שני 28 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שי יחזקאל
    זמנים מודרנים  • 23.05.2020
    "אני בזוגיות נפלאה עם עצמי"
    רונה־לי שמעון תיכננה לעצמה שנה אינטנסיבית על קו תל־אביב־לוס־אנג'לס, בין המחזמר "לא רק בלונדינית" כאן לאודישנים למיטב הסדרות והסרטים שם ‑ אבל אז הגיעה הקורונה והשאירה אותה רק עם העיסוק הכי פחות זוהר שלה, ייעוץ ביוגרפי, שיטת תרפיה רוחנית. גם בגיל 37, נורית הנחשקת מ"פאודה" הודפת בקלילות לחצים למציאת אהבה והקמת משפחה, אבל מגלה את מה שכולן רוצות לדעת ‑ איך עידן עמדי מנשק
    סמדר שיר | צילום: שי יחזקאל

    מאז שעשתה את הפלייה־רלווה הראשון שלה, בגיל שלוש, רונה־לי שמעון חיה בתנועה ושונאת לעמוד במקום אחד יותר מדקה. לפני שנתיים, לאור ההצלחה הבינלאומית של "פאודה", היא העבירה את עצמה לבית שכור בלוס־אנג'לס, קנתה מכונית והתחילה לנוע בין במאים שביקשו להכיר אותה פנים מול פנים. כשהציעו לה להשתתף במחזמר "לא רק בלונדינית" היא קפצה ארצה לתקופת החזרות, נכנסה לתפקיד, ומיי פיינגולד הוכשרה להחליף אותה בהצגות שיתקיימו כשיהיה עליה לשהות מעבר לים.

     

    "תיכננתי שבשנה הנוכחית אהיה על הקו", היא מספרת, "זה לא קל, אבל זה לא בלתי אפשרי, ורק דבר אחד לא לקחתי בחשבון ‑ קורונה. אחרי חמש הצגות הוציאו אותנו לחל"ת. חשבתי שזה יהיה סיפור של שבועיים־שלושה, ומאז אני תקועה, לא כאן ולא שם, מפני שהעולם נעצר והזמן כאילו קפא. הבית שלי באל־איי מסובלט, למזלי, אז אין לי נזק כלכלי, אבל אל תשאלי אותי איפה אני גרה ומה אני עושה".

     

    איפה את גרה?

     

    "בחודש הראשון גרתי אצל חברה ואחר כך עברתי לאמא. בגיל 37 וחצי חזרתי לבית ילדותי. מזל שהאופנוע שלי חיכה לי שם. קשה לי עם הפקקים של תל־אביב. על האופנוע אני מרגישה כמו אלקטרון חופשי".

     

    ומה את עושה?

     

    "מכל הפרויקטים שהיו על השולחן נשאר רק אחד ‑ יצרתי למוזיאון ישראל בירושלים מסע של מוזיקה ותנועה דרך האמנות. זה אחד הדברים היותר מרגשים שעשיתי בחיי, ועכשיו אני עובדת על הגרסה האנגלית של המופע שמיועדת לתיירים, לאוגוסט־ספטמבר, בתקווה שעד אז טירוף הקורונה יחלוף. מעבר לכך אני ממשיכה לעשות את מה שמציל אותי בשנה האחרונה ‑ לימודי ייעוץ ביוגרפי בבית הספר 'כחותם'. כיוון שאני מרגישה כמו תינוקת שעומדת מול שיטה גדולה וקדושה אני מעדיפה לא לספר עליה במילים שלי". היא נכנסת לגוגל ומקריאה: "הייעוץ הביוגרפי הוא תרפיית גוף־נפש רוח שמאפשרת שינוי והתפתחות, מתוך הבנה שבתשתית האירועים והמשברים שפוקדים אותנו ישנה חוכמה מכוונת".

     

    מילים גבוהות.

     

    "נכון, מפני שאי־אפשר לסכם אותה על רגל אחת. התחלתי שם כמטופלת בסקייפ, ובתקופת הקורונה כל חברי הקהילה התכנסו לזום יומי. השיטה הזאת נותנת לי עוגן, שבמצב הנוכחי חשוב לי אפילו יותר מתמיד, מפני שכל מה שהגדיר אותי בעבר כבר לא רלוונטי. אז מה אם אני יודעת לרקוד ולשיר ולשחק? את מי זה מעניין? הקורונה גרמה לי להבין עד כמה נאחזתי במקצוע שלי כדי שהוא יספר עליי, במקומי. כשאני לא בפעולה נופלת עליי בדידות גדולה, שרק הייעוץ הביוגרפי עוזר לי להתמודד איתה. כיום חשוב לי לבנות את הערך שלי ללא קשר למה שקורה בחוץ. זה נורא מתעתע כשאת עוסקת באמנות, מפני שאת משקיעה המון תעצומות נפש במשהו שאת נורא אוהבת, אבל אני שואפת להגיע למצב שבו הבריאות, האושר והקיום שלי לא יהיו תלויים בגורמים חיצוניים".

     

    רק להיות

    הקורונה, היא מספרת, הזכירה לה שכבר פגשה פעם את תחושת חוסר הערך. "זה קרה לפני כחמש שנים. הייתי אחרי פרידה, היה לי חודש פנוי בין עבודות והייתי אמורה לפגוש חברה בתאילנד ולטייל איתה. ביום שבו קניתי את כרטיס הטיסה היא הודיעה לי, 'אל תבואי, אני חוזרת ארצה'. כיוון שעודף זמן פנוי לא מומלץ במצב של לב שבור, החלטתי לטוס להודו ושם גיליתי את עצמי מחדש. כשאת מטיילת באירופה את ממשיכה לחפש חוויות תרבותיות. כשאת מטיילת במדינת עולם שלישי את לא צריכה להיות שום דבר, רק להיות. כאדם בוגר, שכבר צבר כמה וכמה שנים על הכדור הזה, זה מפחיד ומתסכל להיווכח שאין לנו שום שליטה במה יהיה מחר".

     

    כמה בוער לך לחזור להוליווד?

     

    "לא בוער לי בכלל. גם לפני שנתיים, כשעברתי ללוס־אנג'לס, זה לא היה מתוך שאיפה לכבוש את העולם. 'פאודה' נכנסה לעשירייה הפותחת של נטפליקס, בביקור בניו־יורק ראיתי שעוברי אורח מסתכלים עליי במבט של 'את מוכרת לי', היו גם מקרים שצעקו לי 'נורית', והרגשתי שזו הזדמנות שחבל לפספס. אמרתי לעצמי, 'יש פה פח לוהט שצריך להכות בו עכשיו, אז יאללה, ניסע'. לא נופפתי לשלום, 'ביי גייז', פשוט רציתי לפתוח לעצמי עוד ערוץ ולחיות על הקו. הגעתי ללוס פילז, מקום מהמם, על ההרים, היו כמה אנשים שהכרתי כמו אלונה טל ועוד חברים שלא קשורים לתעשייה, והמזל הכי גדול שלי היה שעידו תדמור עקר לשם חודש וחצי אחריי כדי ללמד בקולג'. מרגע שהוא נחת הוא הוסיף למקום הזר תחושה ביתית, שלא חשבתי שאקבל כל כך מהר. התחלנו להסתובב יחד ולרקוד יחד. פה ושם יוצא לי לפגוש את גל גדות, האישיות והשקדנות שלה מעוררות השראה".

     

    רוב השחקניות הישראליות שולחות אודישנים מצולמים.

     

    "נכון, כיום כבר אין צורך להיות פיזית באף מקום, אבל פגישות אישיות עם מפיקים ובמאים חשובות אפילו יותר מאודישנים. אני מיוצגת בסוכנות באל־איי, יש לי מנהל אישי בניו־יורק, ושני הגופים האלה נמצאים בקשר רצוף עם ADD, הסוכנות שלי בישראל. שולחים אותי להרבה אודישנים ואחרי כל כך הרבה שנים במקצוע הזה אני כבר יודעת שזה משחק של מספרים. תעשי מאה אודישנים ‑ תקבלי תפקיד אחד; תעשי אלף ‑ תקבלי עשרה. זה קשוח, ואי־אפשר להימנע מאכזבה כשאת לא מקבלת תפקיד שממש רצית, אבל הניסיון שצברתי עוזר לי לשמור על השפיות. באודישנים הראשונים את חושבת שזה אישי, שלא היית מספיק טובה, ועם הזמן את מבינה שהבחירה נובעת מרעיונות וחזיונות של אינספור אנשים וגם מהמון מזל. ברגע שאני יוצאת מהחדר אני מורידה מסך. זו הדרך היחידה לשרוד".

     

    ההצלחה הפנומנלית של "פאודה" נובעת בעיניה מכך שהסדרה לא עוסקת בקונפליקט, אלא בבני אדם ובפן האנושי. "בעיניי זה סיפור של אישה שנלחמת על מקומה, כשווה בין שווים, בחברה גברית, כמו שיכול להתרחש במכולת, במשרד עורכי דין או בצבא, ותוך כדי כך נפתח צוהר לסכסוך שאיתו המדינה שלנו מתמודדת מיום שנולדה. כשאני מוזמנת לאירועים שבהם הסדרה מוקרנת אני נמנעת מלהביע דעה פוליטית. אני מספרת לקהל שזה פרויקט על אנשים שלא מצליחים להתקדם אל מעבר לעבר שלהם".

     

    את אוהבת את נורית?

     

    "אוהבת וגאה בה. זה לא היה מובן מאליו ללכת לאן שהיא הלכה. העלילה מראה סוגים שונים של מחיר שהיא שילמה כדי להגשים את החלום שלה, וזה מסר חשוב לשני המינים".

     

    כל המכורות ל"פאודה" מתות לדעת איך עידן עמדי מנשק.

     

    "כל מה שהבן אדם הזה עושה הוא לא פחות ממדהים מפני שיש מאחוריו נשמה פתוחה ונדיבה. היה לי תענוג גדול מאוד לשחק את הפרטנרית שלו לאהבה. הוא ג'נטלמן רגיש ומכבד. אמנם הייתי האישה היחידה על הסט, אבל בזכות מכלול האנשים שנבחרו לסדרה הפכנו למשפחה ואנחנו דואגים כל הזמן ליזום פגישות. עונה רביעית? מדברים על זה. יש שמועות".

     

    במהלך שהותה בעיר המלאכים הצטלמה ל"איש הניסים", הפקה של נטפליקס ("לא תפקיד גדול, הייתי אשתו של מוסדניק שעבודתו השוחקת מונעת ממנו מלהיות האבא שהוא רצה להיות") והופתעה להיווכח שעליה להחזיר לגרונה את המבטא הישראלי. "ביומיום כבר לא מזהים אותו, אולי רק כשאני עייפה ולחוצה. האנגלית שלי טובה, כנראה בזכות המוזיקה הקלאסית שליוותה את שיעורי הבלט שלי מאז שהייתי בת שלוש. זה היה הגיל שבו העולם שלי הפך לצר יותר מזה של נמלה. התמקדתי אך ורק בבלט, לא הזדקקתי למשהו אחר ולא העליתי בדעתי שאני יודעת לעשות עוד משהו. בגיל 19, כשיצאתי עם שחקן, גיליתי שיש דרך נוספת להעביר סיפור ‑ לא דרך הגוף, אלא במלל ‑ וזה הקסים אותי. בין שתי העונות של 'השיר שלנו' הלכתי לסטודיו של יורם לוינשטיין כדי לרחרח והמחזה הראשון שקראתי, 'מחכים לגודו', העיף לי את המוח. הצלחתי לראות אותו משוחק על הבמה, עם תפאורה והכל, ונמשכתי למעיין הזה, שמבעבע ושופע. גם לא חשבתי שאני יכולה לעשות משהו עם הקול שלי, עד שנכנסתי לכיתה של ריקי בוגטין, שהיא המורה שלי לפיתוח קול עד היום".

     

    בין השנה השנייה לשלישית צילצלו אליה מהקאמרי עם הצעה שאי־אפשר לסרב לה ‑ להחליף ב"לילה לא שקט" את יעל בר זוהר שפרשה עקב היריון. "זו הייתה התנסות מדהימה מפני שלמדתי את התפקיד לבד, בלי לעבור מסכת חזרות, והקאמרי הפך לבית השני שלי, מ'קומדיה של טעויות' ועד ל'סיפור הפרברים'. עכשיו אני חולמת על ברודווי. הלוואי", היא משכלת אצבעות.

     

    בלי תירוצים

    המילה דיאטה לא קיימת בלקסיקון שלה. "מאז ומתמיד הקפדתי להזין את הגוף שלי במזון בריא. אני חולה על שוקולד, ואם ירדתי על המבורגר אז למחרת אסתום קצת את הפה ואתאזן. מסוף גיל ההתבגרות אני שומרת על משקל יציב עם ארבעה קילוגרמים שעולים ויורדים. אין לי צורך במשקל, אני מרגישה את השינוי בג'ינס. הסוד שלי הוא פעילות גופנית מגוונת, וכמה שיותר. יוגה, פילאטיס, כל מה שגורם לגוף להפריש אנדרופינים שמשפיעים מאוד על הנפש".

     

    אפילו ביבשת של טראמפ לא מצאת אהבה?

     

    "סורי, לא. ברור שהחיים על הקו מקשים על ניהול זוגיות, אבל זה רק תירוץ. אילו פגשתי את הבחור שהייתי מתאהבת בו, המרחק היה מהווה עניין לוגיסטי, לא בעיה. היה לי חשוב מאוד להגשים את עצמי מבחינה מקצועית, ואף פעם לא פחדתי ללכת אחרי חיזיון של עצמי, אבל אם הוא היה נעמד מולי היינו מצליחים להסתנכרן. כשזה יהיה נכון ‑ זה יקרה".

     

    אמא לוחצת?

     

    "ממש לא. כל מי שמכיר אותי יודע שאין טעם ללחוץ ולהלחיץ".

     

    חברותייך ממגמת המחול בתיכון "בליך" כבר חובקות צאצא או שניים.

     

    "ואפילו שלושה. אני משחקת עם ילדיהן. ה'יש' שלהן לא יושב על ה'אין' שלי, ועדיין לא הרגשתי צל של כיווץ בלב בגלל שעדיין אין לי משפחה. אילו זה היה הפוקוס של חיי, הייתי מגשימה אותו. מזמן".

     

    החצוצרות לא צורחות?

     

    "לא שמעתי. אפילו לא ציוץ קטן. אני מבינה את הציפיות החברתיות, שאצלנו חזקות במיוחד, אבל אני לא פוחדת שאפספס איזושהי רכבת ואין לי תחושת כישלון או פספוס. אני בזוגיות נפלאה עם עצמי והעולם הפנימי שלי כל כך עשיר עד שאני לא מרגישה שום חוסר. ברור שהייתי רוצה זוגיות כדי לאהוב ולהעניק ולקבל, אבל לא הפכתי לרווקה ממורמרת, ותכתיבים חברתיים לא יגרמו לי לשנות את דרך ההתנהלות שלי בחיים".

     

    את כבר חולמת באנגלית?

     

    "את החלומות באנגלית אני לא זוכרת, את החלומות בעברית ‑ כן. ו'איזה זין' נשמע הרבה יותר חזק מ'פאק'. בשפת הקודש הקללות יותר חמות".

     

    למי שייכות הזכויות על השם המיוחד שלך?

     

    "לאמא, כמובן. היא רצתה לקרוא לי רונה על שם אמה, שמחה, וכיוון שאהבה גם את השם לי היא אמרה לאחות 'תכתבי רונה־לי עם מקף'. בילדותי הייתי רונה־לי היחידה. כיום כבר יש הרבה". *

     

    בגדים: אוף וויט לפקטורי 54.

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 23.05.20 , 20:08