מנהיג איראן, האייתוללה עלי חמינאי, שב ודיבר לאחרונה על "פתרון סופי" לבעיה הציונית. האירופאים גינו, אבל ממשיכים עסקים כרגיל. גם מלחמת הסייבר נמשכת. הפגיעה בישראל שולית, ובאיראן - הרבה יותר רצינית. ורק דבר אחד ברור: עם ובלי סנקציות, עם ובלי קורונה, המשטר האיראני הוא משטר של טירוף. ההשקעות בפיתוח מערכות טילים נגד ישראל חשובות יותר מהשקעות בשיפור חיי האיראנים. כך שאפשר להעריך שהשאלה איננה אם יהיה עימות שבו תשתמש איראן במאגר הטילים האדיר שבו ציידה את חיזבאללה. השאלה היא מתי. נכון שיש סיכוי שלבנון תחזור לימי הביניים. אבל גם הפגיעה בישראל, זה לא סוד, תהיה קשה.

על הרקע הזה התקשר אליי אדם שאני מכיר ומוקיר, פרופסור ידוע בפיזיקה. הוא השתתף במפגש של אנשי ביטחון ואנשי מדע. האווירה, הוא סיפר לי, הייתה מדכדכת. היה שם קונצנזוס על כך שישראל לא מוכנה למלחמה הבאה, לא מול איראן ולא מול חיזבאללה. מטחי הטילים לא יהרסו את ישראל, אבל העורף לא מוכן, הצבא לא מוכן, והפגיעה תהיה קשה מאוד.

אני לא אוהב, יורשה לי להודות, את השיחות המטרידות הללו. יש לי כלל עיתונאי שקצת קשה לעמוד בו, אבל סהדי במרומים שאני משתדל. זו הסיבה שלא השתתפתי בשיח הציבורי על מתווה הגז, ולא שלא התעניינתי. על כל טענה ששמעתי מצד אחד, שמעתי הפרכה מצוינת מהצד השני. אין לי מושג ירוק מי צודק. המסקנה היא אחת: גם עיתונאים צריכים להגביל את עצמם לנושאים שבהם הם מבינים משהו.

כך גם בנושא הכאוב של הגנת העורף. הוויכוח הגדול הוא על מערכת הלייזר. לא מדובר באותה מערכת חדשה, עם הספק נמוך ופרסום במפלס גבוה, שאמורה ליירט בלונים. מדובר במערכת הסקייגארד. לפי תומכיה, ביניהם גם ידידי הפרופסור, היא אמורה לספק הגנה הרבה יותר טובה על העורף, בעלויות הרבה יותר נמוכות לכל יירוט, לעומת כיפת ברזל למשל. 100 מיליון דולר עולה כל סוללה של כיפת ברזל. 50 אלף דולר עולה כל טיל. חמאס יכול לרושש את ישראל באמצעות ייצור המוני של רקטות פרימיטיביות שעולות, אולי, עשרות בודדות של דולרים ליחידה. יופי שיש הגנה, אבל משהו בפרופורציות מעורר דאגה. מערכת הלייזר, לפי תומכיה, אמורה לעלות הרבה פחות, וכל יירוט אמור לעלות מאות דולרים, לא עשרות אלפים.

ניסיתי להבין ממתנגדי הלייזר את טענות הנגד שלהם. לכל טענה הייתה תשובה מצד התומכים. באוזני הדיוט כמוני נדמה לי שתומכי הלייזר משכנעים הרבה יותר. מדובר בקבוצה מאוד רצינית של אנשי מדע ופיתוח אמצעי לחימה, שאין להם שום אינטרס אישי. כלום. הם חרדים בגלל תהליך קבלת ההחלטות. הם זועמים על אטימות מערכת הביטחון. הם חוששים שמדובר במחדל בסדר גודל לאומי. הם לא חסרי נגישות לתקשורת, אבל הם רוצים לצלצל בכל הפעמונים.

אינני שופט. קטונתי מלהכריע בוויכוח הענקים הזה, כך שבכוח הקטן שיש לי, במסגרת הוויכוח הציבורי, וכמי ששותף לרצון שישראל תהיה מוכנה למלחמה הבאה, כל מה שאני יכול לעשות הוא לבקש משר הביטחון החדש בני גנץ: שב עם האנשים הללו. אתה יודע מי הם, אתה יודע שמדובר באנשים שהקדישו את חייהם לביטחון ישראל. ייתכן, בהחלט ייתכן, שהטענות שלהם נכונות. ייתכן שאנחנו יכולים להיות הרבה יותר מוכנים למלחמה הבאה. ייתכן שאפשר לחסוך הרבה מאוד נפגעים בגוף ובנפש, וגם עוד הרבה מיליארדים.

וחמור מכך, יש חשש שהמתנגדים ללייזר שבויים בקונספציה. הרי היינו במקומות הללו, הרי קונספציה כבר עלתה לנו באלפי הרוגים, הרי אין מערכת שלטונית או ניהולית שלא נכנסת בשלב כלשהו לשלב ה"אני ואפסי" מטעמי קונספציה. כך שכדאי לנער ולהתנער, כדאי לקיים את הדיון הזה בראש פתוח, כדאי להשקיע בדיון הזה גם אם יתברר, בסופו של דבר, שכל המומחים והמדענים, רבים מהם מתוך התחום עצמו - הם שרלטנים שלא יודעים שום דבר. אבל אם יש סיכוי של אחד לעשרה שהם צודקים - אז שמיעת הטענות שלהם היא לא רשות, היא חובה. √