוקחים לי דקות באור יום, ובלילה שעות. קורה שאני נרדם תוך כדי קבלת מאושפזים, על המקלדת. ללא ספק הייתי יכול לתת יותר מעצמי אם הייתי עובד פחות שעות.
"לפעמים כל מה שצריך כדי להציל חולה זו מחשבה צלולה. לדוגמה, מישהו שחזר מביופסיה ומתחיל להוריד לחצי דם, יכול להיות שהוא מדמם מהמקום של הביופסיה. אם אתה עייף, במשמרת עם הרבה קבלות של חולים ובמחלקה מורכבת, עד שאתה תחשוב על זה כבר אי־אפשר יהיה להציל את הפציינט. זה חיים ומוות. אין באמצע ואין דרך חזרה".
"אני סומך על האנשים שלי", אומר פרופ' עמיטל כשאני שואל על השפעת העייפות בתורנויות הארוכות. "הם אנשים מצוינים ואני לא חושב שהבעיה הזו היא משמעותית. היא קיימת, אך לא משמעותית. זה מצטרף למכלול הבעיות שצריך לפתור, אבל להתייחס לאורך המשמרת זה לא כל הסיפור.
"אם נוכל לייצר סיטואציה שבה מתמחה יגיע בשעה 11 או באחת, יכול להיות שזה יפתור את העניין, אבל זה בטח לא ייטיב עם החולה שיצטרך לעבור מרופא לרופא שלוש פעמים. הבעיה היא המחסור בכוח אדם, כשנשאר רק רופא אחד במשמרת, ואם נמשיך לצמצם עוד, המערכת תקרוס".
בארבע אחר הצהריים מסתיימת משמרת הבוקר. הצוותים פושטים את המדים, מתלבשים ועוזבים בהדרגה את המקום. בהמשך הערב יעזוב גם פרופ' עמיטל את המחלקה שלו. רק סלאמה נשאר. הוא הרופא היחיד במקום, והוא יהיה האחראי היחיד על המאושפזים. למעשה, ארבעה צוותים של אחים ואחיות מתחלפים במהלך כל התורנות, אבל סלאמה עדיין כאן, על הרגליים. "אתה כל הלילה מפחד לפספס משהו ורק מתפלל שיגיע הבוקר ואף אחד לא יקרוס פתאום", הוא אומר. "אם כמה חולים קורסים יחד, רופא תורן אחד לא יכול לתת מענה, אז צריך להקפיץ עוד רופאים".
את התורנות אנחנו מתחילים עם 35 מטופלים. "זה מצב טוב, כי אם היינו בזמן רגיל, ולא פוסט־קורונה, היינו עם 46 חולים", אומר סלאמה. סבב הביקורים נמשך. אנחנו נכנסים ויוצאים מהחדרים של המאושפזים. סלאמה מציג את עצמו בפני חולה נוסף באחד החדרים הקדמיים, ולא זוכה לתגובה. "אתה יודע למה אתה פה?" הוא שואל בקול רם, "אתה יודע באיזה בית חולים אתה?" רק לאחר שניות ארוכות משיב החולה לשאלותיו של הרופא, שלאחר מכן בודק את הבטן שלו ביסודיות.
אחת החולות במחלקה היא סימי דמתי, בת 68 מרמת־גן, המיועדת לצנתור. דמתי הגיעה לכאן יחד עם בעלה. סלאמה שואל אותה אם היא מעשנת והיא משיבה בחיוב. דמתי היא אישה חביבה ושמחה במיוחד, וסלאמה מקפיד להרגיע אותה ומיד מתפנה לחשוב על הבדיקות המתאימות לה. בצד החדר בעלה נראה מוטרד יותר, ולא אומר מילה. יממה לאחר מכן דמתי בעצמה נשמעת מוטרדת יותר. "אני מתקשה לנשום", היא מספרת לי.
השעה כבר שבע. מאז הצהריים ראיתי את סלאמה אוכל פיתה אחת נוספת וזהו. לאורך 26 השעות האלו הוא כמעט שלא אכל.
בעשר אנחנו מבקרים בחדרו של חולה שמתלונן על כאבים בחזה. סלאמה מבקש מהאחות מכשיר א־ק־ג ומבצע את הבדיקה. המחלקה הופכת חשוכה, ובהליכה בין חדריה אנחות כאב וקריאות בודדות מפירות את הצלילים המתכתיים הקצובים של המוניטורים. המבט בעיניו של סלאמה עייף מאוד, אבל הלילה רק התחיל.
הוא חוזר לחדרו וממשיך לעבוד מול המחשב על קליטת מאושפזים חדשים – לילות שבהם מתקבלים שלושה או ארבעה חולים נחשבים כאן לרגועים – ועדכון המידע של מאושפזים ותיקים, ואני הולך לקחת סדין למיטה שבה אנסה לישון בחדר הישיבות. "יותר משהגוף מתרגל לתורנויות, הוא מתעייף מהן", אומר סלאמה בשקט. "לפעמים באמצע התורנות אני שואל את עצמי איך אשרוד עד הבוקר".
עכשיו - גיהינום
אנחנו נכנסים לשעה ה־15 של המשמרת. אני מנסה להירדם, אבל לא מצליח. "ככה זה פה", צוחק סלאמה, "גם אם יש לילה שקט ואפשר לנוח, בעצם אי־אפשר". אני דרוך, תוהה מתי יקפיצו אותנו. בשתיים בלילה, אחרי שעת שינה טרופה אחת, אנחנו מתעוררים. אחד המאושפזים נפטר.
סלאמה מתמגן ואנחנו נכנסים למחלקה. מדובר בגבר מבוגר מאוד שהגיע לכאן עם מחלות רקע קשות. המתמחה מבצע בדיקת א־ק־ג על מנת לקבוע את מותו באופן סופי. בתום הבדיקה, שאורכת ארבע דקות, הוא יוצא מחדרו של המטופל ומבשר לגבר שממתין בחוץ כי אביו הלך לעולמו. "אני משתתף בצערך", אומר לו סלאמה במסדרון החשוך של המחלקה. הבן פורץ בבכי ושואל אותי אם יש לי מספריים, כדי לעשות קריעה בחולצתו.
סלאמה צריך עכשיו לקבוע את שעת המוות ולמלא את תעודת הפטירה. ב־03:13 הוא חוזר לחדרו, הפעם עם שני ספרים עבי קרס. אחד המאושפזים החדשים במחלקה סובל מתסמונת סיוגרן, מחלה אוטואימונית. סלאמה מכיר את המחלה הנדירה, אבל מרגיש שהוא לא מבין אותה לעומק. בשעה 08:00 יצטרך לעדכן את הצוות בישיבת הבוקר, אז עכשיו הוא קורא מאמרים מקצועיים על התסמונת. בסך הכל היו לו רק שעתיים של מנוחה במהלך הלילה הזה – שעתיים יותר מבתורנויות שהוא עושה בחדר המיון.
בשבע בבוקר אנחנו מוצאים זמן ל(עוד) ספל קפה. "קורה לי הרבה שאני חוזר הביתה וחושב על המשמרת", הוא מגלה. "'אולי יכולתי להנשים את חולה איקס מוקדם יותר?', 'אולי יכולתי לעזור אחרת לחולה וויי?', תמיד יש את הספק הזה. אתה עושה משהו וחושב שאתה עושה את הדבר הנכון, ובבוקר אתה שואל: 'למה עשיתי ככה?'"
ומה התשובה?
"לא שמתי לב, הייתי עייף, הייתי לחוץ. זו התשובה בדרך כלל".
כמה אתה עייף כרגע?
"תראה, הספקתי לנוח, וזה בדרך כלל לא קורה. אני יכול לנהוג עד הבית אני חושב".
הנהיגה הביתה היא חשש אמיתי בקרב המתמחים. יום קודם לכן סיפר אחד הסטאז'רים במחלקה שבתום משמרת הוא נרדם תוך כדי נהיגה ופגע ברכב חונה. והוא גר בקריית־אונו, רבע שעה מבית החולים. לסלאמה ממתינה נסיעה של שעה וחצי – אבל יש לו שיטה משלו להישאר ער על ההגה. "בדרך כלל יש לידי בקבוקי מים של שני ליטרים או ליטר וחצי. אם אני מתחיל לנקר, תוך כדי נהיגה אני שופך מים על הראש. הגעתי למצבים שנרדמתי וגם למצבים שעצרתי בתחנת דלק וישנתי שעתיים באוטו. כשגרתי במרכז, הייתי נרדם ברמזור האדום בדרך הביתה".
בישיבת הבוקר הוא מפהק יותר מפעם אחת. סלאמה עכשיו עייף מאוד, ואני חסר סבלנות. בשלב הזה כל מה שאני רוצה זה לישון. בעשר אנחנו יוצאים מבניין המחלקה והולכים יחד לחניה. חם בטירוף, השמש קופחת. כשנכנסנו לתוך הבניין הזה אתמול בבוקר היה נעים, ועכשיו – גיהינום. אנחנו נפרדים ופונים איש־איש לרכבו. בדרך הביתה אני מקפיד לנסוע לאט, ובמהלך הנהיגה אני לא מפסיק לחשוב איך אפשר לעשות את זה שש פעמים בחודש במשך ארבע שנים.
סוף–סוף, מבעד למדפי גבינת הגאודה, מבצבצת הזריחה
ליאור בן עמי עשה משמרות בסופר שפתוח מסביב לשעון
יש איברים שרק אחרי 26 שעות על הרגליים מתוודעים אליהם. נגיד הנימים הקטנים בגלגל של העין. מכירים? אני כמעט בטוח שהם לא היו שם קודם. כלומר היו, אבל מי הרגיש אותם. ועכשיו הם בולטים כאלה. אדומים. או המאחורה של הברך. לא יודע אם נתנו לאזור הזה שם, אבל די רגיש שם. ומתוח. או הווריד עצבים ביד ימין, זה של הבדיקות דם. פתאום התרחב והתחיל לזוז, כאילו מעצמו.
וגם מתחיל לכאוב. בכל מקום. בנקודות החן בגב, בתפרים מכיתה ז', בענן הערפל, שלא ברור איך חדר אליי לראש, אבל שט עכשיו באיטיות, מרקה אחת לשנייה. ואז זורק עוגן לקרקעית המוח וחוסם צירי מחשבות ומונע גישה: להיגיון. לזיכרון. לתכונות שהיו לך פעם, כשנהגת לישון, כמו נדיבות או הכלה. ואז אתה כועס. ועייף מהעייפות. ומישהו, אולי ענן הערפל, נשען על מתג העפעפיים. ואלה נסגרים בטריקה. וגם אם נאבקת ממש חזק וניצחת – הנה, העיניים עדיין פקוחות, הפה מדבר – זה מישהו אחר עכשיו פה. כי האתה האמיתי במצב שינה.
רגע, פאוזה, סטופ, מריץ 26 שעות לאחור. אני בסופר am:pm שבכלבו שלום בתל־אביב. מרכול הדגל מבין כ־50 סניפים, הדרומי בנס־ציונה, הצפוני בהוד־השרון. נשלחתי כדי להרגיש איך זה לעבוד יממה פלוס שעתיים, כמו שמתמחי הרפואה חייבים. ובעצם, אני פה כי אזלו המילים. ואחרי הניסיונות להסביר למה לא אנושי לעבוד כל כך הרבה שעות, עוברים לשלב ההדגמות.
מה אוכלים פילים?
אז בתשע בבוקר אני שם, כלומר פה. וערן שלי, מנהל האזור ברשת, עושה לי סיבוב היכרות. לוקח שמאלה מהמיונז, דרך הרסק עגבניות, ימינה באקונומיקה, עוצר בבשר. "תראה", הוא מתבונן בערגה בסטייקים, "קצת מלח, פלפל, לא צריך יותר". אחר כך הוא מכיר אותי למנהל הסניף, אלי אלבז, ומורה: "תן לו את כל העבודות האפורות שזרקנו לצד".
פה משלוח, שם סידור מדפים, טיפה עם האקדח ברקודים. עבודה בווייב אחר מלהיות מתמחה בבית חולים. לא יוצא למשל להציל חיים. אבל יש זמן, ברוך השם, כמה שרוצים. בשלוש וחצי משמרות בונה להם עוד שני סניפים.
או שלא. "לא ככה, זה ייפול", ראניה רסלאן, 24, סגנית מנהל הסניף המתולתלת, נוזפת בי עכשיו. אני מנסה לעזור בסידור של הטחינה. היא מצמצמת עיניים למדף. לא יפה, היא נחרצת. מפרקים פעם שלישית, מסדרים. וראבק, לא שמים איפה שרוצים. יש תרשים מהרשת. המדפים שבאמצע, אלה שמול הלקוח, הם היוקרתיים. שם הטחינות שרוצים לקדם. גבוה או למטה דוחפים את המתמחים, כלומר, את שאר המוצרים.
קודם, כשישבנו במשרד למעלה, ראניה נזכרה בשותפה לדירה שהייתה לה, סטאז'רית לרפואה, שכשסוף־סוף הייתה חוזרת, בלי לאכול, ישר הייתה נופלת למיטה. "התעללות אנושית", אמרה. ואלבז, 45, שיש לו קילומטרז' של כביש הערבה בניהול עובדים, הוסיף שהוא לא מבין את העיקרון, זה הרי לא אפקטיבי, אחרי 12 שעות אנשים ממילא איטיים. מפה לשם שתיים בצהריים. עייפות? באמ'שלכם, סנדוויץ' קטן וממשיכים.
יש בסניף הזה מלא עובדים שהקורונה גילגלה לכאן. מלצרים, עובדי מלון, אפילו מטפל בפילים. ככה לפחות מספר רועי פרנקל, 48, שמנהל את המשלוחים כבר חודש וחצי. לפני זה, לדבריו, עבד בספארי ברמת־גן.
מסתלבט?
"אמיתי".
מה אוכלים פילים?
"חציר, ירקות, תערובת אוכל של פרות. אגב, חיה סופר־אינטליגנטית", הוא מבהיר שאין לו כוונה לחזור לפילים. פה האנשים אחלה, יש אפשרויות קידום, ואפילו ביום העצמאות
שהיה קשוח, עגלות על עגלות, לא עבר את מכסת השעות. מה שמזכיר שיש כאלה שכן. "וואלה", הוא אומר, "אם המתמחים עושים 26, אז למה לא 48? כבר עברנו את נקודת האל־חזור, לא? אגב, איך במשרד הבריאות מסבירים?"
מחסור בתקנים, אני עונה. "אבל ל־36 שרים יש תקנים, הא?" רועי כועס ונזכר איך לפני חודשיים מתמחה עשה לו ניתוחון בלחי. "שאלתי: אחרי כמה שעות אתה? אמר לי שש".
אחרי כמה שעות לא היית מוכן שייגע בך?
"14. הלו, זה לא מוסכניק שבא להחליף שמן, זה החיים שלך".
תכף אחשוב בקול מה מבדיל בין מקצוע שמותר או אסור לנצל בו אנשים. כאילו, אם החיית, עשית, הלב מלא – תצטרך לשלם בשעות מהחיים? ורועי, שמבין נפש אדם ופיל, יאמר שכשאתה שבוי של המערכת – בכל זאת, אלה למדו הרבה, אז לאן ילכו עכשיו – קל להכתיב כללים לא אנושיים. ועוד קודם אלבז המנהל יסביר שקל לדרוש, כי מתחילת הדרך פימפמו להם שככה ייראו החיים שלהם.
אבל עכשיו שש וחצי בערב, המשמרת השנייה. אני שוטף פנים. נדין, אליסף ואני יוצאים למשלוח עם שלוש עגלות עמוסות. אפשר ברגל, זה פה קרוב. נעצרים מסונוורים בפתח מגדל מגורים מפואר. מרימים ראש למעלה. 50 שקל טיפ לראש, מהמרים. סתם, בצחוק, ברור שזה יהיה פחות. הכי הרבה טיפ שהיה לאליסף עד היום זה 100 שקל, פעמיים. הרוב נותנים עשר, ויש מלא שלא נותנים בכלל. "במיוחד בתקופת הקורונה", אומרת נדין, "אנשים תפסו טרמפ. התחבאו מאחורי הדלתות".
יש פה שירות משלוחים רציני. כדי לשכנע אנשים להזמין מהסניף, ב־am:pm מתחייבים שיבואו תוך שעתיים, אם צריך, גם בשביל קולה. ובאמת לפני כמה ימים מישהו הזמין רק קולה. ואתמול בלילה בטריות, אפילו לא גדולות, סתם AA4. נתקע בלי שלט? אני תוהה. "תחשוב יותר רחוק, זה תל־אביב פה", אלבז זורק.
בסוף הטחון מהמגדל נותן 30 שקל, לשלושתנו. בחזור אני מספר לאליסף למה אני פה. "בצבא הייתי בגבעתי", הוא מתלהב, "לילות לבנים. משהו מתסבך. היה איזה יום שהיינו ערים משש בבוקר, ובלילה מסע. בשלב מסוים אתה מתחיל להנפיץ. הולך, נרדם תוך כדי, ובלי לשים לב אתה עשר מטר קדימה. ויש גם הזיות קטנות. היה במסע כלב. בא, נעלם, בא. עד היום אני לא סגור שהיה אמיתי. אחי, בטוח שהם ערים 26 שעות? נשמע חרטא".
כשחוזרים, אני יושב במחסן עם המלקטים, אלה שעוברים בין המדפים ואוספים מוצרים למשלוחים. יש שם את חיננית, שעד הקורונה הייתה ברמנית במלון, ויש את דניאל, שהיה מלצר ב"מנטה ריי", ויש את נדין, שהחליפה השנה ים עבודות. אפילו פיטרו אותה ממקום שבכלל לא עבדה בו. "נכנסתי למסעדה עם זה", היא מצביעה על הפאוץ' החום שעליה, "אחד הסועדים חשב שאני מלצרית, התחיל לצאת עליי, 'כמה זמן אפשר לחכות עד שמפנים שולחן'. יצאתי עליו חזרה. בא אחראי המשמרת, אומר: איך את מדברת ללקוח? פיטר אותי".
כשהייתה חיילת, עבדה במקביל בסופר־פארם עד הסגירה, היו לה הרבה ימים של 14, 15 שעות עבודה. "ימים נוראים", היא נזכרת, "קשה לעמוד על הרגליים, לחץ נפשי, ובשלב מסוים אתה רגיש לכל מילה שאומרים לך".
אני מתחיל לזהות חלק מהתסמינים האלה עליי, כולל כאב קבוע ברקה. אבל עכשיו 23:30, סוף המשמרת השנייה. ביציאה אני פוגש את אליסף. היה לו יום טוב. עשה 80 שקל מטיפים, כולל מישהו שנתן שלושה שקלים, והוא מבסוט על הכוונה. ובכל זאת הוא מוטרד. "אחי", הוא שואל, "אתה בטוח? 26 שעות רצוף?"
בלילה בא החלב
כבר כמה זמן שאני לא מסתכל על השעון. סוג של ייאוש, אולי השלמה. למזלי יש פה צמד שמתמחה בשעות קשות: יהונתן מולאי, 40, וגל סואעד, 43, מפקדי הסניף מחצות. אלה חיים הפוך. עובדים בלילה, בבוקר בבית, נרדמים לקראת ארבע, וחוזרים. "בשבועיים הראשונים, עייפות, הגוף חלש, ואז אתה מתרגל. והמתמחים? בכלל מסכנים", אומר יהונתן.
הם שני נסיכים שמחלקים מהסיגריות שלהם להומלסים, אבל מעולם לא היו בחו"ל ושנים לא ראו שקיעה. "הפעם האחרונה הייתה ביום נישואים לפני שנתיים, לקחתי את אשתי למסעדת דגים", יהונתן משחזר. מקודם ניסיתי במשך דקות ארוכות להיזכר בשם של אדם, שהוא כמו אח. השם שקע לי בפירה של המוח. אבל עכשיו, כשיהונתן מדבר, אני נזכר במישהי אחרת, שנעמדה ביני לבין השמש ושאלה אם היא יותר יפה מהשקיעה. אמרתי לה שהיא יותר מרגיזה. עכשיו אני מתחרט. זה היה רק שלשום, אבל נראה שעבר נצח.
"יש לי את הפתרון", יהונתן מוביל לתנור של המאפים. "זה יוציא ממך את הפיהוקים", הוא פותח. בפנים מתבשל קפה שחור חזק. גל, שהוא בכלל בדואי (יהונתן: "עשה קיצורים, חיבורים, יצא גל"), אחראי על התרכובת. והלילה צפויים לנו ארבעה סבבים.
בלילה בא החלב. תנובה ושטראוס מזרימות סחורה. ותכף, מבעד למדפי הגאודות שנערום לכבוד שבועות, יבצבצו אורות זריחה ראשונים. אבל קודם יהונתן וגל זורקים פגי תוקף, מנקים, ובין לבין הטיפוסים של הלילה מבקרים. שני הקשוחים שמתעקשים לפתוח אבטיחים, הזוג שבמאנצ'יז לארטיק חלב, הזקן שמגיע כל שלוש בלילה לבצל וגבינה צהובה או ההזוי ההוא עם חלוק הרחצה.
ובסוף־בסוף, אחרי שיום יתחבר ללילה, ולילה יתחבר ליום, עייפות וכאב יתמזגו, וכל המשמרות והפרצופים יהפכו לעיסה, תתפשט תחושת הקלה. ברוך שלא עשני מתמחה. אלה כשמצחצחים שיניים לא סגורים אם זה ליום שנגמר או לזה שאחריו, ואם ירצה השם, יישנו בגלגול הבא.
אבל עכשיו אני יוצא מהסניף, מעיף מבט אחרון אל החור השחור שהעלים לי 26 שעות מהחיים, ושם לב שהשעון הגדול של am:pm שמתחת למגדל לא מכוון. מאחר ביותר משעה. מוזר שלא שמתי לב קודם. פתאום לזמן שוב יש משמעות. לאלוהים יש דרכים משונות להראות את זה.
אחרי הקפה העשירי כל החשקים נעלמו
ליאור אוחנה עבדה כחדרנית ופקידת קבלה במלון בוטיק
6:00 השכמה. השמש עוד לא זרחה לגמרי והשקט שמסביב גורם לי לרצות רק דבר אחד — לחזור לישון. עוד במיטה עולות לי בראש שאלות תהומיות שלא נתקלתי בהן מאז הטיולים של הצופים: מה אורזים ל־26 שעות רצופות מחוץ לבית? (נעלי ספורט, ג'ינס נוח וחולצה דקה) לקחת מברשת שיניים? (נלקחה, לא נעשה בה שימוש) ואיזו צידה לדרך להכניס לתיק? (שתי בננות, מטען, ספר שלא יצא לי לגעת בעמוד ממנו, סוודר חם לשעות הקטנות).
בשבע אני כבר בלובי של מלון דריסקו ביפו. אל מלון הבוטיק, שנמצא בלב המושבה האמריקאית, שהיה סגור הרמטי במהלך החודשים האחרונים מגיעים אט־אט כל אנשי הצוות: טבחים, מנקות, עובדי קבלה ומגוון מנהלים. את כולם אופפת התרגשות מיוחדת שתוך מספר שעות מתחלפת בתחושת הרגל ועייפות של עבודה קשה.
מנהל המלון שגיא וינוגרד פוגש אותי בכניסה ומוביל אותי לאחראית החדרניות, אולגה. אישה יפיפייה ובעלת מרץ אינסופי שרק חיכתה לחזור כבר לעבודה. היא מביאה לי את בגדי החדרניות הלא־מחמיאים ומובילה אותי לחדר הכושר שבו מספר מתקנים עם שכבת אבק כמו על ספרי היסטוריה עתיקים.
שעה אחר כך מצב הרוח שלי מצוין. מנקה במרץ ומתקשרת עם כל הסובבים אותי, מנופפת, מנהלת שיחות חולין מיותרות ומחלקת שלום לכל עובד מסביבי. המלון ייפתח מחדש בעוד כמה ימים וכולם עובדים במרץ. מנקים, מבשלים ומסדרים, הכל צריך להיות מוכן באופן מושלם לאורחים הראשונים.
השעות עוברות וקול פנימי מסמן לי שמנוחת הצהריים אמורה כבר להגיע. אני רעבה והברכיים מתחילות להראות סימנים של חולשה. השעה ארבע אחרי הצהריים ובעולם נורמלי אחרי תשע שעות של ניקיון מסיבי והתרוצצות אני אמורה להשתחרר הביתה, אבל במקום זה אני מחליפה זריז לבגדי קבלה, לוקחת שלוק קפה שחור ומתיישבת בכיסא מול המחשב.
טלפון השכמה
המלון לא מפסיק לקבל שיחות. במהלך היום התפוסה הגיעה ל־80 אחוז רק למהלך סוף השבוע הקרוב. לכולם אנו עונות באדיבות. "שלום מדברת ליאור ממלון דריסקו איך אוכל לעזור?", ומחליפות שפות כמו סניף של ברליץ – אנגלית, רוסית ואפילו פורטוגזית. אנשים בעיקר מבקשים הנחות ומשחקים על המשבר הכלכלי. "מי יבוא אליכם אחרי הקורונה וישלם מחיר כזה?"
ככל שהזמן חולף, ככה פתיח השיחה שלי מתקצר: "שלום זו ליאור ממלון דריסקו". השעה כבר 19:00 והמלון שומם. כולם הלכו הביתה. רק עדן גומז (24), פקידת הקבלה, ואני נמצאות במשמרת. לכל השיחות שגומז מקבלת היא עונה ברעננות שיא, משיבה אפילו על שאלות שלא נשאלו. היא יודעת שבעוד שעתיים תבוא להחליף אותה פקידת קבלה אחרת. אני יודעת שיש לי לשרוד עד 9:00, אז אני משתהה בכל צלצול ומחכה שהיא תרים את השפופרת מהר יותר ממני.
בתשע גומז הולכת ובמקומה נכנסת דניאלה שכטמן (21) שעבדה גם במשמרת בוקר, כשרק הגעתי למלון. היא לא הלכה לישון בין לבין כי היו לה משימות פרטיות וגם היא הולכת להיות ערה כמוני 26 שעות. בהצלחה לנו. דניאלה דוברת אנגלית, עלתה מרוסיה לפני שנתיים. ב־22:00 עוד תירגלנו את האנגלית שלנו זו על זו ואפילו לטלפונים ניסיתי לענות ב"דיס איז ליאור ספיקינג" — אבל שעתיים אחר כך גם לשאלות הכי פשוטות, שלא לדבר על חישוב עלויות חדרים, לא היה לי כוח. רק רציתי שאנשים יפסיקו לדבר איתי, ייתנו לי לבהות במסך של הסלולרי עד שיגיע אור הבוקר.
01:00. דניאלה ואני עדיין מפטפטות מדי פעם, בחוסר חשק גדול, רק כדי להחזיק אחת את השנייה ערות. גם בשעה הזו הטלפון בקבלה מצלצל. אני עונה, לא מאמינה שאנשים בוחרים להתקשר למלון, לברר פרטים ואפילו מתעקשים לקבל הנחות. בשלב הזה אני כבר עונה בחוסר רצון מוחלט. "מלון דריסקו, כן". חייל מתקשר לבקש הנחה על חדר לסופ"ש. אני לא יכולה לספק לו תשובה עכשיו כי המנהל ישן אז אני מבקשת שיתקשר מחר. כעבור מספר דקות אמא שלו מתקשרת ולא מבינה למה אני לא נענית לבקשה.
אני לא אדם עצבני לדעתי, מעולם לא הייתי, ובשעה סבירה יותר יחד עם שעות שינה סבירות יותר, הייתי מנסה להסביר לגברת למה לא הגיוני לבקש לדבר עם מנהל המלון באחת בלילה. אבל עכשיו אני לא מצליחה להחזיק את עצמי, מתאפקת לא לנתק לה וכמעט מתחננת בפניה לצלצל מחר. מזל שהיא מנתקת לי בפרצוף.
3:00 אני עושה סיבובים במלון, בודקת שהכל תקין בחדרים בפטרול שיזמתי כדי לא להירדם. דניאלה לא שרדה. כשאני חוזרת היא מרוחה על המחשב, הראש שלה על השולחן במין שיפוע שיכול להיות נוח רק לאדם שכבר לא אכפת לו כלום בחיים ורק רוצה לישון. אני מעירה אותה והיא מסתכלת עליי בחוסר אונים והולכת להכין לנו את הקפה העשירי.
"אני הרבה פעמים עושה את המשמרות הרצופות האלה וכל פעם חושבת שאצליח להחזיק מעמד", היא אומרת ומתיישבת על השולחן בכבדות. "היו לי כל כך הרבה דברים להספיק שלא רציתי ללכת לישון אבל אני כבר מרגישה לא טוב עכשיו".
אם לא הייתי פה, היית מצליחה להישאר ערה?
"כנראה שלא. הייתי מתעוררת בבהלה מכל צלצול ומבקשת שיחזרו אלינו מחר. לא כיף לעבוד ככה".
וזה לא שדניאלה משחקת ראש קטן. היא כבר שנתיים עובדת במלון ובתקופת הקורונה אפילו עברה לגור בו כדי לשמור על החדרים הנטושים. אבל דניאלה נטולת השינה של השעות הקטנות היא לא אותה דניאלה שפגשתי בתחילת היום. העיניים שלה מרצדות, היא לא מצליחה לחייך, שלא לדבר על לפתוח את הפה ולהשלים משפט. ככה נראית אפיסת כוחות.
על הקצה
5:00. עוד שנייה עולה השמש. כל טלפון שמדי פעם מגיע לקבלה מלקוחות מחו"ל מקפיץ אותי כמו סרט אימה. על חלק מהשיחות אני מוותרת כי אני יודעת שלא אצליח לדבר ברור ועדיף שיתקשרו בעוד שעה למשמרת הבאה. הראש שלי כואב והעיניים נעצמות בכל וריאציה שתירגלתי, אין מקום שלא ישבתי בו בקבלה, בלובי, בחדר המנקות הצר ומחוץ למלון. הסבלנות שלי על הקצה והדמעות לפעמים חונקות את הגרון. מה לא עשיתי כדי לנסות להיות חזקה, אם הייתי שותה עוד קפה אחד כנראה שהייתי מקיאה הכל. אני עוברת לשתות מים וגם עליהם כבר לא בא לי, כל החשקים בגוף נעלמו, רק לעצום עיניים לכמה דקות.
השמש מתחילה לעלות, חם בחוץ והשקט שאיתו התחלתי את היום אופף שוב את הרחוב. העייפות מתחילה להיעלם ואני נהיית ערנית פתאום, אבל כל הגוף כואב והשרירים עייפים ומשפיעים על הראש.
7:00 אנשים מתחילים לזרום למלון, המנקות ומשמרת הקבלה של הבוקר. כולם נכנסים רעננים, מחויכים, מסבירים אליי פנים. כולם נקיים ועם מלא מוטיבציה להתחיל יום חדש. אני כבר לא נחמדה, רק מחייכת בקושי מדי פעם ומעבירה משמרת למחליפה שלי. דניאלה פרשה שעה לפניי, לא החזיקה מעמד. אני אורזת את הדברים שלי, לא נפרדת מאף אחד למרות שממש רציתי להגיד לכולם תודה על האירוח, אבל אין לי חשק לכלום ובמיוחד לא לשיחות מיותרות.
9:00 אני יוצאת הביתה. מחזיקה את עצמי לא להירדם באוטובוס ולרדת בקצה השני של העיר. שואלת את עצמי אם שאר הנוסעים רואים על הפנים שלי שאני ערה כבר 26 שעות. אני נכנסת למקלחת, שוטפת מעצמי את טעם הקפה של הלילה, העייפות וכאב הראש. ורק מחשבה אחרונה עוד חולפת כשאני נכנסת למיטה ועוצמת עיניים: האם הייתי מצליחה להחזיק משמרת כזו בעוד כמה ימים שוב?
לפנייה לכתב/ת 
