"להגדיר את הילדים שלי כחסרי דת זה טירוף. מגיל אפס היה חשוב לי מאוד שהם יגדלו כיהודים תוך חיבור למסורת ולתרבות. הבנים עברו כמובן ברית מילה על ידי מוהל אורתודוקסי", אומר בביטחון ד"ר סת' גוטרמן, 52, כשהוא יושב בביתו בזכרון יעקב, מוקף בשלושת ילדיו שרית, נדב ומתאי. הוא עצמו יהודי, ילדיו – לפי הרבנות פה ומשרד הפנים – לא. אבסורד ישראלי.
בימים אלו כדאי לזכור שחג השבועות אינו רק חג הקציר, חג מתן תורה או חג עוגות הגבינה. גיבורת החג היא רות המואבייה שבחרה ללכת אחרי נעמי חמותה ולהתגייר. גם בימינו יש גיבורים כרות, שלמרות כל המכשולים והמחסומים מתעקשים לומר: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי".
לפני שנה וחצי עלו סת' וילדיו ארצה משיקגו. השמחה על הגשמת חלום העלייה נמהלה באכזבה ובתסכול, כשבמרשם האוכלוסין נרשמו שרית, נדב ומתאי כחסרי דת. הילדים, שנולדו לסת' בהליך פונדקאי והיום שלושתם בני תשע, התחנכו מגיל אפס במוסדות יהודיים. סת', רופא מנתח במקצועו, מנהל בית כשר. המשפחה שומרת שבת והייתה פעילה בקהילה היהודית־אורתודוקסית בשיקגו. "ניסיתי להתחיל הליך גיור עוד באמריקה, אבל בשיקגו בית הדין משותף לכל הזרמים. בין השאר גם הרב של קהילת חב"ד יושב שם, והוא התנגד לגייר את הילדים", הוא מסביר.
כמו ילדיו של סת', חיים בישראל כ־20 אלף ילדים מאומצים לא יהודים. לצידם עוד אלפי ילדים שנולדו בהליך פונדקאי בחו"ל, ועוד עשרות אלפים שנולדו בארץ להורים שעלו ארצה מכוח חוק השבות אף שאינם יהודים על פי ההלכה. מבחינה הלכתית דווקא גיור קטינים יכול להיעשות בקלות רבה יותר לפני גיל בר־מצווה, שכן לפי חלק מהדעות הוא אינו מחייב שמירת מצוות מלאה. במקום לנצל את חלון ההזדמנויות הזה ולדאוג ליהדותם של הדורות הבאים, בישראל דווקא מחמירים ומקשיחים מאוד את גיור הילדים. גם כשמדובר באב ובאם הנשואים כהלכה שהביאו ילד בהליך פונדקאי או באימוץ, עוברים ההורים מסכת ייסורים ומחויבים לשמור מצוות באופן מלא.
במקרה של סת' שמירת מצוות אינה הבעיה, אך מאחר שהוא אינו נשוי, המסלול דרך הרבנות נחסם. "אין לזה שום בסיס הלכתי. בעיניי מדובר באבסורד ועוול", אומר סת'. לטענת מבקריה הרבים של הרבנות, במסווה של החלטה הלכתית זוהי עוד דרך של המוסד להילחם במבנים שונים של משפחה, בדגש על משפחות להט"ביות ומשפחות יחידניות.
מדוברות הרבנות הראשית הפנו אותנו לבקש תגובה ממערך הגיור. בדוברות מערך הגיור שלחו אותנו שוב אל הרבנות בטענה ש"מערך הגיור פועל לפי הנחיות של הרבנות הראשית ושל נשיא בית הדין הגדול. יש לפנות אליהם על מנת שיסבירו את ההנחיה. מדובר בהנחיה ותיקה שקבע הראשון לציון הרב שלמה עמאר ואושרה על ידי נשיאי בית הדין שבאו אחריו".
גודלו על ידי כל שיקגו
שנים חלם סת' להקים משפחה. במשך תשע שנים ניסה להביא לעולם ילדים יחד עם בת זוגו. היריון אחרי היריון הסתיימו בהפלה, טיפול פוריות אחרי טיפול הסתיימו במפלה. "בתחילת העשור החמישי לחיי, בגיל שבו כבר אמורה להיות משפחה, מצאתי את עצמי לבד, בלי אישה ובלי ילדים. החלטתי לא לוותר. אימוץ בסיטואציה כזו הוא מאוד בעייתי. התחלתי לברר על האפשרות של תרומת ביצית ופונדקאות. יש בארה"ב הרבה נשים נוצריות שמוכנות מטעמים של חסד להיות פונדקאיות. תוך כדי ההיריון הראשון שצלח, התחלתי בהליך נוסף, עם פונדקאית אחרת. גם כי ידעתי שזה הליך מסובך עם הרבה קשיים, וגם כי ידעתי שאני רוצה לפחות שני ילדים. וכך יצא שבדיוק ביום שבו נולדה שרית מאם פונדקאית אחת, התקיים הליך ההפריה עם פונדקאית אחרת. כעבור כמה שבועות, בבדיקת אולטרסאונד, התברר שמדובר בתאומים. תוך פחות משנה מצאתי את עצמי עם שלושה תינוקות".
ואיך באמת רופא מנתח שחי לבדו מגדל שלושה ילדים לבד?
"אומרים שצריך כפר שלם בשביל לגדל ילד, אז בשביל לגדל שלישייה צריך עיר. במקרה שלנו אפשר לומר שכל שיקגו גידלה אותם", הוא צוחק. "הגידול של שרית היה בהתחלה קל מאוד. היית תינוקת משעממת", הוא אומר בחיוך לבת שיושבת לידו. "בגיל חודשיים, היא כבר ישנה לילה שלם. כשהייתה בת חצי שנה טסתי איתה לישראל לבר־מצווה של קרוב משפחה. בנתב"ג עיכבו אותנו במשך כשעה. הם לא הבינו מי זה הגבר שטס לבד עם תינוקת. רק אחרי שדיברו עם הרב של הקהילה שלי שיחררו אותנו.
"כשחזרנו לשיקגו נולדו התאומים ומצאתי את עצמי עם שלושה תינוקות. ההורים שלי גרים בעיר אחרת, כך שלא יכלו לעזור באופן קבוע. עד שהיו בני ארבע העסקתי צוות שלם כדי לעמוד במשימת הטיפול בילדים: שתי בייביסיטריות, ועוד שתי נשים שהיו אחראיות על הניקיונות והבישולים וערימות הכביסה. בשיקגו קר מאוד, אז לובשים הרבה בגדים. בנוסף העסקתי מנהל משק בית שהיה אחראי על קניות ואחזקת הבית. מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה להיות משמעותי בחיים של הילדים אני חייב לפנות את עצמי מעיסוקים אחרים. הקפדתי להיות איתם בכל השכמה ובארוחות הבוקר וגם בארוחות ערב ובהשכבה. הסתובבתי עם עגלת תאומים. שני הבנים שכבו במושבים עצמם ושרית ישבה למעלה על הידית".
כאשר החלום להקמת משפחה הוגשם, החל סת' לחשוב על החלום הבא – לעלות לישראל. "מגיל שלושה חודשים התאומים כבר הלכו לגן של הקהילה. החלטתי לשלוח את שלושתם לבית ספר ישראלי בשיקגו, שבו כל המורים הם ישראלים והשיעורים מועברים בעברית. היה לי בעיקר חשוב שהילדים יידעו את השפה ויהיה להם יותר קל כשנעלה ארצה. עכשיו הילדים מדברים עברית יותר טוב ממני".
תהליך העלייה לא היה פשוט. "בהתחלה התקשיתי למצוא מסמכים שהוכיחו שאמי יהודייה. הרשויות בישראל ביקשו במקום זה מכתב משני חברים ומכתב מרב הקהילה שמוכיח שייכות רבת־שנים לקהילה דתית. לצד החיבור שלי לקהילה האורתודוקסית הרגילה בשיקגו, הייתי גם פעיל מאוד בקהילת חב"ד. תרמתי להם הרבה כספים כי מאוד אהבתי את הפעילות שלהם בתחום של הוראת יהדות לילדים. בתחום הזה אין להם מתחרים. בסופו של דבר התאכזבתי מאוד מהרב של חב"ד. לא ביקשתי ממנו לשקר. ביקשתי ממנו לכתוב את האמת במכתב, שיש לי קשר ארוך שנים עם הקהילה שהוא עומד בראשה, ובכל זאת הוא סירב. בסופו של דבר הרב של הקהילה האורתודוקסית הסכים לכתוב לי מכתב שמוכיח שייכות לקהילה".
סת' כאמור נרשם בישראל כיהודי, אבל ילדיו הוגדרו כחסרי דת, וכעת הוא פועל ללא הפסק לתקן את המצב. "ישבתי עם רב הקהילה שלי בשיקגו והוא סיפר לי על הרב שאול פרבר, שמלווה אנשים כמוני בתהליך דרך הארגון 'גיור כהלכה' שהוא ממייסדיו. באחד הביקורים שלנו בארץ לפני העלייה נפגשתי איתו. הוא פרש בפניי את כל האופציות, והבטיח ללוות אותנו בכל מסלול שנרצה. בחרנו בגיור הפרטי של 'גיור כהלכה', כי הבנו לצערנו שבמקרה שלנו הסיכוי ברבנות שואף לאפס כי בתנאי הסף שלהם אב יחידני לא יכול לגייר את ילדיו.
"אבל גם ב'גיור כהלכה' יש תנאים: הבית צריך לשמור שבת וכשרות, הילדים צריכים לגדול במסגרת חינוך דתית ועוד. התחברנו לקהילה מקסימה פה בזכרון ואנחנו כמובן שומרים שבת וכשרות והילדים לומדים בבית ספר דתי. לפני כחודשיים הוזמנו לבית הדין של הארגון. פגשנו רבנים מאוד חמים. מבחינתנו אחרי תקופה שבה הרגשנו דחייה מצד רבנים, זה היה תהליך מקרב ומתקן. הם שאלו אותנו כל מיני שאלות ואחרי זה שרית ונדב עברו את הטבילה במקווה בקלות. נדב כל כך התלהב שהוא נשאר איזה שתי דקות מתחת למים. למתאי היה קשה עם הרעיון של המקווה. אז הוא עבר את הטבילה רק אתמול, אחרי שהרגיש מוכן לתהליך. היום הילדים שלי יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית. אם לא היינו פוגשים את הרב פרבר, בלית ברירה הייתי מגייר את הילדים בגיור רפורמי או קונסרבטיבי".
אחרי שלב הגיור הפרטי מתכונן גוטרמן לצעד הבא, שהוא פנייה לבית המשפט הישראלי, על מנת לשנות את הרישום של הילדים מחסרי דת ליהודים. אף שמדובר בגיור פרטי שהרבנות הראשית אינה מכירה בו, הליך כזה אפשרי. "אנחנו גיירנו כ'גיור כהלכה' עד היום כאלף איש, מרביתם ילדים", אומר הרב שאול פרבר, יו"ר עמותת "עתים" שמלווה גרים וממייסדי תוכנית "גיור כהלכה". "מתוך אלה שהתגיירו דרכנו יש כבר כ־60 איש שהצליחו אחרי הליך משפטי לשנות את הרישום שלהם מחסרי דת ליהודים, ולזכות באזרחות ישראלית. גם משפחת גוטרמן תתחיל בקרוב בהליך ואני מאמין שהם יצליחו. אין שום סיבה שמדינת ישראל לא תכיר בילדים האלה כיהודים. המודל שיצרנו ב'גיור כהלכה' איפשר למאות משפחות לגייר את ילדיהן, בייחוד אלה שעלו לארץ עם נפילת מסך הברזל, ולהם שייכות וזהות יהודית חזקה. וישראל צריכה לתת פתרון אמיתי לאותם 400 אלף עולים חדשים שחיים עם זהות יהודית וישראלית למרות שאינם יהודים על פי ההלכה. בתקופה שבה ניכרת התרופפות בחיבור של הקהילות בעולם ליהדות, אנחנו ב'עתים' וב'גיור כהלכה' מבקשים להוות להם מענה, ולעצב כאן מדינה בעלת זהות יהודית מכילה, קשובה ומכבדת".
לרפא את העוול
המפגש עם סת' וילדיו נערך בחצר ביתם בזכרון יעקב. רוב השיחה מתקיימת באנגלית. העברית של האב עוד צולעת. גם הבנים עוד מתקשים לדבר שוטף, לבד משרית שמדברת עברית מצוינת. זה כמובן משפיע על הקליטה שלה. "יש לי הרבה חברות ישראליות", מספרת שרית. "אני אוהבת את החיים פה. אוהבת את מזג האוויר החם, למרות שאני מתגעגעת גם לשלג של שיקגו. אני גם מאוד אוהבת את הים. אנחנו גרים קרוב אליו והולכים לשם הרבה ובעיקר אני אוהבת את זה שיש כאן כל כך הרבה פרחים יפים".
מה תרצי להיות כשתהי גדולה?
"אני רוצה להיות כמו אבא, רופאה"
אצל הבנים הקליטה מאתגרת יותר. "אני רוצה לחזור לשיקגו", מצהיר נדב. "הישראלים לא מתייחסים אליי יפה. יש לי בעיקר חברים שהם כמוני, עולים חדשים". נדב עוד לא יודע מה יהיה כשיהיה גדול, אבל כבר היום הוא עסוק עד מעל הראש במחשבים. "גם אני רוצה לחזור לשיקגו", מצטרף מתאי. "חם פה בישראל. בשיקגו נעים יותר, הכל גדול יותר ויש הרבה מה לעשות. פה גם לא טוב לי בבית הספר". מתאי מתכוון להיות מהנדס. אין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לפרק ולהרכיב מכשירים. בשיעור פסנתר הראשון שלמד, הוא סירב לגעת בקלידים לפני שבחן לעומק כיצד פועל כלי הנגינה. "ברוך השם שלושת הילדים מוכשרים מאוד", אומר האב ומסרב להתרגש מנס המרד שמולו. "נכון שלנדב ולמתאי הייתה תקופה יותר טובה לפני הקורונה, ואני מאמין שהטוב עוד לפניהם".
גם לאב עצמו הקליטה לא קלה. הוא אינו עובד כרופא בישראל אלא ממשיך לנהל את עסקיו בשיקגו. "לפני כמה שנים הקמתי חברה ורכשנו ארבעה בתי חולים קטנים. כרופא ראיתי את הקלקולים של המערכת בארה"ב מבפנים, שהגיעו לשיאם במשבר הקורונה הנורא שחווים שם. עוד לפני המגפה, גורם המוות השלישי שם, אחרי בעיות לב וסרטן, הוא טעויות של המערכת הרפואית. ניסיתי לתקן מלמטה־למעלה, אבל אף אחד לא מקשיב לרופאים. בסוף הבנתי שאין ברירה אלא לתקן מלמעלה־למטה. זה מה שאנחנו מנסים לעשות בבתי החולים שלנו. אנחנו מתכוננים כעת לרכוש בית חולים גדול בארה"ב. הייתי מאוד רוצה לרכוש גם בית חולים בישראל, אבל בגלל המחסום של השפה, זה בעייתי. אולי בעתיד. בכל מקרה אני מאושר להיות חלק מהחברה הישראלית. ובעיקר אני מאושר מכך שהילדים שלי הם חלק מהעם היהודי. אני מאוד מקווה שיגיע היום שבו גם הרבנות הראשית תכיר ביהדותם".
