ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אילנה ברנשטיין (מימין) ואורלי אזולאי
    המוסף לשבת • 27.05.2020
    אחותי כלה
    הן חלקו חדר אחד עד גיל ההתבגרות, ספגו מאביהן שאנסונים וג'ז, נדבקו זו מזו בתשוקה למילים, וכשהתמודדו עם גידול ילדיהן שמעו מאמן את אותו משפט אלמותי: "דברי לעצמך" | עכשיו כלת פרס ספיר הטרייה, הסופרת אילנה ברנשטיין, מתיישבת לשיחה חגיגית עם אחותה, עיתונאית "ידיעות אחרונות" אורלי אזולאי על האושר ברגע ההכרזה, על האם שרצתה שיהיו מורות, על המוצא המזרחי שהאב ניסה להסתיר, ועל איך משלוש בנות (כולל אחותן הקטנה) יצאו שלוש כותבות: "צריך לבדוק במעבדה את החלב שינקנו"
    אורלי אזולאי

    אחות שלי, הסופרת אילנה ברנשטיין, ישבה אל שולחן הכתיבה במבואה לדירתה היפה, לבושה בחולצה לבנה ומשקפי ראייה בצבע תואם, וחיכתה לבשורה. בדרך כלל, כשהיא מחכה להודעות חשובות, היא שרועה על הספה במרכז הסלון, בתנוחה של חצי ישיבה שתמיד הפליאה אותי, כי כך נהגה לכתוב את ספריה. אבל באותו אחר הצהריים לפני כשלושה שבועות, בציפייה להודעה האם זכתה בפרס ספיר, היא בחרה לשבת אל שולחן הכתיבה העתיק, שמעליו ממוסגרים תצלומים קטנים בשחור לבן של ההורים שלנו בתחפושות שונות. האיחוד הפורימי הזה של ההורים, שתמיד העלה חיוך על פניי, הולם את הדירה שלה, שנמצאת אמנם בלב תל־אביב אבל מזכירה סלונים של אמנים בגדה השמאלית בפריז.

     

    היה משהו מיוחד גם באופן החגיגי שבו בחרה להתלבש. אולי ידעה שזה הולך להיות לילה של ניצחון. בדרך כלל לבושה מוקפד, בגוונים של שחור ואפור. אמא שלנו הייתה אומרת שהיא נראית כאילו יצאה מז'ורנל, מ"ווג", והחברים שלנו אהבו לומר כי סגנון לבוש כזה יש רק לדיאן קיטון בסרטים. את ההודעה הזאת, ההכרה בקול הנדיר שלה כסופרת, החליטה לקבל בלבן.

     

    יחד איתה היו בבית ילדיה, עינה וגילי. בתה הבכורה, טליה, מתגוררת בניו־יורק והייתה נוכחת באמצעות הפייס־טיים, וכל המשפחה הענפה, המפוזרת ברחבי העולם, המתינה בדריכות לצרחות גלובליות של שמחה: אחותנו אריאלה (רלי) אזולאי, מרצה באוניברסיטת "בראון" למדיה וספרות השוואתית, ישבה בביתה בפרובידנס, והילדים של שלושתנו המתינו בתל־אביב, בהרצליה, בקנטנברי שבאנגליה, בבוסטון וברוד־איילנד. הציפייה הייתה מורטת עצבים.

     

    "זה נמתח ונמתח", היא מספרת בשיחת אחיות ל"מוסף לשבת", "אמרו שהוועדה מתכנסת בין ארבע לחמש ואז יודיעו לנו בזום, היות שלא היה טקס עם קהל. אחרי 25 דקות של המתנה אמרתי לילדים שזה לא יקרה, וכבר התכוונתי להוריד את החולצה הלבנה ולהסיר את האיפור. ואז לפתע הגיעה הודעה להתחבר לשיחה. שאלתי את המנחה אם ביקשו ממני להתחבר כי זכיתי".

     

    ברנשטיין עם הפרס. צרחות גלובליות של שמחה
    ברנשטיין עם הפרס. צרחות גלובליות של שמחה

     

     

    בשעה הזאת פחות או יותר, כתבה לנו עינה בווטסאפ המשפחתי: "אפשר לשמוח, אסור עדיין לפרסם". ניתן האות לחגיגות: חברים טובים הגיעו עם בקבוק שמפניה לגינה שלנו בוושינגטון, מכשירי הטלפון של כולנו התפקעו מסרטונים מביתה של אילנה ושלל הודעות ברכה. אילנה כלת פרס ספיר והשמחה גדולה: זה לא רק היוקרה, או הכסף, זו בעיקר ההכרה.

     

    כשאילנה סיימה לדבר עם מפעל הפיס, הרמתי לה טלפון: "הכי מגיע לך בעולם", אמרתי לה.

     

    הזכרתי לה ששלחה אליי את כתב היד של הספר הזוכה, "מחר ניסע ללונה פארק", עוד לפני שהוא נמסר להוצאת הספרים. קראתי בנשימה אחת את סיפורה של גיבורת הרומן – אישה צעירה שלא רוצה להיות אמא, כלואה בדירה קטנה עם שני ילדיה, ומתמודדת לא רק עם עוני מחפיר אלא גם עם מצב נפשי רעוע – וכתבתי לה מייל קצר: "יצירת מופת". היא ענתה שאני מגזימה, שהספר קשה ומרסק את המיתוס על האימהות.

     

    אמרת לי שאת חוששת שלא יתחברו לספר הזה, כי האימהות היא קדושה. הפתיע אותך שדווקא ספר שבעינייך נחשב לקשה לעיכול הביא לך את פרס ספיר?

     

    עם ספרה הראשון. "את יכולה להיות סופרת מעולה, אך אם את לא אמא טובה, זה לא שווה" | צילום: גדי דגון
    עם ספרה הראשון. "את יכולה להיות סופרת מעולה, אך אם את לא אמא טובה, זה לא שווה" | צילום: גדי דגון

     

     

    "בהחלט כן. הספר הזה הפתיע בכל שלב בהתקבלות שלו הן אצל הקוראים והן אצל הביקורת. להיות אמא בישראל זה להחזיק ברחם הלאומי. התינוקות שאת יולדת מולאמים ואפילו נקראים, 'הילדים של כולנו' ואת מקריבה אותם למולך ההגנה לכאורה על המדינה. בעבר היו אלה ששת המיליונים שהיה צריך ללדת מחדש ועכשיו זאת הטרפת הדמוגרפית. לכן כאן את נבחנת כאמא אולי יותר מבכל מקום אחר.

     

    "'לונה פארק' מנתץ את מיתוס האימהות, בעיקר כפי שגברים רוצים לתחזק אותו: אמהות מלידה, אוהבות, מזינות, מכילות. כאלה שממשיכות הלאה חרף הקשיים. והאמא ב'לונה פארק' אינה כזאת. היא אפילו כופרת לעיתים ברצונה להיות אם, שזה המצב הכי פחות נסבל. מילא דיכאון אחרי לידה, מילא אישה שלא רוצה ללדת, אבל אישה שיש לה מחשבות שניות לאחר הלידה היא אישה מוקצית. ואת זה, כך חשבתי, קשה יהיה לקבל.

     

    "אבל דווקא בספר הזה הייתה מעורבות גדולה של קוראות. נשים רבות הן אמהות, כל הנשים הן בנות, כך שכולן מכירות את החוויה. לכתוב ספר שיגרום לנשים לומר, 'גם אני הרגשתי לא פעם ככה, נתת לי קול' – זו הרגשה טובה. מצד שני, רבים ורבות כותבים לי שהם לא מצליחים לפתוח את הספר. כאילו מדובר בטקסט מאגי שיש לו השפעה פיזית. כאילו אם יקראו בספר, גם לקוראות יהיו מחשבות כפירה על אימהות".

     

    בעצם ילדנו יחד. את ילדת את בתך הבכורה, טליה, חודש ושלושה ימים לפני שאני ילדתי את בני ירדן, אח לשירה. כעבור שנה וחצי ילדת את עינה. לא היה קל. אבל אני לא זוכרת שקיטרנו.

     

    האחיות לבית אזולאי: אריאלה (רלי), אורלי ואילנה. אבא תמיד אמר שנולד בצרפת והציג את עצמו כ"רוג'ר"
    האחיות לבית אזולאי: אריאלה (רלי), אורלי ואילנה. אבא תמיד אמר שנולד בצרפת והציג את עצמו כ"רוג'ר"

     

     

    "לא היה למי לקטר. אם הבענו קושי, נאמר לנו במיטב המסורת המשפחתית: לנשוך את הלשון שלנו לפני שאנחנו אומרות משהו, אפילו דברים תמימים כמו 'קשה לי'. לאמא היה משפט ייחודי לגידול ילדים – 'כל חתולת רחוב יכולה להמליט, החוכמה היא לגדל אותם'. ועל מה ולמה הושמע לנו המשפט הזה? על כך שאמרנו שזה לא קל.

     

    "בדור שלנו, בניגוד לדור של האמהות שלנו, נדרשו הנשים ללהטט בין הקריירה ובין הבית והמשפחה ובין תפקיד האישה הנחשקת. ואף על פי כן ראינו בכך זכות. האמנו בטיפשות שזאת מהות הפמיניזם - העבדות הנשית החדשה. כבר לא זכינו לביטחון הכלכלי שהעניקו הגברים של הדורות הקודמים, כלומר הם השתחררו מהמחויבות מהר מאוד, בשעה שאנחנו המשכנו לנהל את משק הבית במקביל ליציאתנו לעבודה".

     

    אז יש אלמנטים אישיים בסיפור של האמא מהלונה פארק?

     

    "אני נמצאת בכל הספרים שלי בכל הקשור ברגשות, במחשבות, בעולם הפנימי, אך לא בכרוניקות. אני הרי לא כל אחת מהדמויות ב־12 הספרים שכתבתי. נוטים כיום, יותר מבעבר, להצליב בין חיי הסופרים ליצירות, על אחת כמה וכמה כאשר הנושא הוא אימהות. כולם מרימים גבות. אנחנו הנשים, נבחנות דרך האימהות. את יכולה להיות סופרת מעולה, אך אם את לא אמא טובה, כל זה לא שווה. מיד יאמרו: היא סופרת טובה, אבל על חשבון הילדים".

     

    מול ה"זום", בהמתנה להכרזה. "אמרתי לילדים שזה לא יקרה"
    מול ה"זום", בהמתנה להכרזה. "אמרתי לילדים שזה לא יקרה"

     

     

    מה יכתבו על המצבה

     

    "השפה של ברנשטיין מגיעה לקצות מצבי הנפש ומתבוננת במבט מפוכח, גם אם לעיתים קרקסי, במצוקות הקיום היומיומי", נכתב בנימוקי השופטים על הספר הזוכה. "זהו מסמך חברתי חשוב ובה־בעת מופע של כתיבה חשופה, ישירה וחזקה. פרוצה, כפי שפרוצים החיים". קראתי כמובן את כל הספרים של אילנה. הרגשתי שלכל ספר היא מביאה קול שונה, סגנון אחר, טוויסט.

     

    "זה נכון", היא אומרת. "אני משקיעה מאמץ רב במבנה של הספר, במניפולציות הספרותיות, ומנסה להתאים את הקול למספרת. הנרטיב של השפה חשוב לי לא פחות מהסיפור. יכול מאוד להיות שהרצון שלי לחדש – בעיקר לעצמי – מאכזב קוראים שמצפים לספר הקודם. אני יכולה להגיד לך כבר שלא יהיה ספר המשך ל'לונה פארק'. במרכז הספר שאני כותבת עכשיו עומדת כמובן אישה, מתבגרת או מבוגרת, בכל מקרה, לקראת גיל 60. זהו סיפור פרידה אחרי שנות נישואים רבות. והוא קליל יותר ובוודאי ציני הרבה יותר ואפילו מצחיק. המספרת משוכנעת שהיא מצחיקה, אני לא יודעת מה יחשבו הקוראים שלה. שמו של הספר הוא 'המאהבת'".

     

    אחד הספרים שכתבה אחותי, "בקשתה האחרונה", הוא בעצם ספר על הפרידה שלה מאמנו שמתה בייסורים אחרי מחלה קשה באוקטובר 2010. הספר הזה הכניס לספרות העברית ביטויים ששמענו מאמא והיו המוטו להתבגרות שלנו, כמו "דברי לעצמך" – אין זמן לדכדוך או לתלונות, יישרי את החולצה. תעמדי זקוף, תגידי לעצמך כמה מילים ותמשיכי הלאה.

     

    "זה ספר שלא תיכננתי לכתוב", אומרת אילנה. "אני לא אוהבת לומר זאת אבל הספר הזה כתב את עצמו. זה לא באמת ככה וכמי שכותבת בעצמה את יודעת עד כמה מזיעים בכתיבה. השנה וחצי האחרונות של חייה היו חוויה מאוד אינטנסיבית גם בשבילי. במקביל, חוויתי פרידה מבן הזוג שלי – שתי פרידות למעשה מאותו בן זוג – וגם אמא ואבא נפטרו זה אחר זה.

     

    "בתקופה המחלה ראיתי אותם יותר מאי פעם. למעשה מדי יום. הכתיבה התחילה כמו כתיבת יומן. פורקן יומי. הייתי מגיעה בכל ערב הביתה וכותבת. מין רישום יציאה. אמא ביקשה שיכתבו על המצבה שלה 'זהבה אזולאי לבית אריה'. אריה זה שם נעוריה, ועל כן לספר קראתי, 'בקשתה האחרונה'".

     

    ומה היית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

     

    "אני לא רוצה קבר. זה נדל"ן יקר. מי צריך. שישרפו. אגב, את הספר הקפדתי לפרסם רק אחרי שאמא מתה. אבא עוד היה בחיים, אבל הוא ממילא לא קרא אף ספר שכתבתי. מובן מאליו שהוא ידע לקרוא עברית, הוא הרי קרא את מדורי הספורט".

     

    כן, אבא היה תולעת ספרים, אבל רק בצרפתית. גם את הספרים שלי הוא לא קרא. גם לא את הכתבות שלי בעיתון. כששלחו אותי לראיין את אנשי מפקדת אש"ף בטוניס והתפרסמה בעיתון כותרת ראשית עם צילום שלי, אבא נבהל כי הוא לא הצליח להבין מה כתוב ליד התמונה של הבת שלו. הוא דאג שעצרו אותי. רק כשהלך לחנות של השכנים וביקש שיקריאו לו, הוא נרגע.

     

    אני זוכרת גם אותך, ששעות היית יושבת על הספה וכותבת במצב של חצי ישיבה־חצי שכיבה.

     

    "זה דבר שאני עושה כבר פחות. אחרי שנים של כתיבה על הספה הגוף שלי התחיל להתלונן. שעות של תנוחה לא טובה. אין לי בשנים האחרונות שולחן עבודה, יש לי כיסא עבודה ואני כותבת בשולחן שבמטבח.

     

    "יש אנשים שצריכים פנאי נפשי ותנאים אופטימליים כדי לכתוב. אני לא זקוקה לתנאים מיוחדים. את שלושת הספרים הראשונים שלי למשל, כתבתי כשטליה ועינה היו קטנות, עבדתי במשרה מלאה כקופירייטרית במשרד פרסום, ואחרי שהן היו נרדמות הייתי מתיישבת לכתוב – משמונה וחצי בערב עד אחת וחצי. שלושה ספרים זה לא מעט בתנאים כאלו. אני יכולה לשבת על מעבר חציה בכביש סואן ולכתוב. אני מתנתקת בקלות. ובעיקר מה שמאפיין את תהליך הכתיבה שלי הוא האינטנסיביות. אני צריכה לכתוב ספר בנשימה אחת".

     

    לפני שנתיים או שלוש נעלמת לנו. לא ענית לטלפונים והודעות. כעבור כמה ימים הפצעת מחדש ואמרת: כתבתי ספר. זה היה "ימי ראשית".

     

    "זה היה מקרה מיוחד. גילי למד אז בטכניון ואין לי בן זוג למרבה הצער, כך שלא היה איש בבית. הודעתי לשלושת הילדים שלא אהיה זמינה, קניתי אוכל יבש לתקופה ממושכת, הלכתי לישון כשהייתי עייפה, אכלתי כשהייתי רעבה. הייתי מנותקת מהנעשה בחוץ. אחרי 11 ימים היה ספר. זה הדבר הכי קיצוני שעשיתי בכתיבה. זה היה סוג של טריפ".

     

    בעצם התחלת את הקריירה האמנותית שלך כציירת; למדת בתלמה ילין, אחר כך למדת אמנות ב־NYU בניו־יורק, הציורים שלך היו תלויים בבית של אמא ואבא כל השנים. ואמא בכלל רצתה ששלושתנו נהיה מורות.

     

    "אמא רצתה שנגשים את החלום שלה. היא רצתה להיות מורה למלאכה. היא אמרה לנו שכדאי להיות מורות, שיהיו לנו הרבה חופשות עם הילדים. אגב, רלי היא מרצה בבראון, אני מלמדת כתיבה, ואמא אכן הייתה אומרת לנו: הנה, בסוף נהייתן מורות. אני חושבת שהיא אמרה זאת באיזשהו אופן כדי להקטין אותנו. אף כי מורות כבודן במקומן מונח. הרי היא הייתה יכולה לומר: אני רציתי שתהיו מורות, ותראו לאן הגעתן".

     

    יש עוד ביטוי שלה, שמתנגן לי בראש ויש לו כבוד בספר – "אצלנו או לומדים או עובדים". זה היה סוג של מנוע. לא נתנו לנו לישון עד מאוחר בחופשים. תמיד עבדנו בעבודות קיץ. תמיד היה צריך למהר לאנשהו.

     

    "אמא ואבא היו חרוצים ופעלתנים ולדעתי באיזשהו אופן הם חששו מזמן פנוי. כן, זה היה מנוע, האמירה הזאת. בנוסף לכך הם מאוד האמינו ביכולות שלנו. לאמא היו חלומות קטנים, לאבא היו חלומות גדולים והם לא הגשימו אותם. עניין דורי אולי, הם התמודדו עם קשיים אחרים. אבל האמונה בנו פעלה. זה נתן המון כוח".

     

    חודש יחד באירופה

     

    אנחנו שלוש אחיות כותבות: זה המקצוע שלנו. כל אחת בז'אנר אחר. אילנה, האמצעית, הצעירה ממני בארבע שנים, פירסמה את הרומן הראשון כבר ב־1991. אחותנו הקטנה רלי, הצעירה מאילנה בארבע וחצי שנים, פירסמה לפני כמה חודשים את ספרה העיוני "היסטוריה פוטנציאלית – תרגול בשכחת השיעור האימפריאלי" ובמקביל ערכו לה תערוכה בברצלונה על מאחורי הקלעים של הספר, שנקראה "תיקון טעות". אני עיתונאית ב"ידיעות אחרונות" כבר 44 שנים.

     

    את פירסמת 12 ספרים, רלי 11 ואני שלושה (הרביעי בדרך). יחד יש לשלושתנו 26 ספרים, שזה לפחות שני מדפים יפים בספרייה.

     

    "שלוש מתוך שלוש", מחייכת אילנה. "אדם ברוך אמר לי פעם שצריך לבדוק במעבדה את חלב האם שינקנו. בכלל, שלוש אחיות זה ז'אנר ספרותי".

     

    אצלנו כן קראו צ'כוב.

     

    "'אצלנו כן קראו צ'כוב' זאת כותרת מעולה לשיחה שלנו. אגב, גם אני כתבתי ספר שנקרא 'שלוש אחיות' ושמה של אחת הדמויות היא כשם הדמות במחזה של צ'כוב. רציתי לכתוב ספר שיש בו מחווה לז'אנר הזה.

     

    "ראוי לציין שאת הכתיבה את הבאת הביתה. היית החלוצה שלנו בעניין. בגיל 11 אמרת שאת רוצה להיות עיתונאית. אני הייתי אז בת שבע. זה נשמע לי פלאי. כאילו אמרת אני רוצה להיות בלשית או מדענית, שנתפסו בעיניי כמין מקצועות 'ספרותיים'. זה לא היה אז מקצוע שכיח שילדים אמרו שהם רוצים לעסוק בו, בטח לא ילדה. זה הסעיר לנו את הדמיון. אני זוכרת שכשהתחלתי לכתוב חששתי שאני פולשת לטריטוריה שלך. גם את הרגשת כך?"

     

    להפך. כשקראתי את כתב היד של ספרך הראשון הייתי נפעמת. אני בעיתונות גם בשביל הכותרת, אבל בעיקר בשביל הכתיבה. כשראיתי מה כתבת אחזה בי התרגשות. אין דבר מסעיר יותר מטקסט משובח. אני בכלל לא הבחנתי באלמנט של קנאה בין שלושתנו.

     

    "בגלל ששלושתנו שונות זה מאפשר יחסים שאין בהם קנאה. אחד ההישגים של אמא, וזה משהו שלמדתי ממנה וחשוב גם לי, הוא הקשר בין הילדים. אמא הצליחה לגרום לכך שאנחנו מאוד קרובות. את ורלי הנשים הקרובות לי ביותר, חד וחלק. לא משנה מתי, תמיד כשארים טלפון אתן תהיו שם בשבילי. לדעת שיש אנשים שאוהבים אותך ללא תנאי זה מעניק הרגשה טובה ובטוחה.

     

    "הקשר הטוב בין שלושתנו נוצר בין השאר מפני שגרנו בחדר אחד עד שמלאו לך 16. ואז עשית הפגנה. לקחת שק שינה והלכת לישון במרפסת. היה חורף קר מאוד ואמא הבינה את המסר. למחרת הגיע שיפוצניק שחילק את החדר עם קיר גבס: שני שלישים לי ולרלי, שליש לך. אני זוכרת את חדר המתבגרת שעשו לך. חדר יפה, טפט עם פרחים סגולים, וילון תואם ושולחן כתיבה".

     

    אחרי שאילנה השתחררה מהצבא, נסענו יחד לאירופה, נסיעה לחודש, ברכבות. עבורי זו הייתה חוויה מכוננת. המטוס מנתב"ג לרומא כמעט התרסק, נחתנו נחיתת חירום על מסלול מלא קצף עם כבאיות סביב; כשנסענו לבקר חברה שלמדה רפואה בפדובה, פינו אותנו באמצע הלילה מהבית כי הייתה רעידת אדמה; בספרד, ברכבת לילה שחצתה את חבל הבסקים, הודיעו שיש מטען חבלה ושלחו אותנו להסתתר בשדות.

     

    זאת חוויה שקירבה מאוד בינינו. מאחיות־חברות לחברות־אחיות. עד היום רלי מתלוננת שהשארנו אותה בבית.

     

    "כן, היא הייתה אז קטנה. אנחנו עשינו טיול של גדולות".

     

    הרבה שואלים אותי על הכתיבה של שלושתנו, האם זה גנטי או סביבתי. אני חושבת שעצם העובדה שאבא היה מספר הסיפורים הטוב בעולם השפיעה. חברים רצו לבוא אלינו הביתה רק כדי לשמוע אותו מספר. ובכל פעם הוא הוסיף עוד פרטים לסיפור עד שהוא עצמו לא ידע כבר אם זו מציאות או בדיה. אם היה יושב עם מחברת ועט, בטח היה הופך לסופר.

     

    "יכול מאוד להיות. בכל מקרה, הוא היה מספר של על־פה. הוא ידע לספר סיפור".

     

    הגן המטאפורי של הכתיבה הוא ברכה או קללה?

     

    "בהחלט ברכה. אנחנו מסתכלות על החיים מזווית אחרת, דרך המקלדת. הכתיבה מאפשרת לעבד דברים בצורה אחרת מאשר הדיבור, להגיע לפינות נידחות בנפש. אולי מפני שתהליך הכתיבה מתבצע בהסתגרות והדיבור הוא מוחצן. כשאת כותבת אין עדים בחדר. ההתבוננות היא מבפנים החוצה. אולי זאת הסיבה לכך שפרוזה היא מרחב של כנות".

     

    רגל קרושה וטחול ממולא

     

    אילנה לבית אזולאי התחתנה בגיל צעיר מאוד עם אריק ברנשטיין, ומאז היא אילנה ברנשטיין. ביום שבו זכתה בפרס ספיר, אחד הטוקבקיסטים כתב: "ככה זה כשאשכנזים נותנים פרס לאשכנזים".

     

    "כן, זה היה מצחיק", אומרת אילנה. "ובכן, יש לי הודעה, טוקבקיסטים יקרים: אנחנו לא מרוקאיות. לא שיש לי חלילה משהו נגד מרוקאיות. אבא שלנו נולד באלג'יר, כך שאם כבר אנחנו אלג'יראיות. ויש לנו גם אמא שהיא דור רביעי בארץ, מוצא המשפחה שלה הוא מאוסטריה ומבולגריה והם הגיעו לפלסטין ב־1886, כך שבדומה לישראלים רבים העץ המשפחתי שלנו מסועף.

     

    "למרות שאני נושאת את השם ברנשטיין יש לי חוויות מהשם אזולאי גם כילדה וגם כאישה. אני זוכרת שהמורה נכנסה לכיתה, קראה שמות, הגיעה אליי, הצבעתי והיא קראה שוב ושוב בשמי כי איכשהו הפנים שלי לא התאימו לתמונה שהייתה לה בראש. וגם היום אומרים לי 'את לא נראית', שזו אמירה גזענית מאין כמותה. או לחלופין: 'השתכנזת'. מה זה?! העיסוק במוצא כאן הוא כמו העיסוק באימהות. לכל אחד ואחת יש מה להגיד".

     

    אנשים לא יודעים לאיזו מגירה להכניס אותנו. לא פעם כשהלכתי לראיין אנשים שלא הכירו אותי, הם היו אומרים לי: "אז מה, התחתנת עם אזולאי?" די מעליב.

     

    "פוליטיקת הזהויות, שנלחמה כדי להשיג הכרה ולגיטימציה לשונה ולאחר, הפכה קרדום לחפור בו. אם אני ממוצא אשכנזי לא מגיע לי לזכות, אם אני ממוצא מזרחי מגיע לי. או להפך כמובן. לא עברתי את התהליך הדכאני, המפלה והמקפח של רבים מהמזרחים בישראל. גדלתי כילדה פריבילגית, אבא הגיע כמתנדב לצבא ולא עבר את תהליך הקליטה המשפיל שעברו מזרחים רבים. במובן הזה איני יכולה להרשות לעצמי אפילו להגיד: אני מזרחית, כי לומר 'אני מזרחית' פירושו להצהיר על מטען שאני לא נושאת".

     

    האמת שעד גיל מבוגר יחסית לא הייתי מודעת לכל עניין "השד העדתי", מבוקבק או לא. זה לא היה נושא שיחה בבית. אבא היה אנציקלופדיה מהלכת למוזיקה, מקלאסית ועד חזנות. גדלנו בבית שבו תרבות צרפת שלטה: מדי שבת היינו מקשיבים לשאנסונים צרפתיים ולקונצרט ג'אז במשך שלוש שעות, במערכת קאודרו ענקית שהייתה בסלון. אמא הייתה מבשלת רגל קרושה וגפילטע פיש (שני המאכלים השנואים עליי, סורי) וגם הכינה טחול ממולא שלמדה מחמותה האלג'יראית.

     

    אבא אהב בעיקר אוכל צרפתי מובהק: סטייק וצ'יפס מטוגן פעמיים עם סלט חסה בצד, וזה מאוד חיבב עליו את הנכדים שאהבו לאכול בדיוק כמותו. כשבגרנו, שלושתנו היינו מבקרות אותם בשבת בצהריים, עם הילדים, ולפני הארוחה הגישו אפרטיף שהיה מורכב משרקוטרי ובוריקיטס, והרבה יין. כל האידיליה הזאת הייתה מתפרקת כשהתיישבנו אל השולחן: אמא ואבא היו אנשי ימין, ואנחנו שלושתנו צמחנו להיות תל־אביביות על הקצה השמאלי של הסקלה. לפעמים היו ויכוחים בטונים גבוהים, עד שאמא הייתה דופקת על השולחן ומפצירה: בלי פוליטיקה.

     

    הם הכירו בבסיס שרונה, שם אמא שירתה במחזור הראשון של ח"ן. בת למשפחה ותיקה מראשון־לציון, פרדסנים שציפו ממנה להתחתן עם אחד משלהם, בן ותיקים. ואז היא פגשה את אבא שלא ידע מילה בעברית. היא לא ידעה מילה בצרפתית. כעבור שלושה שבועות הם החליטו להינשא.

     

    אבא בא לפגוש את ההורים שלה בלב המושבה, היה זה אוגוסט והוא לבש חליפת שלושה חלקים. מי היה מתלבש אז כך? הגישו לו ארוחת צהריים ובסופה הוא שאל אם יש במקרה חתיכת גבינה, כי צרפתים סוגרים ארוחה עם גבינה. סבתא, כלומר אמא של אמא, כל כך נעלבה: היא חשבה שהוא נשאר רעב. אבא של אמא מיד התנגד לנישואים. מה פתאום שהבת שלו תתחתן עם עולה חדש. זה לא עזר. אחרי שלושה חודשי היכרות הם התחתנו. אמא לקחה קורסים בצרפתית, אבא הלך לאולפן ללמוד עברית.

     

    אבא ניסה כל חייו בארץ להסתיר את מוצאו. תמיד אמר לנו שנולד באורן, צרפת. רק בגיל 15 הבנתי שנולד באלג'יר. הוא הציג עצמו תמיד כ"רוג'ר" ולא מר אזולאי, ואגב הוא גם לא סיפר לנו, עד גיל מאוחר, שהיה במשך שנה במחנה ריכוז של הנאצים באלג'יר. גם בזה הוא התבייש.


     

    "גדלנו באמת בעירוב תרבויות. וזה נכון, מצד אחד אבא קלט מהר מאוד איך מתייחסים למזרחים בארץ וקרא לעצמו 'רוג'ר הגדול', הוא לא היה מוכן להיות בצד של המפסידים או המקופחים והסתיר זאת יפה מאוד. אבל מצד שני, כשאת הצעת להחליף את שם המשפחה הוא לא הסכים. זה היה אצלו סוג של דיסונאנס".

     

    אבא היה צריך לפלס את מקומו גם כמזרחי, גם כעולה חדש, והוא עשה זאת בהצלחה. גדלנו בבית שטוף במוזיקה, ואבא היה מלך המסיבות של ראשון־לציון: הוא גם ניגן בפסנתר, הביא מוזיקה חדשנית שלא הכירו אז, ומסיבות הריקודים שאירגן היו שם דבר. אחרי שנים, ריקה זראי עצמה סיפרה לי בשיחה בפריז שהשתתפה במסיבות האלה.

     

    "אבא היה נתין קולוניאליסטי קלאסי שהעדיף את התרבות של הכובש על פני התרבות המקומית. לטענתו הוא לא ידע לדבר ערבית אפילו. למעשה הוא חלם לגור בארצות־הברית ולהיות פסנתרן ג'אז".

     

    והיה עוד סוד במשפחה: אבא אמר לנו שלאמא שלו קוראים אליס. רק אחרי פטירתו גילינו את המסמכים ומצאנו שהשם שלה הוא עיישה. לפני כמה שנים רלי אימצה את השם עיישה, כדי להשמיע את קולה של האישה שמחקו את שמה. הספר האחרון שלה יצא כבר תחת שמה החדש: אריאלה עיישה אזולאי. את חושבת שהיית מתקבלת אחרת בעולם הספרות אם שמך היה אזולאי?

     

    "אני לא יודעת לענות על זה. אני גם אישה, וגם זה לא היה מובן מאליו כשהתחלתי לכתוב לפני 30 שנה. אמנם הסופרות שקדמו לדור שלי – עמליה כהנא־כרמון, רחל איתן ועוד – התמודדו עם קשיים גדולים יותר והורו לנו את הדרך, ובכל זאת, כשהתחלתי לכתוב היו מי שניסו להדביק לסופרות תווית של 'ספרות נשים' או 'ספרות נשית', שנתפסה ככינוי גנאי. לא היינו ראויות להיכנס למועדון. עברתי דרך ארוכה עם התווית הזאת – כיום אני יכולה להעיד על עצמי כעל מי שכותבת ספרות של נשים, כלומר ספרות שמעמידה דמויות נשים במרכז הכתיבה".

     

    קראתי בראיון קודם איתך שאחד הספרים שהשפיעו עלייך הוא "מודראטו קנטבילה" של מרגריט דיראס. הנה הספר הזה כאן איתי, תמיד היה, הוא השפיע עליי בגיל צעיר מאוד – ומעניין, מעולם לא דיברנו על כך.

     

    "כן, הספר הזה השפיע עליי לא רק ככותבת אלא גם כקוראת. יחסים בין אם ובנה, בין בעל ואישה, בין אישה למאהב, הזעקה הנשית שנשמעת לאורכו של הספר, זרם התודעה, הצמצום, התהייה על חומרי החיים, כל אלה נמצאים בספר הזה, שהיווה אגב נקודת מפנה בכתיבה של דיראס, ולמעשה הכתיר אותה כסופרת".

     

    אני נקשרתי ל"מודראטו קנטבילה" בשל היכולת של דיראס לתאר במילים רזות, שדופות, את הצעקה הגדולה. יכולת לייצר מילים בקצב מתון ושירתי גם כאשר היצירה היא סונטה קטנה של השטן. עבורי את לא רק אחות אהובה וכלת פרס ספיר, את גם באופן מסוים מרגריט דיראס – וזאת המחמאה שרציתי לתת לך לרגל הזכייה הגדולה, לרגל הרגע היפה הזה לו כולנו חיכינו, איתך. ¿

     

    orlyaz@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 27.05.20 , 16:46