היכל התהילה

שיטת הדירוג

הם כתבו, כל אחד בנפרד, פרקים מפוארים — חלקם עוד כותבים, מוסיפים עוד תואר, עוד הישג מרהיב, עוד מהלך עוצר נשימה. דירוג שמשווה בין הספורטאים הגדולים בהיסטוריה יעורר מטבעו דיונים, ויכוחים, השגות. קשה להציב כדורסלן מול מתאגרף, אתלט משנות ה־30 מול אצן עכשווי. ובכל זאת, העזנו להעלות את השאלה, מי הם 15 הספורטאים הגדולים בהיסטוריה. משאל כזה נגוע מטבעו בחוסר אובייקטיביות, אבל ביקשנו להעמיד בכל זאת קריטריונים שניתנים למדידה: הישגים אישיים, הישגים קבוצתיים, השארת חותם, ההשראה שהעניק אותו ספורטאי, הדוגמה ששימש, עד כמה שינה את ההיסטוריה בענף שלו ועד כמה הפך לאייקון. בין 30 המדרגים נכללים גדולי הספורטאים שלנו ועיתונאי 'ידיעות אחרונות' בעבר ובהווה:

מיקי ברקוביץ׳

איל ברקוביץ׳

אברהם גרנט

יעל ארד

אבי נמני

ברק בכר

משה סיני

עמרי כספי

אסתר רוט 

ח"כ עפר שלח

יורם ארבל

מירי נבו

לינוי בר גפן

בן זילכה

נחום ברנע 

איתן עמית

יוסי אהרוני

אביב הברון

ניקי לוי

רועי גינת

יאיר קטן

אורי קופר

נדב צנציפר

עינב שיף

יהודה נוריאל

ציפי שמילוביץ

אבינעם פורת

רפאל נאה

משה שיינמן

רז שכניק

יש משהו לא הוגן בלהשוות את מייקל ג'ורדן לכל ספורטאי אחר בהיסטוריה. אחרי הכל, איש לא כונה בתואר הבלתי נתפס "אלוהים" במהלך הקריירה שלו. ג'ורדן קיבל את הכינוי כבר בעונתו השנייה בליגה הטובה בעולם, כשקלע 63 נקודות בגארדן מול בוסטון סלטיקס, מקבוצות הכדורסל הטובות בכל הזמנים. זה לא היה מעריץ מתלהב, גם לא פרשן באקסטזה, אלא לארי בירד, בעצמו כדורסלן ענק, שאמר כי "אלוהים הגיע לגארדן מחופש למייקל ג'ורדן". הבריק, בירד, וחזה את העתיד במדויק.

ג'ורדן הוא אחד הספורטאים היחידים ברשימה שהיה מושלם בכל היבט של המשחק ששיחק, בכל אלמנט, בכל פורמט. הוא היה שחקן ההתקפה הטוב ביותר שנולד, אבל גם שחקן הגנה אדיר, יציב, בלתי נסבל ממבט של מי ששמר עליו. הוא עשה את הדברים הכי גדולים על הפרקט, הלך באוויר, קלע בנסיבות בלתי אפשריות, והכל בעטיפה אסתטית במיוחד, הכי יפה שיש, אבל גם את הדברים הקטנים, הסיזיפיים, השחורים, הכי טוב שיש.

הוא מקדים בדירוג שני ספורטאים גדולים, אבל כאלה שהתחרו סולו, ללא המחויבות של קבוצה. בדיוק במקום הזה באה לביטוי גדולה נוספת של מספר 23, היכולת להבין שעוד משחק של 63 נקודות יהיה יפה, אבל כדי להיות הכי טוב באמת, אתה צריך לעשות גם את אלה מסביבך טובים יותר, למזג את הסגולות האישיות, הגאוניות, לתוך המרקם הקבוצתי. ג'ורדן עשה את זה, כשהוא חורת ביקום שש אליפויות מוזהבות ועוד שתי מדליות זהב באולימפיאדות, יחד עם הנבחרת האמריקאית, לצד אינספור הישגים אישיים כמו תוארי השחקן הטוב של העונה, השתתפויות באולסטאר ובחמישיות העונה.

ג'ורדן לא היה אדם רך בפנים וממש לא בחור טוב. סדרת הדוקו 'הריקוד האחרון' שירטטה שוב את מה שידענו: התשוקה לניצחונות, לתארים, להישגים — גרמה לו להפגיז את חבריו לקבוצה בעלבונות מנטליים ולפעמים גם פיזיים. אבל ג'ורדן ידע שכדי להיות הכי טוב על המגרש, הוא חייב לפעמים להיות הכי רע בחדר ההלבשה, והוא לא זייף באף אימון, באף הכנה, באף משחק, באף פרסומת לנייקי, שאותה הפך לאימפריית הלבשה כמו שאף אחד לא עשה לאף מותג בעבר וגם לא יעשה בעתיד. הוא הפך את ה־NBA מהליגה הטובה ביותר למותג בינלאומי מהדהד כמו שאף כדורסלן לא עשה לפניו. ג'ורדן העיר מיליונים ברחבי היקום למשחקים בשעות מוזרות, רק כי הוא חיכה על הפרקט.

העובדה ש־17 שנה אחרי הפרישה מייקל ג'ורדן הוא עדיין הספורטאי המעניין ביותר בעולם, אומרת את הכל. בי לייק מייק.

לינוי בר גפן

מוחמד עלי הביא לזירה חידושים שלעיתים עמדו בסתירה מוחלטת לטכניקות ההגנה המקובלות: הוא החזיק את הכפפות שלו נמוך, הטה את גבו לאחור ונשא את ראשו גבוה גם כשהותקף כדי לא להפסיק לראות את היריב שלו לרגע. האוהדים תמיד יתווכחו מי היה המתאגרף הכבד הטוב בהיסטוריה — ג'ו לואיס או רוקי מרציאנו. שניהם היו מתאגרפים טובים מעלי, אבל אף אחד מהם לא זיעזע את העולם כמוהו.

מוחמד עלי | צילום: אי פי

כדי להיות אלוף בספורט צריך לנצח, אבל כדי להיות אלוף גדול צריך לדעת איך לתעל את הניצחונות להשפעה תרבותית רחבה יותר, להפוך למיתוס ולחלק מאתוס, להפוך לדימוי. האם יש איזשהו ספורטאי בהיסטוריה שעשה את זה כמו מוחמד עלי?

מוטת ההשפעה של עלי אדירה. כל מה ששחור ונוצץ כיום קיים בזכות החוצפה שעלי הציג לראשונה לעולם. טביעת האצבע שלו נמצאת בראפ ובהיפ־הופ, הסגנון השחצני והתיאטרלי של עלי ברא את גדול הקומיקאים השחורים ריצ'רד פריור וכמובן שגם ספורטאים אחרים חבים לו חוב גדול: מייקל ג'ורדן לא היה מרוויח מיליונים לולא עלי פילס את הדרך לתביעות שכר מופרזות. האיסלאם של קארים עבדול ג'באר לא היה מחליק בגרון האמריקאי בלי שעלי הציג קודם את דמות המוסלמי השחור החדש: לוחם בזירה ופציפיסט מחוצה לה.

בחושיו החדים עלי הבין בשלב מוקדם בחייו שספורט צריך להיות מבדר, דרמטי. מצפייה במתאבק הטווסי "גורג'ס ג'ורג'" הוא למד שאנשים יקנו כרטיסים כדי לראות ספורטאי מנצח, אבל אם המופע שלו מוצלח, הם ישלמו באותה מידת התלהבות כדי לראות אותו מפסיד. אף על פי שהגן על תאריו במשקל הכבד יותר מכל מתאגרף אחר, עלי גם הפסיד, אבל הוכיח את התיאוריה: אנשים שילמו הון כדי לראות את זה.

עינב שיף

בשנה הבאה הרגע הזה יחגוג יום הולדת 20. הטלוויזיה בחדר ההמתנה של הרופא הייתה דלוקה על הסיבוב הרביעי בווימבלדון. פיט סמפראס, אחרי ארבע זכיות רצופות, נגד רוג'ר פדרר. נער חולה (שפעת? דלקת גרון? מי זוכר ולמי אכפת) מחכה בעצבנות שהטבע יעשה את שלו: מלך הג'ונגל יטרוף את הכבשה הצעירה, השווייצרי עם השיער המתבדר ברוח. מקום 15 בדירוג, לא יותר מזה.

רוג'ר פדרר | צילום: אי פי אי

קשה לזכור איך נראה עולם הטניס לפני היום הזה. גם אם פדרר לא זכה באותו טורניר, אפשר היה להבין שהאדמה רועדת. משהו קורה. זה לא רק חילופי דורות, תהליך שקורה בכל תחום (מלבד, כנראה, בפוליטיקה הישראלית). זאת הארה: האיש הזה, עם החבטות האלגנטיות וקור הרוח המקפיא, האסתטיקה הרנסנסית ומנגד הכישרון להגיד כלום מחוץ למגרש, עומד לשנות הכל. 

פדרר הוא תופעה ספורטיבית חריגה. ווינר לא פחות ממייקל ג'ורדן, שהצליח להכניס תחת כנפיו גם את מי שאמורים לתעב אותו. אולי זה בגלל שהקיסרות שלו לא הייתה אבסולוטית עקב האיש־שאין־לומר־את־שמו ממיורקה. אולי בזכות העובדה שלפני ואחרי הכל, הטניס שלו קידם את מה שאין ממנו יותר מדי בעולם הזה: יופי טהור, שעומד בפני עצמו, בלתי ניתן לטינוף. 

כל זה, אגב, היה ניתן לדיון לפני הפרק הנוכחי והכי מרגש בקריירה שלו. מהקבר שלו בבית העלמין למלכים הוא קם לתחייה, ניצח את האיש־שאין־לומר־את־שמו בגמר של גראנד־סלאם, נלחם עד טיפת הלימון האחרונה שנשארה בו. הוא מבין שגם לו מצפה משחק כזה. הוא יהיה בתפקיד סמפראס ומישהו אחר ינסה להיכנס לנעליו. אבל כל מי שדמע בניצחונות והתפרק בהפסדים — מדובר בטניס, כן? - יודע את האמת: אף פעם לא יהיה עוד רוג'ר פדרר.

שנת 1958. אדסון ארנטס דו נסימנטו, המכונה פלה, מצורף לנבחרת ברזיל למסעה במונדיאל בשוודיה. ברזיל, שמונה שנים אחרי החוויה הטראומטית עם הפסד המונדיאל לאורגוואי בביתה, לא תלתה תקוות דווקא בילד בן 17. באופן טבעי, פלה גם ישב על הספסל בשני המשחקים הראשונים בשלב המוקדם. ואז, במשחק השלישי ונטול החשיבות, לכאורה, העניק המאמן ויסנטה פאולה הזדמנות לשחקנים מחליפים. אחד מהם היה פלה, שדווקא במשחק שאליו הגיעה ברזיל אדישה, חרת את מקומו בהיסטוריה של הכדורגל, כשבישל לוואווה את השער השני בניצחון 0:2 מול ברית־המועצות.

פלה | צילום: אי פי

פלה נתן לעולם ולמאמניו להבין שמעכשיו אי־אפשר יהיה להפריד אותו מההרכב של ברזיל, ובעצם גם לא את הכדור מרגליו. בחצי הגמר הבקיע שלושער מול צרפת, 2:5, ובגמר, בתוצאה דומה מול שוודיה, כבש צמד. השער הראשון התחיל כשהכדור דבוק לחזה שלו במגע של קסם, אחרי מסירה של דידי הנפלא, ואז פלה הקפיץ בסיבוב מעל שומרו והרשית, מסביר להמונים עד כמה הכדורגל יכול להיות מרהיב כשיש לך את הכישורים. כל זה לא קרה במשחק ברגליים יחפות בפאבלה, אלא בגמר מונדיאל, מעמד שמכריע ממתח והתרגשות גם את הגדולים ביותר.

לאחר 1958 יבואו עוד שתי זכיות במונדיאל עם ברזיל ויהפכו אותו לכדורגלן היחיד בהיסטוריה שזכה שלוש פעמים בגביע החשוב בתבל. פלה היה מושלם בכל היבט של משחק ההתקפה, כבש יותר מאלף שערים בקריירה ופשוט התעלל ביריבים על המגרש בתנועות בלתי נתפסות. יותר מכל אחד אחר, הוא גרם לעשרות מיליונים להתאהב בכדורגל, כשהוא מגלם בעצמו סיפור מרתק, אחרי שצמח מהעוני ומצחצוח נעליים כדי לרכוש ציוד ולשחק בכדור האהוב עליו. הוויכוח העתיק מי היה יותר גדול, פלה או מראדונה, מקבל במשאל הזה נוק־אאוט.

מקום 5: לאו מסי

לאו מסי הוא לא רק הכדורגלן הגדול בהיסטוריה. זה קל. אף אחד, מפלה דרך יוהאן לדייגו, לא מתקרב לקרסוליו. עבורי מדובר בספורטאי הגדול בהיסטוריה. וחתיכת חוצפה להגיד את זה! תראו את האייקונים העצומים בנבחרת שלנו: עלי, מראדונה, אואנס — דמויות שסחפו המונים ושינו את ההיסטוריה (כשלמרטינה או קארים אפילו לא נמצא מקום). מסי, לעומתם, לא אמר משפט מעניין אי פעם, כמעט אילם, על הקשת, ילד מבויש שאוהב לשחק כדורגל ופלייסטיישן, אפס השפעה חברתית. איך הכי גדול? והנה באים הטרולים: אבל אין לו מונדיאל! (כי בגיל 17 בחר בנבחרת ארגנטינה, ולא בספרד. פטריוט תמים).

לאו מסי | צילום: גטי אימג'ס

ובכל זאת. יש סיבה מדוע הננס מרוסאריו נקרא "חייזר". כי הוא חי לבדו במקום שאף ספורטאי אחר לא התקרב אליו: מעבר לגבולות הדמיון והפנטזיה. כל ילד משחק כדורגל. כל אחד מאיתנו חלם על הרגע הזה: דקה 90, התקפה אחרונה, אני עובר את כולם, אחד אחרי השני, משכיב את השוער, מתעכב לרגע על הקו. גול! עד שיום אחד נחת עלינו היצור המופלא הזה, והגשים את כל הפנטזיות היפהפיות שלנו, הרבה יותר, בקביעות. איך אמר חורחה ולדאנו? "אפילו מראדונה לא היה מראדונה כל הזמן. מסי הוא מראדונה, כל שבוע".

מסי הוא לא רק הפליימייקר הטוב בהיסטוריה, וגם החלוץ הטוב בהיסטוריה (מדהים: כמו סטף ולברון, בגוף אחד). הוא לא רק מיליון הישגים ושיאים דמיוניים. מעל הכל, מסי הוא התשובה שילדים ייתנו בעתיד לשאלה, "מה זה כדורגל?": הספורטאי שגרם הכי הרבה הנאה, להכי הרבה אנשים, בימי חיינו. ואל תחמיצו רגע ממה שנשאר. כי דבר כזה, ותכף אני בוכה, גם לא יחזור יותר.

יאיר קטן

גמר ריצת 100 מטר באירוע גדול הוא הרגע המזוקק ביותר עבור אוהד ספורט. בעצם, גם מי שלא צפה מעולם באתלטיקה יכול להיסחף בקלות אל תוך הטראנס, וכמו בסרטים, העיניים שלו מתערפלות במערבולת של היפנוזה והוא עובר חוויה רגשית מטורפת בפחות מעשר שניות. כשמוסיפים לכך שיא עולם, מקבלים קפיצות בלתי רציונליות מול המסך. כשמוסיפים לכך אדם שהחליט למתג את עצמו כדמות אגדית, ותמיד סיפק שואו־טיים בחיוך ענק — מקבלים את אוסיין בולט.

ישנם ספורטאי־על רבים שהכוכביות בעלות הקצוות המחודדים נדבקו אליהם כמו כדורי הקורונה המכוערים. הם סוחבים עליהם את עול הכישלון בזמן האמת, מיעוט התארים המשמעותיים. בולט הוא הדוגמה הקיצונית לצד השני — האיש שקיבל אנרגיות מחודשות בתחרויות הנחשבות ביותר, והבעיר אותן בתוצאות שנוגדות את ההיגיון.

אוסיין בולט | צילום: אי אף פי

כמעט כל מטאור ספורטיבי מתמודד עם כמות נכבדת של שונאים, בדרך כלל מהמחנה של היריב הגדול. אבל לא היה אף אחד שנתן פייט לבולט, ובהיעדר סיבה אמיתית למרירות, קשה מאוד שלא לאהוב אותו. הוא היה ההתגלמות של הספורטאי המחונן המודרני, שלא רק שלקח את המקצוע שלו דורות קדימה, אלא גם הבין את תפקידו כבדרן. וכמו בספרינטים, אף אחד לא ידע או יודע לעשות את זה כמוהו. המאשימים בשימוש בחומרים אסורים? בולט לא נתפס, ותמיד טען שהבטטות המיוחדות בכפר שלו בג'מייקה אחראיות לכוחות־העל שלו. אנחנו רוצים להאמין. אין לנו סיבה שלא. מגיע לעולם סופרמן אמיתי.

מייקל פלפס צריך לקטוף עוד מדליה אולימפית רק על הכמויות הפסיכיות שנאלץ לטחון בימי תחרות קריטיים. אגדה אורבנית כן או לא, זה התפריט: שלושה סנדוויצ'ים עם גבינה ותוספות, קערת שיבולת שועל, חמש חביתות, שלוש פרוסות פרנץ' טוסט, שלושה פנקייקס שוקולד. צהריים — חצי קילו פסטה, שני סנדוויצ'ים עם בשר וגבינה, אלף קלוריות במשקאות אנרגיה. ערב חפיף, רק עוד חצי קילו פסטה, מגש פיצה, ועוד אלף קלוריות במשקאות אנרגיה. לסגור על 12 אלף קלוריות ביום. שלא יטבע לנו באמצע, נו.

מייקל פלפס | צילום: אי פי אי

זה רק קוריוז, ברקע מאמץ פסיכי, סגפני, בלתי ניתן להבנה אנושית. שחייה תחרותית היא אולי הענף הסיזיפי והקשה מכל - רוכבי אופניים כנראה יתווכחו - מבחינה פיזית, ולא פחות מזה, נפשית. אינספור אימונים מונוטוניים על פני שנים, גיוס את האנרגיות הנדרשות, כוח רצון, כישלון הגוף, כשכל הזמן קופצים למים כרישונים צעירים שמריחים דם. ואז, מייקל פלפס: 16 שנות קריירה, ובשיאן שש אליפויות עולם וארבע אולימפיאדות, 37 שיאי עולם ו־28 מדליות אולימפיות, מתוכן 23 מזהב. תקראו שוב את השורה האחרונה. "לא ייאמן" זה אנדרסטיימנט.

היה לכל זה גם מחיר לא פשוט. פה תקרית של נהיגה בשכרות, שם קשקושי גראס, וקשה מאלה, התקפי חרדה ודיכאון, שפלפס חלק איתנו. האל המוזהב מהמים הכחולים היה אמיץ מספיק כדי להודות: גם אני בן אדם. גם אני חלש לפעמים. גם אני צריך עזרה. רק על זה, היינו מעניקים לו את המדליה הכי יקרה.

בסרטים ובסדרות יש את הרגע הזה, שבו הגיבור נשאל על ידי מישהו חכם אם הוא רוצה לנצח או ליהנות. מבחינתו של דייגו מראדונה זאת לא הייתה דילמה. אם תסתכלו בסרטונים שמאגדים אינספור מהלכים מדהימים שלו, תגלו שהרבה מהם לא הסתיימו בשער או בבישול. זאת יכולה להיות מסירת עקב מופרכת, השחלה משפילה בין הרגליים ליד דגל הקרן וגם עצירה של הכדור באמצעות הישבן. האם הכל היה תכליתי? ברור שלא. אבל האם זה גרם לנו לחייך ולשמוח? בוודאי שכן. 

דייגו ארמנדו מראדונה | צילום: גטי אימג'ס

כשהכיף התחבר עם הרעב, זה נראה כאילו מראדונה גבוה הרבה יותר מהסנטימטרים שאלוהים (האמיתי) העניק לו. התנועה שלו הייתה כל כך חלקה ואלגנטית, עד שהיא ניטרלה ממדים פיזיים שרחוקים מלהזכיר את הטורסו המושלם של האלילים העכשוויים. במונדיאל 86', כשהוא לקח את הכדור ובישר לנבחרת אנגליה שהיא תראה אותו שוב אולי בגביע העולם הבא, זה לא קרה נגד חוקי הטבע: מראדונה היה הטבע בכבודו ובעצמו. 

אולם מראדונה לא ידע להפריד בין הרוקסטאר הכי גדול שדרך על המגרש והאדם שהיה מחוצה לו. הסמים והסקנדלים הם חלק בלתי נפרד מהאישיות הכובשת, שלכדה בתוכה גם אגדת דיסני וגם טרגדיה ארגנטינאית. במקרה שלו, נדמה שלא הייתה אפשרות אחרת. ובכל אופן קשה שלא לסלוח למראדונה. לא רק בגלל הברק וההישגים, אלא כי חדוות המשחק הילדותית שלו תמיד מזכירה לכולנו: פשוט אין על כדורגל.  

אולימפיאדת מונטריאול, 1976. ילדה יפה מרומניה, בת 14 ושמונה חודשים, יוצאת לתרגיל התעמלות על המקבילים המדורגים. כשהיא תנחת על הקרקע, בצורה קומנצ'ית כל כך מוקפדת, האדמה תרעד. בהתחלה ריחפה באולם תחושה של חוסר ודאות. שעון התוצאות הראה לקומנצ'י באופן מוזר את הספרה 1, כי איש בצוותים הטכניים לא האמין שאפשר בכלל להגיע לציון המושלם, 10, כפי שהחליטו השופטים. העולם שיפשף את עיניו בחוסר אמון: בפעם הראשונה בהיסטוריה מצליחה מתעמלת להתעלות מעל כל ניואנס אפשרי ולזכות בעשירייה, עגולה, שלמה. בבת אחת, קומנצ'י הפכה לסמל לגבול יכולתו של האדם.

נדיה קומנצ'י | צילום: אי פי

מפגן השלמות של קומנצ'י לא נעצר שם והיא קיבלה עוד שש פעמים את הציון 10 באותה אולימפיאדה, שאותה סיימה עם שלוש מדליות זהב, אחת כסף ואחת ארד. היא השתתפה גם באולמיפיאדת מוסקבה בשנת 1980 וזכתה בשתי מדליות זהב ובשתיים מכסף. בהמשך ערקה מרומניה של צ'אושסקו לארצות־הברית ובכך השלימה עוד פרק בסיפור המרתק שלה. הסיפורים האפלים על מה שעברה לכאורה במולדתה כדי להגיע לאותה שלמות, לרבות ההתנהלות מול מאמנה בלה קרולי, עדיין נותרו חסויים בחסות המשטר הקומוניסטי ההוא. גם להם יש חלק במיתוס.

היו מתעמלות טובות כנראה מנדיה קומנצ'י, למשל סימון ביילס האמריקאית שכמעט נכנסה לרשימה שלנו, אבל אף אחת לעולם לא תהיה אייקון כמוה.

מקום 10: ג'סי אוונס

מעט מאוד פעמים מזמנת ההיסטוריה פגישה כזאת. היטלר ביציעי האצטדיון האולימפי בברלין, 1936, כשברקע תורת הגזע, לקראת הטירוף העתיד כמעט לכלות את העולם. על המסלול ג'סי אוונס, אתלט בן 22, אמריקאי, שחור. בסופה של ההתנגשות בין המפלצת הגזענית הגדולה בהיסטוריה ליליד אלבמה שצמח מעוני קשה, התנפצו התיאוריות הנאציות על עליונות הגזע הארי. אוונס לא רק ניצח את היטלר בביתו, ולפי המיתוס גרם לצורר הנאצי לעזוב את האצטדיון בכעס, הוא גם רשם הישג פנטסטי שהחזיק כמעט 50 שנה: האתלט הראשון בהיסטוריה שזכה בארבע מדליות זהב, ריצות 100 מטר, 200 מטר, שליחים ל־100 מטר עם הנבחרת האמריקאית ובקפיצה לרוחק. בבת אחת הפך אוונס לאייקון עולמי מהדהד, לסמל במאבק השחורים לשוויון.

ג'סי אוונס | צילום: אי פי

הוא עצמו סבל מהגזענות שנים ארוכות. כשלמד באוניברסיטה של אוהיו, עבר את ההשפלות שהיו שמורות לשחורים וכשהשתתף בנסיעות נבחרת האוניברסיטה חויב לאכול במסעדות לשחורים בלבד ולן באכסניות לשחורים בלבד. במקביל עבד כמפעיל מעליות למימון לימודיו. אבל על המסלול לא היה כמוהו: לפני אולימפיאדת ברלין הופיע בתחרות באן־ארבור, מישיגן, קבע שלושה שיאי עולם והשווה אחר תוך 45 דקות, במה שנחשב לשעה הגדולה בתולדות הספורט. הוא קבע אז שיא ב־200 מטר, השווה את השיא ב־100 מטר, סייע לנבחרת האמריקנית לקבוע שיא עולמי במירוץ שליחים 4X100 והפך לאדם הראשון שניתר ליותר משמונה מטרים בקפיצה לרוחק, 8.13 מטר, שיא שהחזיק מעמד 25 שנה. אחרי האולימפיאדה, אוונס עדיין התמודד עם חוקים גזעניים בארה"ב ונאלץ להתפרנס למחייתו במרוצים משפילים נגד כלבים וסוסים. רק בעשור האחרון לחייו זכה להכרה המגיעה לו, אבל העישון הכריע אותו בגיל 66. מומחים שניתחו את תוצאותיו העריכו כי בציוד משוכלל ובמסלולים נוחים יותר, היה אוונס מאיים גם על השיאים המודרניים יותר. את השיא הגדול ביותר הוא ממילא השיג מול היטלר.

בספטמבר הקרוב תהיה סרינה וויליאמס בת 39, אמא לילדה בת שלוש שנולדה אחרי לידה קשה שהציבה אותה בסכנת חיים של ממש. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה סרינה כמעט מתה. ב־2010 עברה ניתוח חירום בעקבות קריש דם שהגיע מהרגל לריאות. עוד יום אחד, אמרו לה הרופאים, היה מאוחר מדי. בשני המקרים היא חזרה לשחק טניס ברגע שהייתה מסוגלת פיזית. 

סרינה וויליאמס | צילום: אי פי אי

אין דרך הגיונית להסביר את זה. סרינה לא צריכה את הכסף, היא לא צריכה את הפרסום או את הלחץ שמגיע איתו, יש לה 23 תוארי גראנד־סלאם. הדבר היחיד שאין לה עדיין זה התואר ה־24, שיא ששייך למרגרט קורט משנות ה־60, והיא לא באמת זקוקה לו כדי להוכיח שהיא הגדולה בהיסטוריה. זה לא נתון לוויכוח. היא צריכה את התואר הזה רק בשביל עצמה, כדי להשלים את המשימה שהחלה כשהייתה ילדה בת חמש בקומפטון שבשולי לוס־אנג'לס, מתאמנת על מגרשים שהיה צריך לנקות אותם ממזרקי סמים. 

"אף פעם אל תיתני להם לראות אותך בוכה", אמר לה אבא ריצ'רד, כשבטורנירי ילדות היו קוראים לה "קוף". אז במקום לבכות היא פשוט שינתה את המשחק, ניצחה שוב ושוב ושוב, הופכת על הדרך להרבה יותר מאשר הטניסאית הגדולה אי פעם. ווילט צ'מברליין ביכולת, מוחמד עלי בגאווה השחורה, בילי ג'ין קינג באומץ החברתי, ג'קי רובינסון בחשיבות ההיסטורית ומיתוס שיחיה הרבה אחרי סרינה וויליאמס.

אחרי אולימפיאדת לוס־אנג'לס 1984, שבה זכה קרל לואיס בארבע מדליות זהב והשווה את הישגו של ג'סי אוונס מ־1936, אמר מנהלו האישי: "עכשיו הוא יהיה גדול כמו מייקל ג'קסון". זה לא קרה. קרל לואיס האדם מעולם לא השיג את ההצלחה הפיננסית ואהבת הקהל הראויה למי שזכה בתשע מדליות זהב בארבע אולימפיאדות ונבחר ל"אתלט המאה ה־20". 

קרל לואיס | צילום: גטי אימג'ס

זה קרה בעיקר כי קרל לואיס הקדים את זמנו. הארוגנטיות שגרמה לתקשורת האמריקאית של שנות ה־80 לכנות אותו, "שחצן, שטחי ומלא בעצמו", הייתה הופכת אותו היום לכוכב מדיה חברתית. היחס המזלזל שלו כלפי קולגות היה מתקבל על ידי צופי 'הריקוד האחרון' כרע הכרחי עבור מי שרוצה להיות הגדול מכולם. הלבוש הססגוני והשמועות על נטיותיו המיניות, שגרמו לתקשורת של האייטיז להעליב אותו בכינויים הומופוביים והרחיקו ממנו מותגי ענק, היו הופכים אותו היום מטרה לקמפייני פרסום עתירי מיליונים. 

מה שכן נכון גם אז וגם היום, זה שלא היה מראה מרהיב יותר על מסלול האתלטיקה מאשר קרל לואיס רץ או קופץ לרוחק. גו זקוף, ראש מורם, צעדי איילה, נראה כאילו כלל לא מתאמץ כשהמתחרים משני צדדיו מחרחרים כל הדרך להפסד. עוצר נשימה ממש לפנטז עכשיו איך הייתה נראית היריבות בין אוסיין בולט לקרל לואיס, אבל אף אחד לא יכול לקבוע מתי הוא ייוולד, וקרל לואיס, האתלט הגדול בהיסטוריה, נולד מוקדם מדי. 

פעמים רבות מתארים ספורטאי־על באמצעות מילים וביטויים המבדילים אותם מבני אדם "רגילים". כמו שמייקל ג'ורדן הפך לאלוהים או שללאו מסי אוהבים לקרוא חייזר, מישהו מכוכב אחר. יש קבוצת חלומות ויש ספורטאים מהאגדות, רחוקים כאילו מהעולם האמיתי. כריסטיאנו רונאלדו הוא בן אנוש, וזה בדיוק מה שהופך אותו לספורטאי כה גדול.

רונאלדו | צילום: אי אף פי

כמו לכל ספורטאי מצליח ברור שלרונאלדו יש כישרון מולד, אבל זה לא הקסם המאפיין אחרים שהוביל להצלחתו אלא דווקא לקיחת פרמטרים מוכרים, פעולות ידועות וביצוען ברמה מקסימלית. זו לא הגנטיקה שסידרה לו מרכז כובד נמוך, כמו לכדורגלנים אחרים, אלא אלף כפיפות הבטן היומיות שהגדילו את טווח הניתור שלו לשמיים. אותה עבודה סיזיפית, שלא תמיד מסתדרת עם התדמית שלו, איפשרה לרונאלדו גם להמציא עצמו מחדש לאורך הקריירה. בימי הגדולה הראשונים הוא היה שחקן אגף שמבצע טריקים עם הכדור, אבל בהמשך הפך לסקורר ששולט ברחבה. יש שיגידו הסקורר הגדול אי פעם.

רונאלדו, בניגוד לספורטאים אחרים, לא הצליח רק בקבוצה אחת אלא הראה שאפשר להיות בצמרת בכמה מקומות, בכמה מדינות, כולל בנבחרת פורטוגל שאותה לקח לזכייה באליפות אירופה. יש לו גם חמש זכיות בליגת האלופות, מספר דומה של הנפות כדור הזהב, הפרס לשחקן הטוב בעולם שמחולק בכל שנה, והכי חשוב 725 שערים בכל המסגרות. 725 חגיגות, שכל אחת מהן נראתה כאילו מדובר בפעם הראשונה בקריירה.

אדן זינוק. שפם יבש, פוני שחור, ספידו פסים כוכבים, כתפיים רחבות. קפיצה. תנועות מהירות, חלקות, הרמוניה בין גוף למים. פה פתוח נואש לחמצן, רגליים מייצרות קצף, זרועות מובילות למטרה. נגיעה בקיר. שפם רטוב. מבט לאחור. יתר המתחרים מעבר לאופק. פודיום. חיוך ממזרי. מדליה מנצנצת. עוד אחת. ועוד־ועוד־ועוד. מצטופפות על החזה. מתחרות על עדשות הצלמים.

מארק ספיץ | צילום: אי אף פי

זיכרונות ממוח ספוגי.

רגע, מרק ספיץ עוד שחה בשחור־לבן או שכבר היה צבע? יוטיוב.

צבע. אולימפיאדת מינכן 1972.

אדן... קפיצה... רגליים... קצף... נגיעה... פודיום... זהב... עוד זהב... אז המוח לא כזה ספוגי.

גיליון הציונים שלו באירוע: שבעה משחים. שבע מדליות זהב. שבעה שיאים עולמיים. 14 ידיים מנופפות לקהל (שחי לא מגולח). ענפים: חתירה, פרפר. סיבת ההיעדרות מטקס הסיום: הוברח בעקבות רצח 11 הספורטאים הישראלים.

ויקיפדיה. נולד 1950. ארה"ב. יהודי. בגיל 15 השתתף במכביה. בריכת גלית ביד אליהו. למקסיקו 1968 הגיע כאלוף עולם, פינטז על מכרה זהב. במציאות לקח רק שתיים מוזהבות, בשליחים. ביחידים גירד כסף וארד. תקלה. התעצבן. במינכן תיקן. מיד אחר כך פרש; רצה קמפיינים, ואולימפיאדות הוגבלו אז לחובבנים. כעבור שנתיים פגש שוב את ספרת המזל שבע. הפעם בצורת מיליוני הדולרים שהצטברו בחשבונו. לקראת ברצלונה 1992, בן 41, ניסה קאמבק ונכשל במבחנים. ברור, בא בלי השפם.

אחריו הגיע מייקל פלפס. שבר לו ב־2008 את השיא עם שמונה זהב באולימפיאדה אחת. אבל פלפס זה לא בן אנוש, זו מכונה. ועוד עם חליפת חלל מימית. אין כמו ספידו פסים כוכבים.

לפי המספר על החזה של לברון ג’יימס, גם לו ברור שמייקל ג’ורדן ראוי להיות מעליו בכל דירוג של ספורטאי־על. אחרת אחד כמוהו כבר היה יודע איך מסירים מהגופייה את ה־23 הזה, שהדביק עליה כשהיה ילד והעריץ מישהו.

מבחינת כדורסל טהור, ‘הריקוד האחרון’ הוכיח סופית את העליונות של מייקל. לברון חזק יותר פיזית, מסוגל לשחק בחמש עמדות, השיג מספרים מפלצתיים ולקח אליפויות במו כתפיו. בקיצור, אין לו מה ללמוד מאף אחד, חוץ מאחד שרקד כל הדרך לשלמות.

לברון ג'יימס | צילום: אי אף פי

גם בנאמנות למועדון האייקון של שיקגו גובר על הנווד של מיאמי־קליבלנד־לייקרס, בשיווק הוא לוקח אותו בהליכה (איפה נייקי הייתה לפני אייר ג’ורדן ואיפה היא היום) ובטיימינג זה לא כוחות (“מהר, חייבים לשדר את הסדרה לפני ש’ידיעות אחרונות’ קובעים את הדירוג”).

באלמנט המנהיגות בענף הם כבר יותר מתקרבים, ג’ורדן תוך דריכה על כל מי שעומד בדרכו, ולפעמים גם לצידו; ג’יימס יותר מעודן, אם לא שואלים את דייויד בלאט.

אבל יש סעיף אחד שבו לברון מביס כמעט על האפס, ושגם בזכותו התברג כאן לטופ 15: מעורבות פוליטית חברתית. כשפתח באוהיו בית ספר לילדים בסיכון אמר שהרגע הזה יותר חשוב לו מהישגיו הספורטיביים. בכל הזדמנות הוא מדבר בקול נמוך ורועם למען אחיו, וכשצריך, גם חובש קפוצ’ון לזכר צעיר בצבע מסוים שנורה על ידי שוטר בצבע ההפוך. לכן בבית הלבן של הנשיא הנוכחי הוא אורח בלתי רצוי (ובלתי רוצה). לג’ורדן, מנגד, תמיד יזכרו את “גם רפובליקנים קונים נעליים” כשהסביר למה לא הביע תמיכה במועמד שחור לסנאט שהתמודד מול גזען לבן. יש שיגידו כי ההבדל נובע מהתקופה שבה מייקל היה סופרסטאר. אחרים יאמרו שזה האופי.

דבר אחד ברור. מייקל ג’ורדן לעולם לא יהיה נשיא ארצות־הברית. לברון ג’יימס עוד עשוי להגיע לבית הלבן כמארח.