שלישי 29 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יאיר שגיא
    המוסף לשבת • 27.05.2020
    להקת פיקוד והיא במרכז
    בימי השיא של הלהקות הצבאיות הייתה אסתי אבני זמרת מוכשרת, שכתבה שירים למגירה. כשחבריה החליטו למרוד במנהל המוזיקלי, חשפה לראשונה את מזגה השיפוטי | כשהפכה לכבוד השופטת אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, נשמר הקשר המיוחד ביניהם | עכשיו, כשהתבלטה בשידורי העתירות נגד נתניהו, זה לא הפתיע אותם (אלי גורנשטיין: "לתת שואו היא יודעת") | הם גם בטוחים שתעמוד מול המתקפה החזיתית על בג"ץ. "אסתי היא עץ יציב", אומרת רונית אופיר, "אותה לא ישברו"
    יובל ניב וליאור בן-עמי

    תמונה אחת, מ־1972. רואים בה את נשיאת בית המשפט העליון של מדינת ישראל יושבת על כס המשפט. רק שהמשפט לא אמיתי; הכס הוא כיסא עץ; והשופטת? היא בקושי בת 19. ובכל זאת, זו אסתר חיות שם, אז אסתי אבני, במדי להקת פיקוד מרכז.

     

    "זה היה בזמן העבודה על המופע 'שר מי ששר אחרון', הפקה קצת מגלומנית שלא יצאה לפועל", נזכר חבר הלהקה, הגיטריסט גיל דור. "הלהקות הצבאיות היו אז בשיאן. הן היו הריאליטי, ה'כוכב נולד'. הרבה אהבה, תקציבים, בטח אצל אלוף הפיקוד גנדי. ואז עשינו תרגיל משחק, דימינו משפט, ואסתי הייתה השופטת. כבר אז היא הייתה מאוד ניטרלית, מיושבת, לא מחנאית, בלי דרמות, לא היה שם אגו שייצר תאקלים. יפהפייה עם אפס גינונים. היה ברור שהיא לא תשחק פושעת או סנגורית, אלא שופטת. נקודה".

     

    ממרחק השנים לא את כל הפרטים הם זוכרים. לא בטוחים אפילו אם זה היה בבית החייל בנתניה או בבניין אחר בעיר. חלק טוענים שאלי גורנשטיין היה הנאשם באותו משפט, אחרים סבורים שזה היה דווקא עוזי חיטמן ז"ל. אבל מי שפטה? את זה אי־אפשר לשכוח. "נצרב בזיכרון", אומרת דורית ראובני. "אין לי מושג מה היה התפקיד שלי באותו תרגיל", מחזקת טלי יפה, אז טליה פלדמן, "אבל את אסתי אני זוכרת בבירור".

     

    "היא ישבה רצינית כזאת", נזכרת אתי צבר, אז צוברי, "ואני אמרתי לה, 'את תגיעי רחוק. בסוף תהיי שופטת באמת'".

     

    עם רונית אופיר ודורית ראובני, בהשבעה כנשיאת העליון. "הייתה תמיד אשת רוח" | צילום: אוהד צויגנברג
    עם רונית אופיר ודורית ראובני, בהשבעה כנשיאת העליון. "הייתה תמיד אשת רוח" | צילום: אוהד צויגנברג

     

    "עכשיו, שיהיה ברור", מוסיף אבי גרוס, כיום עורך דין בתחום הפלילים והמס, שבאורח פלא גילם עורך דין בתרגיל ההוא, "היא לא רצתה כבר אז להיות שופטת. זה פשוט צירוף מקרים מדהים. היא הייתה אז אשת רוח בכלל. קראה ספרי שירה כמו שאני קראתי חומר פורנוגרפי".

     

    מהחזרה ההיא לא ייצא מופע שיראה במה. מאסתי אבני לא תצא מוזיקאית. אבל מי שירצה, יוכל לראות באירוע ההוא צומת מיסטי שבו התחברו לראשונה הזמרת הצעירה עם המשפטנית ש־48 שנים אחר כך תעמוד בראש מוסד שיידרש להכריע בגורל ראש ממשלה ומדינה. "פתחתי את הערוץ הישראלי", נזכר יואב רמון, שעזב את הארץ מיד אחרי הצבא וגר בלוס־אנג'לס, "ופתאום אני רואה שהילדה שביליתי איתה שנתיים בלהקה, הגיעה למעמד שקשה להאמין. קיבלתי צמרמורת בכל הגוף".

     

    ותכף נשמע מחברי אותה להקה על אסתר חיות בגלגולה הקודם, על ימי הזוהר המסעירים, על הסקנדלים והרומנים, ההופעות בשדות הקטל של מלחמת 73', תעלולי התרנגול והמרד הגדול. אבל קודם, שאלה: הייתכן שבלב הנשיאה נותרו עדיין חרטות על קריירה שהתפספסה או געגועים לבמה? "תקשיבו טוב", נאנח גרוס, "לרגע לא נשבר כאן אף חלום. ואני אחראי למה שאני אומר. בלהקה כולם רצו להתבטא, כולל עבדכם הנאמן. מי זה עוזי חיטמן, מי זה אלי גורנשטיין? אני הכוכב. אבל לא אסתי. היא מעולם לא השתתפה במשחק הזה".

     

    ובכל זאת, איך מסבירים את שני הקצוות – מצד אחד המשפטנית מספר אחת, מצד שני זמרת על הבמה שהייתה אז הכי גדולה. "אלה לא קצוות", מבהיר השחקן אלי גורנשטיין, חבר אותה להקה. "עורך דין, יש לו הופעה: לומד מונולוג, משנן, בא לבית משפט ונותן שואו. לא סתם אומרים, 'להופיע בבית משפט'. וחיות היא לא סתם: היא הבמאית. כשהיו השידורים מבג"ץ יכולת לראות את זה. היא ישבה שם, שולטת ביד רמה, חושבת על מה שהיא מתכוונת להגיד, ואז אומרת משפטים שכולם מצטטים. אז גם פה יש הופעה, רק שהמסגרת אחרת".

     

    חיות (במרכז), יפה (מימין) ואופיר במלחמת יום כיפור. "החיילים התרגשו וצעקו לנו: 'פאטה מורגנה'"
    חיות (במרכז), יפה (מימין) ואופיר במלחמת יום כיפור. "החיילים התרגשו וצעקו לנו: 'פאטה מורגנה'"

     

    והבעיה עכשיו, גורנשטיין מוסיף, שהתקופה קשה. אפילו מסוכנת. "אני מרגיש שהדמוקרטיה רופפת יותר ויותר. לבית המשפט העליון אין את התמיכה שהייתה לו לפני 20 שנה. מצד שני, אסתי חכמה, ואני רואה איך היא מסתדרת".

     

    זמרי המחמד של גנדי

     

    הם לא היו המחזור הנוצץ ביותר מבין הלהקות הצבאיות. גם לא הכי בולט שצמח בפיקוד מרכז, ובכל זאת, ממחזור ילידי 1952/3 יצאו כמה אמנים בולטים והקלאסיקה "האיש מן הבקעה". באותם ימים, תחילת שנות ה־70, שימשה הלהקה גם כסמל הסטטוס של אלוף רחבעם זאבי (גנדי). "היינו חיות המחמד של גנדי", מחדד אבי גרוס ונזכר איך הופיעו פעם בפני חבריו. "ממש לא אהבנו את זה. אני בטוח שגם אסתי לא. היא בטח לא הייתה מאלה שמתחנפות או מתחנחנות למפקד".

     

    הם זוכרים גם את כלוב האריות המפורסם של גנדי. "כשמגיעים לפיקוד בשועפאט – איך שאתה נכנס מהשער, ימינה", מסביר גורנשטיין. "זו הייתה האווירה אז. האלופים התחרו למי יש את הלהקה הכי טובה, וגנדי היה מגדיל לעשות ולפעמים בא לחזרות". גורנשטיין זוכר חזרה על השיר "שבחי החושך", שעוד ידובר בו כאן. "הצבנו מסך סדין, ומאחוריו תצוגה של בובות חיילים. זה היה הקונספט. ופתאום אני רואה את גנדי נכנס מאחורי הסדין, מתחיל להזיז את הבובות, משחק איתן, כשדורית שרה מקדימה. ואני אומר לעצמי: מה קורה פה? איפה אני חי?"

     

    בתפקיד השופטת בחזרות למופע, עם צבר ויעקב מנדל. "היא ישבה שם רצינית, אמרנו לה: את תגיעי רחוק"
    בתפקיד השופטת בחזרות למופע, עם צבר ויעקב מנדל. "היא ישבה שם רצינית, אמרנו לה: את תגיעי רחוק"

     

    שלום קוולר: "גנדי היה מכניס לנו את החולצות למכנסיים, מסדר את הצווארון. פעם הוא הזמין את הלהקה לשיחה אצלו בלשכה. אנחנו יושבים רועדים, והוא אומר בקול תקיף: 'אתם לא דופקים על דלת הלשכה שלי'. לא הבנו מה עשינו לא בסדר. ואז הוא מוסיף: 'לכם מותר להיכנס בלי לדפוק בדלת'".

     

    אסתי אבני הצטרפה לקלחת הזו בחורף 1972. בת להורים ניצולי שואה, ילידת מעברת שביב בהרצליה, שהגיעה לחזרות בנתניה מהטירונות במחנה 80. רבים מחברי הלהקות הצבאיות ראו בהן קרש קפיצה לשוק האזרחי, ולכן היו מוכנים לשלם מחירים גבוהים: עבודה עם אנשי מקצוע כוחניים, השפלות, טרטורים, לילות ללא שינה. גם הטרדות מיניות היו שם. תשאלו את ירדנה היפה מלהקת הנח"ל; אבני, מעידים חבריה, ראתה בה לא יותר מדרך מעניינת להעביר שנתיים בחאקי. "אסתי ידעה לשיר והייתה מאוד מוזיקלית", אומרת דורית ראובני, "אבל היה ברור שרגע אחרי סיום השירות היא הולכת לאקדמיה".

     

    ראובני הגיעה ללהקה אחרי שירות קצר בשלישיית פיקוד מרכז, שבמסגרתה הקליטה את "היום היום", להיט ענק שאף נבחר לשיר השנה. עם הקרדיט הזה היא הוגדרה רשמית כסולנית הלהקה, מה שמנע את המאבקים המרים על הסולואים שאפיינו הרכבים דומים. יפצ'וק האמביציוזית מ"הלהקה" של אבי נשר צמחה כנראה בלהקה אחרת, ועדיין יש לא מעט דמיון בין החוויות שעברה נשיאת העליון למה שרואים בסרט המיתולוגי. "זוכרים את הקטע בהתחלה, שהם משחקים כדורגל במקום לעשות חזרות?" שואלת ראובני. "אז אצלנו שיחקו כדורסל. לכן עברו תשעה חודשים, כמו היריון, עד שסיימנו את החזרות".

     

    אבל לא רק בגלל פעילות ספורטיבית התעכבה העבודה. יאיר רוזנבלום ז"ל, המדריך המוזיקלי, ניסה באותה תקופה לכתוב ללהקה צבאית אופרת רוק בהשראת "ישו כוכב עליון", שכבשה אז את בימות ברודוויי. "היום היו חוקרים דברים כאלה", אומרת רונית אופיר, מהחברות הקרובות של חיות בלהקה, "אבל אז לקחו הכל בשאנטי: העבירו אותנו מנתניה לכפר ויתקין, משם למקווה ישראל, ורק אחרי יותר מחצי שנה החליטו שדי, נגמר הפיקניק, אז סגרו אותנו בבסיס בכפר סירקין ושם גמרנו את התוכנית".

     

    במפגש עם החברות שרה קוולר (מימין) ויפה בערב זמר. "באיחוד נסדר לה סולו"
    במפגש עם החברות שרה קוולר (מימין) ויפה בערב זמר. "באיחוד נסדר לה סולו"

     

    זמן פנוי לא היה חסר. "הלכנו לים, עשינו קומזיצים, פעם גם גנבנו תרנגול", נזכרת אופיר. "רצינו לעשות קומזיץ בחוף של בית ינאי", מפרט שלום קוולר, "אבל עם מה נעשה קומזיץ? ואז אנחנו שומעים קריאות של תרנגולי הודו מהלולים במושב. אחד התרנגולים האומללים האלה התנדב לעשות את הדרך לקיבה שלנו".

     

    ובתוך כל אלה נרקמו חברויות. זו של אסתי אבני ואופיר החלה בזכות אהבה משותפת לשירה. "שתינו היינו כותבות", אומרת אופיר, "והיינו מראות אחת לשנייה מה כתבנו. עד היום היא כותבת. כותבת טוב". שרה קוולר, אז ארליך, קיבלה ממנה חוברת שירים שכתבה. אתי צבר: "הייתי באה אליה הביתה, והיינו מנגנות בגיטרה ושרות יחד בכיף; ג'ואן באאז, שירי ארץ ישראל. היא הייתה בחורה רגועה, לא מהקופצניות והמעצבנות. הערצתי את השקט שהפיצה סביבה".

     

    "אפילו על כדורגל אפשר היה לדבר איתה", מפתיעה ליאורה מעיין, אז שלזינגר. "אנחנו, הבנות, פחות התמצאנו בזה, אבל היא הייתה ממש מומחית. הייתי שומעת אותה מדברת עם הבנים ונותנת פרשנויות למשחקים".

     

    לא מלשינה, לא פופוליסטית

     

    כנשיאת העליון. "תקופה מסוכנת מאוד" | צילום: אלכס קולומויסקי
    כנשיאת העליון. "תקופה מסוכנת מאוד" | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    אלא שלצד האידיליה החברתית שרר שם כאוס אמנותי. תחילה עבדה הלהקה עם הבמאי דני ליטאי, "אבל הוא פרש, כי לא היה כיוון, לא התגבש כלום", נזכרת ראובני. "אחר כך ישראל גוריון היה הבמאי", ממשיך בעלה, יעקב מנדל, "אבל רוזנבלום כל הזמן שינה לו, אז הוא התעצבן, התפטר, והביאו את יוסי בנאי". וכמו שבמאים באו והלכו, כך גם שירים. במהלך החזרות הביא רוזנבלום ללהקה את "ליל חניה", שהלחין למילים של נתן אלתרמן, שיר שלימים יושמע בפסטיבל הזמר וייהפך לקלאסיקה. ההקלטות כבר התחילו, "וכבר הייתי עם אוזניות על הראש", מספרת רונית אופיר, שזכתה בסולו הנחשק, "ופתאום הגיע טלפון מהפיקוד: 'רוזנבלום לוקח את השיר בחזרה'".

     

    אבל המשבר החמור ביותר פרץ בעקבות שיר אחר שהלחין רוזנבלום למילים של אלתרמן – "שבחי החושך". ואם התיאורים שמופיעים כאן מזכירים סצנה מסרט ישראלי מפורסם, זה לא מקרי.

     

    אופיר: "יאיר החליט שלמרות שגוריון הוא הבמאי, במקרה הזה הוא מביים בעצמו: משהו עם יריות וצלליות של חיילים. הוא הכניס אותנו לחזרות בארבע אחרי הצהריים, ועד ארבע־חמש לפנות בוקר סגר אותנו בלי שיכולנו ללכת לעשות פיפי, בלי ארוחת ערב. 12 שעות עבדנו על ההעמדה הזאת עם היריות, ממש גן ילדים. הוא הסתבך עם עצמו, אבל היו לו חבר'ה צעירים שהוא היה בעיניהם אוטוריטה – אז הוא פשוט התעלל בנו. אין מילה אחרת".

     

    ראובני: "עד שבבוקר לאנשים כבר לא היה כוח".

     

    יאיר שגיא
    יאיר שגיא

     

    צבר: "זה היה כל הלילה. היינו תשושים".

     

    מנדל: "ואז הוא בא וביקש שנשיר את מה שעבדנו עליו כל הלילה, ולא עשינו את זה טוב, אז הוא אמר, 'עכשיו כולכם תעמדו דום לזכר הזמן שביזבזתם ולא עבדתם על השיר'. כולנו נעמדנו על הבמה, אבל גיא יפה, שהיה המפקד, אמר, 'אני מבקש מכולם לשבת'. כולם התיישבו".

     

    טלי יפה: "אז יאיר אמר לגיא שהוא מסית למרד והוא ידאג להכניס אותו לבית סוהר".

     

    מנדל: "ואז רונית אופיר נכנסה לאטרף על יאיר. היא קמה, צרחה: 'למי אתה חושב את עצמך?' ועשתה סצנה".

     

    אופיר: "הייתי אמורה להשתחרר כמה שבועות אחר כך, אז תפסתי אומץ ואמרתי לו, 'החבר'ה פה כבר 12 שעות. אתה לא נותן לנו אוכל, לא נותן ללכת לשירותים ומבקש שנחזור על אותו דבר שלא ייצא ממנו כלום'".

     

    מנדל: "ואז הוא אמר, 'אני הולך עכשיו לאיצ'ה (גולן, קצין החינוך), וכולכם תעלו למשפט. אני מפרק את הלהקה הזאת'. והוא באמת הלך לאיצ'ה ולגנדי ואמר שהוא מפרק את הלהקה, ובסוף אמרו לנו לבקש סליחה, והמשכנו".

     

    ראובני: "ולא קרה כלום. ואחרי כמה שנים, כשאבי נשר עבד על 'הלהקה', נפגשנו איתו וסיפרנו לו".

     

    מנדל: "המרד שם זה אחד לאחד שלנו".

     

    רק שאצלם אף אחד לא שפך לבן. יעיד על כך אלי גורנשטיין, כוכב הסצנה המפורסמת של נשר, שנמנה עם המורדים המקוריים. "הסצנה הזו גדולה ממני", אומר השחקן. "היא צולמה בטייק אחד, כי לא היו לי בגדים להחלפה, והתחברתי שם לג'ננה שבתוכי. יכול להיות שבתת־מודע התחבר לי פה תסכול אישי מהחוויות בלהקה".

     

    חיות לא עלתה על בריקדות במרד ההוא. "כבר אז היא לא הייתה פופוליסטית, אלא הפגינה אחריות חברתית וערכיות", אומרת שולי בריסקין, אז ארז, הכוריאוגרפית. "בלהקה נוצר מתח בגלל רוזנבלום, והיא דאגה שתישמר תחושה של צוות, שאנשים לא ילשינו, שלא ינבלו את הפה".

     

    היא אישה, היא אלוהים

     

    ב־28 בספטמבר 1972, אחרי תשעה חודשי חזרות, ארבעה בסיסים, שלושה במאים ומרד אחד, הצליחה הלהקה להשלים את תוכניתה ולערוך פרמיירה. המיקום, מושב שדות בחבל ימית, שכעשור לאחר מכן הוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום, נבחר על ידי גנדי.

     

    בחלק הראשון הושמעו שבעה שירים, כולל הלהיטים "מסביב למדורה" ו"האיש מן הבקעה", שניהם סולואים של ראובני, וביניהם שובצו קטעי מעבר. האחרון מבין השבעה, "הפקידה הפלוגתית", היה שיר הלל ליפהפיית הבסיס. "הנערה הכי יפה, אחת ביחידה... היא מביטה אלינו בחיוך, והפלוגה בה מציצה/ והאהבה אליה כבר מתחילה בהרצה ובהערצה/ היא אמא, היא אחות, היא אישה, היא אלוהים", שרו הבנים את המילים שכתב חיים חפר והלחין בני נגרי. מי שגילמה על הבמה את אותה פקידה פלוגתית נערצת הייתה אסתי אבני. למה דווקא היא?

     

    שרה קוולר: "כי היא הייתה הכי גבוהה, הכי חתיכה, הכי יפה. הדמות שכולם היו מאוהבים בה".

     

    ראובני: "אצלנו בלהקה כולן היו יפהפיות – ואני הייתי הזמרת".

     

    מעיין: "היא הייתה רזה מקל, עצמות לחיים, פנים מדהימות. הערצתי את היופי שלה".

     

    בתום הנאמבר של אבני והבנים הוכרזה הפסקה, ואחריה הועלתה אופרת הרוק "שר מי ששר אחרון", אותו מיזם שאפתני שהמופע כולו נקרא על שמו. "אופרה במערכה אחת, אודות יישוב חקלאי", כפי שהוסבר בתוכנייה. את הדמות הראשית, גרישא, גילם גורנשטיין, ותפקיד אשתו נפל בחלקה של אבני. "ושם היה לה סולו", מדווחת ראובני. "אני זוכרת את המנגינה".

     

    ראובני מזמזמת את "אני לא יודעת איך לאהוב אותו", מלהיטי "ישו כוכב עליון", המחזמר הבריטי ששימש השראה להפקה. בחו"ל ביצעו אותו שינייד אוקונור, שירלי בייסי, מלאני סי, אנייטה מלהקת אבבא, זוכת האירוויזיון אן־מארי דויד; בישראל הייתה זו חיילת אלמונית, שעתידה להיות נשיאת בית המשפט העליון, בנוסח עברי שכתב יוסי בנאי. הקהל לא התרשם. "האופרה הייתה כישלון", מעדכנת ראובני, "הקדימה את זמנה. הכל היה רוקיסטי, ואנשים לא ידעו איך לאכול את זה. עשינו את זה בבכורה ובעוד כמה הופעות גדולות, ואחר כך זה ירד".

     

    כתחליף, הרחיבה הלהקה את ה"טו־לו־לו־לו" – מושג שנטבע בשנות ה־50 ומתייחס לחלק בלתי רשמי של המופע, שבו חברי הלהקה הצבאית מבצעים חומרים ישנים ומוכרים בשיתוף הקהל. ראובני, למשל, בחרה בשירים של מרסדס סוסה. גורנשטיין הצחיק ושר פרנק סינטרה. אופיר הלהיבה עם "שחרחורת". גיא יפה ריגש עם הלהיט מהסרט "קאובוי של חצות". ואבני? "אסתי מאוד אהבה לשיר את 'אניטה וחואן'", אומרת טלי יפה. "אני לא סגורה שהיא שרה אותו דווקא ב'טו־לו־לו־לו', אבל אני זוכרת אותה שרה את זה הרבה".

     

    וכך, עם תוכנית חדשה באמתחתה החלה הלהקה להופיע ברחבי הארץ, מגולן ועד סיני. "אוטובוס ומשאית ציוד", מתמצת גיל דור את החוויה. "אלה היו החיים שלנו. נסענו בין כל החזיתות. הופעות אינסופיות. ביום, בערב, בלילה. ארבע־חמש ביממה. מול כל קבוצת חיילים על גבעה, מעוז, מוצב. בתוך בונקר. לפעמים מול אנשים בודדים".

     

    "היינו צעירים ונמרצים", מתאר שלום קוולר. "האגו שכל כך מאפיין אמנים כמעט לא היה קיים. רצינו רק שהלהקה תישמע טוב. סחבנו קוליסות, הרכבנו את הבמה, תלינו סטנדים. היינו הלהקה הכי חנונית בצה"ל".

     

    לא כולם מסכימים איתו. "באחת הנסיעות", נזכר גורנשטיין, "אני שם לב שהכינור שקיבלתי מהצבא, ושהייתי חתום עליו, נעלם. בתיק הייתה מגבת במקום כינור. הצבע נעלם לי מהפנים. התחלתי לבכות. מה אני עושה? בסוף התברר שגרוס וחיטמן החביאו לי אותו. ברגע מסוים עוזי ריחם עליי; אמר, 'קח, קח'. גרוס היה יכול להמשיך עם זה עד הסוף".

     

    "זה נורא מה שעשיתי לו", צוחק גרוס. "כואב לי הלב. גם ככה גורנשטיין היה ילד תמים, ואני הייתי פרחח. כשהוא לא מצא את הכינור – הוא כמעט התעלף. מה שבטוח זה שאסתי לא הייתה שם, כי היא לא הייתה נותנת לנו לעשות לו את זה".

     

    בנסיעות הארוכות ישבו יחד ארבעת הזוגות שהתגבשו במהלך חודשי החזרות. שלושה מהם – ראובני ומנדל, שרה ושלום קוולר, טלי וגיא יפה – נותרו עד היום; זוג נוסף, אתי צבר וגיל דור, לא האריך ימים. דור נישא לנטע, חברת להקה במחזור תחתיו. לאבני היה חבר מחוץ ללהקה, ואת הספסל באוטובוס חלקה עם גורנשטיין. "בנסיעות האלה הייתי עסוק בלהצחיק אותה. עשיתי חיקויים, שטויות. זה היה הכלי לנסות למצוא חן בעיניה. אהבתי את הצחוק שלה", אומר השחקן, שעם הזמן פיתח גם רגשות כלפיה. "הם היו מאוד מיודדים", מספרת אופיר. "נדמה לי, ואני חושב שאני לא טועה, שהייתה תקופה שהם היו יחד", אומר גדעון הרשקוביץ, המתופף. והוא טועה.

     

    מאופרות בחזית

     

    אלה היו כנראה הימים המתעתעים ביותר בהיסטוריה של המדינה: בין אופוריה זוהרת לדיכאון קיומי; בין מופעי ראווה בישראל הגדולה שאחרי ששת הימים, לבין ניסיונות להעלאת המורל באזורים זרועי מוות בזמן מלחמת יום הכיפורים. "היו כמה פעמים שהופענו במסיבות שחיתות של קצינים", מספר גורנשטיין, "שותים, אווירה של הפקרות. ראיתי דברים שהחרידו אותי. התנהגות חסרת רסן. ואנחנו היינו ליצני החצר. באחת המסיבות חטפתי מקצין בכיר בעיטה בתחת, מניח שמתוך שכרות. יכולנו לחוש את האופוריה אצל הקצינים. אווירה של 'אני ואפסי עוד'".

     

    עוד לפני שפרצה המלחמה, סיימה הלהקה את דרכה. רבים מחבריה השתחררו, אבל באוקטובר 1973 נקראו שוב בבהילות לשירות מילואים. שוב הם לא היו יחד, אלא התפרקו לצוותים, נעו בין החזיתות. "גיא צילצל אלינו ומיד התגייסנו", משחזרת ראובני. "עברנו חוויות נוראיות. ראינו דברים קשים. הופענו המון. נכנסנו לתוך האמ־אמ־אמא של אפריקה, ממערב לתעלה. הורדתי במלחמה תשעה קילו".

     

    "פגשנו חיילים עם מבט מטורף בעיניים, הם הסתכלו עלינו כאילו באנו מכוכב אחר", נזכרת שרה קוולר. "אתה רואה אנשים הלומים. כאלה שאיבדו חברים. היה קשה לראות את זה. הם היו בבואת המלחמה הנוראית".

     

    גיל דור: "ואסתי הייתה חלק מהחוויה. אני זוכר אותה עם כולנו, חוצה את התעלה, מסתובבת בין יחידות. הבנות היו צריכות לעלות להופעות מתוקות ומאופרות, כשמסביב היסטריה וחום של 40 מעלות. טירוף".

     

    רונית אופיר: "זה טילטל את כולנו, אבל לא היו השתפכויות ובכיות וצווחות ומריטת שערות. כל אחד לקח את זה לעולם הפנימי שלו, לכתיבה שלו. אסתי אף פעם לא החצינה רגשות. גם היינו נורא־נורא ביחד, וזה נתן הרבה כוח. תחושה של ביטחון".

     

    אופיר תיעדה ביומן אישי את קורותיהם באותם ימים. ב־25 באוקטובר 1973, מתחת לכותרת "היום עברנו את התעלה לעברה המערבי", כתבה כך: "גוויות אדם ובהמות מתות בצידי הדרכים, טנקים ורכב רב, מטוסים... הרס, שריפות. הרושם מחריד, המחשבות נוגות, העיניים דומעות בזוויותיהן, ואף על פי כן, אוגרים כוח נפשי כדי שנוכל להופיע בפני הלוחמים... עצם הופעת בנות בשטח מעורר אצל החיילים התרגשות ופליאה ואפילו בלבול. צעקות כמו: 'פאטה מורגנה', 'תנו לשטוף ת'עיניים', מכל עבר".

     

    למחרת כתבה: "כשמתכוננים להופעה, ניתנת אזעקת 'מיידי', ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך בונקר מצרי מזוהם ומצחין. יושבים וממתינים. אסתי מוצאת ספר קוראן של חייל מצרי. תוך כדי המתנה מאזינים לסיפורים מסמרי שיער על מה שהתחולל ימים ספורים קודם לכן. התברר לנו שהתרמילים והחגור עליהם ישבנו קודם, הם של חיילים שכבר אינם".

     

    "תקופה מעצבת", מסכם דור. "משבר אמון בשלטון, בלי קשר למחנה שאליו השתייכת. אותי זה זרק עמוק למחנה השלום. היו אנשים שהלכו הפוך. מה זה עשה לאסתי? אין לי מושג".

     

    אחרי המלחמה היא עברה לכמה חודשים לקיבוץ של אופיר, המעפיל, ועבדה בחממת הוורדים. באותה תקופה גם החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת תל־אביב, שם הכירה את בעלה, עו"ד דוד חיות. גם השידוך הזה קשור ללהקה. "דודי הוא חבר שלי מהתיכון", מספר הקולגה אבי גרוס, "וכשנפגשנו באוניברסיטה הוא שאל אותי, 'איך היו הבנות ששירתו איתך בפיקוד מרכז? הייתה שם אחת שמצאה חן בעיניי'. אמרתי לו, 'אסתי הכי מוצלחת. זה לא אומר שהשאר לא מוצלחות, אבל איתה הייתי מתחתן'. הוא כבר חיזר אחריה אז, ואני לא ידעתי".

     

    לחתונה שלהם, בבית הכנסת מול מלון דבורה בתל־אביב ("טקס צנוע, רק משפחה וחברים קרובים", נזכרת ראובני), הזמינה ארבע בנות מהלהקה: אופיר, יפה, קוולר וראובני. אלה החברות שאיתן נשמר קשר הדוק במיוחד כל השנים. הן אלה שהוזמנו גם לטקס בבית הנשיא שבו הושבעה לנשיאת העליון. ראובני ואופיר סיפקו שם, לבקשתה, את התוכנית האמנותית.

     

    בלי פוליטיקה בווטסאפ

     

    26 באפריל 2003. המצלמה מתפקסת על בית פרטי מטופח, מוקף צמחייה, ואז חודרת לתוכו. בפנים חברי להקת פיקוד מרכז. חוגגים. כבר מזמן לא חיילים צעירים. "חברה שלנו, אסתי אבני", מסביר האיש שמצלם, עו"ד גרוס, את סיבת הכינוס, "היא לא פחות ולא יותר, מינוי בפועל בבית משפט עליון. אתם מבינים על מה אני מדבר?"

     

    בדקות הקרובות תשוטט המצלמה על פני הנוכחים. דורית ראובני ראשונה. ובני הזוג יפה. והנה עוזי חיטמן, מקשיח מבט לעדשה. וברקע השקות כוס, ו"ממתי אתה צריך משקפיים?" ו"איזה יופי את נראית", ופרצי צחוק מתגלגלים. "אסתי, אני מכין לך פה קלטת חבל על הזמן, אני רוצה שבהלוויה שלי תוציאו אותה", מתבדח גרוס. לידה גורנשטיין, כמו בימים ההם, באוטובוס בדרכים. ואז דודי, בעלה של חיות. "יודעת לבחור לה את הבחורים שלה", מציין המתעד. ובין לבין מתמקד בשופטת, והיא שולחת חיוך רחב וממושך למצלמה. רואים בה שהיא מרגישה ממש בנוח, ומשוחררת, עם אלה שלידה.

     

    הם הקפידו לשמור על קשר כל השנים, אף שהתפזרו לכל עבר, מקצועית וגיאוגרפית. שלושה מהם חיים כיום בארצות־הברית. נפגשים בימי הולדת, בשמחות, גם בהלוויות, ואין מצב שאתי צבר תגיע לביקור מולדת מניו־ג'רזי בלי לארגן מפגש במסעדה עם החברים מהלהקה. רוב הסיכויים שגם השופטת חיות תתייצב, ובטוח שתשלם על המנה שלה בכספה, כפי שהיא מקפידה לקנות כרטיסים להופעות של חבריה האמנים: מעולם לא הסכימה לקבל הזמנה.

     

    עו"ד גרוס ניסה להתמקח בעבר, לשווא. "כשהייתה שופטת שלום, לפני 30 שנה בערך, הבאתי מתנה ליום הולדת של בעלה והיא החזירה לי אותה. אמרתי לה, 'זה לדודי, לא לך. וחוץ מזה, את חברה שלי מגיל 18 וזה לא יקר מדי. אולי 250 שקל'. אבל היא התעקשה לא לקבל את המתנה שלי. זה הרס אותי".

     

    בשנים האחרונות הם מתחזקים קבוצת ווטסאפ, "שר מי ששר אחרון" שמה, כשם המופע ההוא. מדברים על הכל, רק לא על פוליטיקה, "כדי לא לגרום לה אי־נוחות", מסבירה טלי יפה, "כי אנחנו רוצים שהיא תישאר בקבוצה". אברהם אונציג, קלידן הלהקה, שכבר עשרות שנים חי בניו־יורק, דיווח שם לאחרונה על פציעה שעבר, והתרגש לגלות איחולי החלמה גם מנשיאת העליון.

     

    בארוחת ערב אצל הזוג יפה, שבה נפגשו כולם בפעם האחרונה שביקר בארץ, הם שוחחו על שיטת המושבעים שנהוגה במערכת המשפט בארה"ב. חיות כבר הגיעה אליה עם שומר ראש ונהג שצמודים אליה מאז שהתמנתה לתפקיד.

     

    הדאגה אליה, הם מספרים, רק הולכת וגוברת ומאז. "אני חוששת לה גם כאזרחית וגם כחברה", אומרת אופיר. "אני רואה מה שנעשה פה, ואנחנו כבר בוגרים של סיבוב אחד, כבר קרה פה הנורא מכל. האטמוספרה אז הייתה דומה, ועכשיו יש יותר מטרות. אנחנו בתקופה מסוכנת מאוד. את חבורת המאיימים האלה אני מאוד מקווה לא לפגוש, כי בניגוד לאסתי, לי אין את השליטה העצמית הזאת. זו כנופיה שמזרה אימה, אנשים שלוחי רסן עם פה מלוכלך, ואי־אפשר להישאר שווה נפש מול דברים כאלה. אבל אסתי היא לא עץ שנשבר, היא עץ יציב. משום כיוון לא ישברו אותה. אי־אפשר להגיד שהדברים האלה לא נוגעים בה, אבל יש בה תעצומות אדירות".

     

    טלי יפה: "יותר משאני דואגת לה, אני דואגת למדינה. היא נפלה על תקופה מאוד מאתגרת, מאוד קשה, אבל עומדת בזה בכבוד. כל העולם ראה בטלוויזיה שאצלה הצדק קובע: היא תרד לפרטים עם כל עורך דין ותקבע לפי חוק. יכול להיות שהיינו רוצים דברים אחרים, אבל יש חוק במדינת ישראל, ולפי זה היא הולכת".

     

    גיל דור: "כשראיתי את השידורים מבג"ץ חשבתי שזה עול בלתי רגיל. האם הייתי שמח לתוצאה שונה, אם הייתה מנומקת שיפוטית? יש להניח שכן, אבל זה לא פוגם באמון שיש לי בשיקול דעתה. מכיוון שאני מכיר את אסתי, אני תמיד אומר לעצמי שלא שם צריך לחפש את מה שדרוש תיקון. אני לגמרי סומך עליה ועל בית המשפט".

     

    ויש להם כבר תוכניות ליום שאחרי העליון. "נעשה איחוד של כל הלהקה", מבטיח שלום קוולר. "זה יהיה בטח בטבע, כי אסתי מאוד אוהבת טיולים בארץ".

     

    "והיא תשיר איתנו", צוחקת אשתו שרה.

     

    "לא רק תשיר: אנחנו נסדר לה סולו", מתבדח קוולר. "ואז נעמיד אותה למשפט חברים".

     


    פרסום ראשון: 27.05.20 , 17:26